"תכניות הבישול מציגות את השף ככוכב עליון, אנשים משוויצים שהם השיגו שולחן אצל אייל שני, והם נורא מאושרים כי השף יצא אליהם והם הפגינו ידע. האוכל הופך לתרבות להתקשט בה ומצד שני האוכל הוא אמצעי קיום שאנשים קורעים תחת הנטל של להשיג אותו. האם העולמות הללו בכלל נפגשים? האם האוכל כתרבות מעמיק את הפער?"

דבריה של העיתונאית הילה גרסטל במפגש הרביעי בסדרת "דוקולינריה" בפסטיבל חיפה העוסקת בתרבות האוכל, מציגים בפנינו את אחת מהשאלות הסמויות שנוצרו בתוך המהפכה הקולינרית לה אנו עדים בשנים האחרונים . הסרט "תיאטרון החיים" (2016, "פטר סוואטק") מציע תשובה לשאלה, כאשר הוא עוקב אחר תיאטרון נטוש, בתוכו יזם השף מאסיממו בוטורה הקמת בית תמחוי בו יבשלו מיטב השפים בעבור חסרי בית, פליטים ואוכלוסיות מודרות אחרות.

המניע לרעיון הייתה תערוכת EXPO 2015 באיטליה, שלקראתה העריך בוטורה כי יוכל להאכיל עשרות אנשים מדי יום רק ממזון עודף שיישאר מהפקת התערוכה. כ-50 שפים בולטים בעולם, ביניהם גם גסטון אקוריו מפרו, התגייסו למשימה והראו שניתן לקיים מפעל הצלת מזון שכזה בתורנות שנמשכה חודשים ארוכים, בה עשרות מתנדבים דאגו מדי יום לשינוע המוצרים ולהכנת האוכל.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בית התמחוי – "הרפטוריו" מוסיף לפעול גם לאחר שהתערוכה נסגרה. בוטורה אומר במפורש שכאשר השפים מכינים מנות יפות, צריך להחזיר את האתיקה לאוכל ולחבר אותה עם האסתטיקה. כמויות בזבוז המזון בחברת השפע אינן שונות בהרבה מבזבוז המזון בעולם הרעב. בעוד מזון באסיה ובאפריקה מושמד בעקבות סכסוכים אלימים, קשיי אספקה ולוגיסטיקה וחוסר בתשתיות קירור ואחסון איכותיות, מזון בעולם השבע מושמד מסיבות של קניית יתר, תקנות בריאות הציבור מחמירות, ומאילוצי מסחור – יש גידולים שלא משתלם לקטוף או לשווק, ישנה תרבות צרכנית המצווה שלא לרכוש כלל מוצרי מזון אם יש להם או לאריזה שלהם פגם אסתטי כלשהו. ההערכה לבזבוז המזון בעולם המערבי היא בין שליש לחצי מהמזון שגדל, בדומה למדינות העולם השלישי.

הסרט לא רק מתעד את השפים המפורסמים שרוצים לסייע לעניים, אלא גם את הסועדים עצמם. פאתו דיאנג מסנגל היא פליטה שחיה באיטליה, כאשר בסנגל הייתה חשופה לחיי קבצנות דלים ואף לסכנת רצח פולחני לקראת כל מערכת בחירות לפרלמנט – בשם המנהג המבוסס על אמונה מקומית לפיה הקרבת נכים ולבקנים תשפר את מזלם של המקריבים. באיטליה היא מרגישה שיש לה סיכוי לחיים חדשים. למרות אבדן הבית ונטישת המשפחה מאחור, ועל אף ריתוקה לכיסא גלגלים, היא שואפת לעבוד בדוגמנות. ג'יורג'יו פאפטי שמעיד על עצמו כבעל אישיות גבולית, מתאושש מהתמכרות לסמים ולצד היותו סועד מצא עבודה בסבלות של מוצרי המזון המגיעים לבית התמחוי. סטפי בסני ומרקו רוסי הם חסרי בית אשר לנים בתחנת הרכבת ליד מילאנו. הם מתפרנסים בדוחק משירה ברחובות, ונהנים מהחברה שמספק בית התמחוי לצד האוכל האיכותי. שאיפותיהם, קשייהם וחוויות החיים הטראומטיות שעברו לא נעלמות כאשר יש להם מקום לאכול והסרט לא נרתע מלצלול גם למקומות הללו.

