המורה ג'סיקה סלפיה קישטה בבלונים את הכיתה בבית הספר התיכון במערב וירג'יניה בו היא מלמדת. כששניים מהם התפוצצו וגרמו לבהלה במסדרון צפוף בין השיעורים, תלמיד אחד נפל על הרצפה ושניים אחרים קפצו לכיתות סמוכות. סלפיה צעקה במהירות, "זה בלונים! בלונים!" והתנצלה כאשר בני הנוער הבינו שהרעש לא הגיע כתוצאה מיריות.

הרגע המהביל בבית הספר התיכון "ספרינג מילס" במרטינסבורג, כ-80 מייל (124 ק"מ) צפונית-מערבית לוושינגטון, התרחש ב-23 במאי, יום לפני שחמוש ירה למוות ב-19 ילדים ושתי מורות בבית הספר היסודי "רוב" בטקסס. התגובה משקפת את החשש בבתי הספר ומטילה תפקיד נוסף על המורים, גם אלה שמעולם לא חוו אלימות כזו.

לסלפיה יש קשר ישיר יותר לאיומי נשק מאשר לרוב האנשים. אמה, גם היא מורה במערב וירג'יניה, מצאה את עצמה מול תלמיד עם אקדח בכיתתה, לפני שבע שנים. לאחר ששוחחה עמו כשעתיים, היא זכתה לשבחים על תפקידה בסיוע להביא לסיום האירוע בשלום.

עבור כל מורה שעומדת בפני כיתה באמריקה של המאה ה-21, נראה שהתפקיד דורש את הבלתי אפשרי – להיות יועצת, עובדת סוציאלית, ולפעמים אמא שצריכה להגן בגופה על ילדיה.

בני משפחה של תלמידים בבית הספר היסודי "רוב" בטקסס ממתינים למפגש עם ילדיהם לאחר הרצח ההמוני (AP Photo/Tony Gutierrez)

האווירה בתי הספר הציבוריים בארה"ב השתנתה באופן משמעותי מאז הירי בבית הספר קולומביין בקולורדו ב-1999, וסלפיה אומרת שהמורים חושבים על הסיכונים על בסיס יומיומי. "מה קורה אם אני שומעת יריות? מה היה קורה אם אחד התלמידים שלי היה מגיע לבית הספר חמוש באותו יום? זה דפוס מחשבה קבוע אצלי", אומרת סלפיה.

ג'ורג' טאוהריס היה מורה ומנהל במשך עשור ובילה את 18 השנים האחרונות בהכשרת מורים ומנהלי בתי ספר באוניברסיטת סירקיוז. לדבריו, המורים נמתחים יותר מתמיד – אפילו יותר מאשר בשנה שעברה, כשמגיפת הקורונה הייתה ההתמודדות העיקרית. "נשארנו באותו מצב שבו אנחנו מצפים ממורים ובתי ספר לפתור את כל הבעיות שלנו ולעשות את זה במהירות", אמר.

בתי ספר התמודדו עם מצבים רבים של התנהגות בלתי הולמת מאז שחזרו ללמידה אישית, אשר לוותה בצרכי בריאות הנפש של תלמידים. חוקרים מדווחים שיותר בני נוער פונים לאלימות בנשק כדי לפתור קונפליקטים.

"זה יכול להיות אני והתלמידים שלי"

בנאשוויל, טנסי, שלושה עובדים בבית הספר היסודי "אינגלווד" נדרשו כדי לרסן אדם שקפץ על גדר, לאחר שילדים בגן השעשועים אמרו שהאיש עקב אחריהם. בשלב מסוים, המזכירה קתרינה "ניקי" תומס החזיקה אותו במנעול ראש. הם ומנהלת בית הספר שי פאטון הכניסו את האיש, שלא היה לו אקדח, לתוך בית הספר עד שהרשויות הגיעו. כל שלושת העובדים נפצעו.

"בשבילי זה היה כאילו הילדים האלה היו חפים מפשע", אמרה פאטון. "פשוט ידעתי שהם לא יכולים להגן על עצמם, אז זה היה תלוי בנו לעשות את זה. ולא חשבתי פעמיים". שלושת העובדים צפו באימה פחות משבועיים לאחר מכן בחדשות על הירי בטקסס.

משפחות בזירת הירי קטלני בבית ספר בבית הספר היסודי "רוב" בטקסס (צילום: REUTERS/Marco Bello)

"מיד חשבתי לעצמי, 'זה יכול להיות אני ותלמידים שלי'", אמר אחד המורים. "זה יכול היה להיות אנחנו שם במגרש המשחקים עם הבחור הזה, אם היה עליו אקדח".