ה"רפטוריו" הוא ניסוי שהצליח בכמה אמות מידה – להציל מזון, לגייס את בכירי השפים בעולם, ולהאכיל עד 90 איש בבת אחת בכל יום. המודל שלו הוביל גם להקמת בתי תמחוי נוספים לפי עיקרון דומה. עם זאת, יש שרואים ביוזמות כאלו מעין "פלסטר" על השיטה הכלכלית שיוצרת בזבוז מזון גדול מצד אחד, ועוני מצד שני. לפי ראיה זו, מזון הוא בסך הכל ערוץ נוסף שנועד לבדל את עצמנו מבחינת סטטוס ומעמד כמו בביגוד, במגורים, בכלי הרכב, בהשכלה ובסגנון הדיבור.

בפאנל שהתקיים לאחר ההקרנה, אמר פרופסור דני גוטויין מאוניברסיטת חיפה דברי ביקורת חריפים: "בדרך כלל אומרים שאם יש עוני כזה קשה, זה כשל מערכתי. צריך לצאת מהגישה הזו. זה לא כשל, זאת המדיניות. 40-30 שנה מנוהלת מדיניות שיטתית של הרס מערכות הרווחה, ושל הקטנת התקציבים האזרחיים. יכולתם לראות את זה רק השבוע כשישראל נמצאת בראש טבלת העוני של ה-OECD. ככל שבישראל מרוסקת מדינת הרווחה, כלל שנעשה בתהליך של הקטנת מעורבות המדינה, זה מגדיל את שלטון ההון. כל העסק לא היה עובד אלמלא מעמד הביניים בישראל ובעולם היה משתף עם זה פעולה. השיטה של הביזה השיטתית וזריקתן של אוכלוסיות שלמות אל מחוץ לקיום הוגן." כדי להסביר את דבריו הזכיר גוטווין את גישתה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, "היא אמרה לבריטים – אם נזרוק את כל הדברים האלה של הרווחה הצידה, נוכל להוריד לכם את המיסים. אם נפקיר את השליש העני, שני השליש המסודרים יוכלו להתקדם. מה שהיא לא סיפרה זה שבכל סיבוב השליש התחתון בשני השליש, הוא גם יורד ונשחק. הפילנתרופיה הופכת למשכך הכאבים של המצב הזה. נכון שאם לא היו עמותות כמו "לתת" אז המצב הקונקרטי של חלק מהעניים היה יותר גרוע, אבל העזרה למשפחות הללו באה במחיר של לנרמל את התופעה של העוני, שכבר לא מזעזעת. אפשר לתרום להם ולהשקיט את המצפון".

עיתונאית האוכל הילה גרסטל הציגה את אופנות העזרה לחלשים בישראל: "גם בארץ קורה שיש שף נחשב שמכין ארוחה זוהרת – פעם בעבור ניצולי שואה, פעם לאנשים חולים ולא ברור אם זה מאדיר את מי שמבשל או שבאמת באות לייצר איזושהי מסורת של נתינה או המשך".

ז'יל דרמון, מייסד ארגון "לתת", בו הוא מתנדב קרוב ל-20 שנה סיפר מדוע בעיניו הארגון לא נועד רק להציל עניים מרעב, אלא גם לזעוק את זעקתם: "לפי נתוני הביטוח הלאומי יש בישראל 200,000 איש בחוסר ביטחון תזונתי חמור ומיליון בחוסר ביטחון תזונתי כלשהו. בישראל נזרק מזון בשווי מיליארד ש"ח בכל שנה. אני לא מצפה מהמדינה שתשקיע מיליארד, אני הייתי רוצה ישקיעו 50 או 100 מיליון ש"ח בלבנות תשתית שתאפשר להציל את האוכל הזה". ז'יל סיפר על חוק שעבר בצרפת, לפיו סופר מרקט יחוייב בקנס על זריקת מזון, והוא מחוייב למכור אותו או לתרום אותו לבתי תמחוי. "אם בישראל היה עובר חוק כזה כלפי סופרמרקטים ומסעדות, תוך חודש היה כאן הרבה יותר אוכל שאפשר לחלק. אני רוצה לראות את "לתת" כמרד נגד העוני שיש בארץ".

נועה קוזק וקובי קרולה, שף ארגון ׳רובין הוד׳ (צילום: דבר ראשון).

נועה קוזק וקובי קרולה, שף ארגון ׳רובין הוד׳ (צילום: דבר ראשון).

של מי הבעיה הזו?

לא קל לדמיין חברה שבה אין עניים כלל, אבל בתרחיש שבו לכל הישראלים תהיה הכנסה של לפחות השכר הממוצע כיום – סביב 9,000 ש"ח, שאלת בזבוז המזון לא תהיה שאלה מעמדית דווקא, אלא שאז כל הישראלים יצטרכו לקיים שיקולים של קיימות וצריכה הוגנת. הסכנה היא שצביעת הדיון באוכל המבוזבז כ"אוכל של עניים", משפיעה גם על התודעה ההפוכה – מי שלא רוצה להיות מתוייג כ"עני" יעדיף רק את הירקות והפירות הכי יפים שיש, יקנה ויזרוק מזון. היוזמה "רובין פוד" נועדה לצאת מהמלכוד המעמדי ביחס לאוכל, ולבשל ארוחות מאוכל שהוצל לכלל האוכלוסייה, כאשר התשלום נעשה לפי היכולת והרצון, כולל בחינם לגמרי. גוטוויין כינה את המהלך הזה: "להוציא מהמזון את המשמעות שלו כגאדג'ט ולהחזיר את המשמעות הבסיסית שלו – אמצעי קיום".

נועה קוזק, ממקימות היוזמה סיפרה בפאנל: "רובין פוד הוא ארגון מתנדבים שקיים שנה וחצי בשכונת הדר בחיפה. זה הפך לאירועים גדולים שבהם אנחנו מביאים עודפי מזון מהסופר, משווקים ומחקלאים – מצילים את זה לפני שזה נזרק. אנחנו מבשלים ועושים מעין פסטיבל גדול שמבוסס רק על התנדבות. יש מערך מאוד גדול של מתנדבים ומזמינים אנשים מכל מקום פשוט לשבת ולאכול, ממעמדות שונים. זה מתקיים פעם בחודש ומשלמים כמה שהם רוצים. הם יכולים לרכוש עוד דברים – ידע , סנדאות, הופעות. בהמשך נקים בית קפה שיהיה מבוסס על התנדבות, הצלת מזון ותמחור עצמי – תשלמו כמה שאתם רוצים וכולם יוכלו להרשות לעצמם ארוחה מזינה ובריאה ומוצלת". מתנדבי רובין מספרים כי גם השאריות מהארוחה הזו לא ייזרקו לפח, אלא יימסרו הלאה לבתי תמחוי או לבתים של המתנדבים.

אכלו כפי יכולתכם, שלמו לפי רצונכם. צילום: דבר ראשון

אכלו כפי יכולתכם, שלמו לפי רצונכם. צילום: דבר ראשון

העיקרון של לא לזרוק אוכל הוא כלל ברזל בעבורם. השף של "רובין פוד", קובי קרולה סיפר בפאנל כיצד היחס הלא אחראי כלפי מזון מתחיל הרבה לפני שהוא נקנה ומבושל. "אין תכנון. אנשים מגדלים אוכל ומוכרים אותו רק דרך העיניים של הכסף. יש בזבוז גדול מאוד של משאבים, של כח אדם ולוגיסטיקה. יש שטחים שלמים בהם גדל אוכל שאף אחד לא אמור לאכול אותו, זה עוד הרבה לפני העניים וההצלה". מהקהל נשמעה ביקורת, לפיה במשטר קומוניסטי היה תכנון של הייצור והתוצאה הייתה משק מפגר.

לבד מהשיטה הכלכלית המשפיעה על כמות ותפוצת המזון, סוג האוכל שאנחנו אוכלים הוא גם בעל ערך מעמדי. המטרה אותה מסמנת קוזאק – להתייחס לאוכל באופן הכי ישיר, בתור מה שצריך לקיים את גופנו, ולרוקן אותו ממשמעות של הבדלות מעמדית – היא לא מטרה פשוטה להשגה. עדי אופיר הוא מתנדב ברובין פוד ומנהל אורח חיים בהשפעת תרבות הפרמהקלצ'ר. הוא טבעוני שמגדל חלק מהאוכל שלו בעציצים בביתו, הוא רוכש את האוכל ישירות מחקלאי המשווק אותו לקבוצת רכישה בשכונת הדר בחיפה, ומקפיד לזרוק את הזבל האורגני למתקן קומפוסט. אופיר אומר כי אורח החיים שבחר מתאים בעיניו לכל אדם, "אבל ברור שלא כל כך פשוט לי להציע את הרעיונות הללו לאנשים בשכונה שלי שהם דוברי רוסית או ערבית. מצד שני, כשאנחנו מקימים גינה קהילתית, הראשונים שבאים לשתול ולטפח הם דוברי רוסית מבוגרים, שיש להם זכרונות אישיים מאורח חיים חקלאי יותר". באם יוזמות כמו "רובין פוד" יצליחו להפגיש בין אנשים ממעמדות שונים, דוברי שפות שונות ולהוביל להסכמה כי אוכל נועד שיאכלו אותו בהנאה, אולי זו תהיה ההתחלה של פריצת הגדר המעמדית והתרבותית גם בתחומים נוספים.