טיש ג'נינגס, פרופסור לחינוך מאוניברסיטת וירג'יניה המתמחה בלמידה חברתית-רגשית, אמר שהלחץ של המורים הופך למדבק. "זה מפריע ליכולת שלהם לתפקד, וזה גם מפריע ליכולת של התלמידים ללמוד", אמר ג'נינגס. "אז כשדברים כאלה קורים, הירי בבית הספר, זה משבית את כולם. קשה מאוד ללמוד כשאתה מפחד לחייך".

"הבן הצעיר שלי הוא באותו גיל של הילדים שנהרגו בטקסס. זה מחדד הכל"

סלפיה מוסיפה שהעומס שהמורים נושאים הוא מרתיע. "את מגיבה ראשונה, את כתובת ראשונה. אם יש בעיה בבית, את לפעמים הסיכוי היחיד שיש לילד לאהוב, לקבל אוכל באותו היום, אולי לקבל מקום חם ובטוח להיות בו באותו היום. היקף המשרה עצום כרגע".

יש גם תחושה שטרגדיות ממשיכות להתרחש, ופוליטיקאים רק לעתים רחוקות עושים משהו בנידון. "כל כך קשה לדעת שבכל רגע, המציאות יכולה להיות גם המציאות שלך, או המציאות של הילדים שלך", אמרה סלפיה, אם לשלושה תלמידים. "הבן הצעיר שלי הוא באותו גיל של הילדים שנהרגו בטקסס. זה אומר את הכל, במיוחד כשאת בכיתה".

באוגוסט 2015, שנת הלימודים החדשה בקושי התחילה עבור אמה של סלפיה, טווילה סמית', כאשר תלמיד שנה א' נכנס לשיעור לימודי העולם של סמית' בבית הספר התיכון ושלף אקדח שלקח מביתו.

"במשך כ-45 דקות", אמרה סמית', "איש מחוץ לחדר לא ידע שהכיתה מוחזקת כבת ערובה. היא הסיטה את תשומת לבו מתלמידים אחרים וניסתה להחזיק אותו לדבר בזמן שהסתובבה איתו בחדר.

אנשי ה-FBI ליד בית הספר היסודי רוב ביובלדי, טקסס, לאחר הרצח ההמוני בבית הספר (AP Photo/Dario Lopez-Mills)

בסופו של דבר, המשטרה שכנעה את הנער לשחרר את כולם. לאחר עוד שעה וחצי לפחות, הכומר שלו עזר לשכנע את הילד להיכנע. כמה חודשים לאחר מכן, הוא נידון למתקן כליאה נוער עד שימלאו לו 21.

סמית', שיש לה רקע בהתמודדות עם בעיות התנהגות בקרב תלמידים, הייתה בין אלו שהוגדרו כגיבורים. "אני חושבת שהאימונים שלי פשוט נכנסו לתמונה", אומרת סמית'. "ואז ישבו שם 29 תלמידים שהסתכלו עליי, והייתי חייב לומר שהם הגיבורים. כי הם עשו כל מה שאמרתי להם לעשות, והם עשו כל מה שהוא אמר להם לעשות. הם נשארו די רגועים". סמית' חינכה את התלמידים האלה עד לסיום הלימודים ב-2019. ואז היא פרשה.

"כולנו, בכל רגע, מוכנים לברוח מהקול הזה"

אחת מתלמידותיה לשעבר של סלפיה עובדת כעת במחלקה שלה כמורה שנה א' לאנגלית. כשנשאלה מה היא מספרת לאחרים בתקווה להיכנס לתחום שלה, חזרה סלפיה על התיאור של התלמיד לשעבר על מה שעובר על המורים של היום: "אף אחד מאיתנו לא בנוי לזה". אבל המחויבות שלהם למקצוע היא כזו שהם "בנויים רק לזה", ובקושי יכלו לשקול קריירה אחרת.

"זו העבודה היחידה שאני יכול לדמיין לעשות", אומרת סלפיה. "אבל זו גם העבודה היחידה שאני יכול לדמיין שאני עושה". לאחר שהבלונים קפצו, "ילדים היו בבהלה", היא נזכרה. "כמה אנשים קצת כעסו עליי, אני חושב, בתגובה לפחד הזה שכולם חוו לרגע". היא יודעת שזה העולם שבו היא ותלמידיה חיים עכשיו. "כולנו, בכל רגע, מוכנים לברוח מהקול הזה".