כמה כיף היה לראות את נבחרת העתודה נשים ולא רק בגלל העלייה לדרג א' אחרי 15 שנה, אלא בעיקר בגלל הדרך והחיבור הקבוצתי. כמה כיף היה לראות את הכדורסל האינטליגנטי, הלוחמני והמפרגן של שחקניות הנבחרת כאשר מתוות את הדרך שלישיית המחץ – ירדן גרזון, עדן ציפל ואמי רינת. הן פירגנו אחת לשנייה ולשאר שחקניות הנבחרת עם מסירה נוספת לקליעה, כשהיה צריך לקחו את הכדור לסל או קלעו שלשה ברגעי הקלאץ'.
ההופעה ההירואית של הנבחרת יותר מרשימה גם בגלל הפורמט של האליפות. בטורניר היו ארבעה משחקים גורליים נגד נבחרות טובות, לשלושה מתוכם אפשר לקרוא גמר גביע, משחקים שאין מהם חזרה. המשחק הראשון בטורניר מול גרמניה היה הגמר גביע הראשון, בלי הניצחון המרשים אין המשך לטורניר. אין דרג א'.
אחר כך הגיעו המשחקים הקלים יותר מול גאורגיה וארמניה, לאחריהם המשחק מול יוון ברבע גמר, כאשר במצב של הפסד אין דרג א'. במשחק מותח, שבו איבדה הנבחרת את ירדן גרזון ואמי רינת בחמש עבירות, עדיין הצליחה לגרד ניצחון עם נקודות קלאץ' של נעמה הלוי ועדן ציפל.
יום אחרי היה המשחק המאכזב של הטורניר נגד מונטנגרו, שאי אפשר להגדיר אותו כגמר גביע, מכיוון שבכל מקרה הייתה עוד הזדמנות לתקן. אחרי שהשחקניות עמדו בלחצים אדירים מול יוון וגרמניה, נראה שדווקא מול מונטנגרו הנבחרת נראתה כבויה ומופתעת מהכדורסל החכם והאגרסיבי ששיחקו המונטנגריות.
הנבחרת עשתה קאמבק הירואי בעזרת מאי רווח ותמר זינגר, הצליחו לחזור מ-15 הפרש עד שוויון 68:68. אבל זה לא הספיק, כי הרכזת מריה לקוביץ', שנבחרה גם לשחקנית הטורניר, קלעה שני סלי קלאץ' גדולים ביחד עם איבודי כדור לא אופייניים של הנבחרת שהובילו להפסד כואב.
ניכר על השחקניות אחרי המשחק שהן היו מאוכזבות, אבל חוקי הפורמט איפשרו עוד הזדמנות אחת להשיג את המטרה. אין כמו משחק נוסף כדי להעביר את הבאסה של ההפסד, ואיזה משחק זה היה מול סלובניה.
כל שחקניות הנבחרת היו מצוינות כולל שחקניות הספסל שירה חגג, רותם שוסטר, נעמה הלוי ומעל כולן נועה גבעון שנתנה את משחק חייה ברגע הנכון. שלישיית המחץ נתנה עבודה, השלשה של אמי רינת ב-60:66 שהעלתה ל-9 הפרש ועצרה את המומנטום הסלובני, הייתה קריטית ובאה אחרי עוד אחת ההתקפות היפות של הנבחרת, כשהכדור זז מיד ליד בפרגון. כדורסל שכיף לראות.
מעל כולן הייתה ירדן גרזון, עם משחק שביסס את מעמדה כשחקנית שיכולה לשחק ברמות הכי גבוהות שיש. היא משפיעה על כל אספקט במשחק, קלעית שלשות מחוננת, חדירות, לואו-פוסט, אסיסטים, הובלת מתפרצות, הגנה חזקה, עזרה, חסימות, חטיפות וריבאונד. היא שם, נחושה ומפוקסת. בקיצור תענוג.
יחד עם ירדן בשלישיית המחץ ישנן עדן ציפל ואמי רינת, כששלושת החברות משפיעות על המשחק בכל האספקטים שלו. ציפל ורינת, שתי גארדיות גבוהות, עם חוכמת משחק, ורסטיליות, קליעה, הגנה, ריבאונדים ואסיסטים. שחקניות שלמות והן רק בנות 18-19. המחשבה שלחצי מהנבחרת יש עוד שנה בעתודה, חשובה כדי שיוכלו ליהנות מהצלחתן ולשחק בדרג א'.
לפני שאשים בקונטקסט היסטורי את הישג הנבחרת, אני רוצה לתת קרדיט לצוות המקצועי שעשה עבודה אדירה. למאמן הראשי טל נתן, שאימן אותי בקדטיות לפני יותר מעשרים שנה והראה שאין תחליף לניסיון. הוא ניהל את המשחקים בצורה מצוינת שקולה עם הרבה שקט נפשי שעבר לשחקניות. לצידו עומר צימרלין שעשה עבודה מדהימה במכבי חיפה השנה, רועי לוין שעשה עונה מרשימה בפתח תקווה ונועה רקאנטי שכמנהלת נבחרת מביאה איתה ניסיון מקצועי נדיר. כל אחד מהם הביא את הצבע שלו וביחד צבעו ציור למופת, מעבר לתוצאה.
טל נתן ציין בראיונות שאחד מהמדדים להצלחה ה כמה שחקניות יגיעו מהנבחרת הזו לנבחרת הבוגרת. אני אוסיף מדד נוסף – איך מעבירים את הרוח המיוחדת של הנבחרת הזו גם לנבחרת הבוגרת שתארח את אליפות אירופה בשנה הבאה.
***
נבחרת העתודה של לפני 15 שנה שהייתה בדרג א' הייתה הבסיס לנבחרת שעלתה שלוש פעמים ברציפות לאליפות אירופה, הישג חסר תקדים, והיוותה את דור זהב של הנבחרת.
ישנם הרבה קווי דימיון בין שתי הסיטואציות, זו של היום וזו של לפני 15 שנה. ב-2007 אלי רבי החליט להצעיר את הנבחרת, אני הייתי הכי מבוגרת בנבחרת (בת 26) ומוניתי לקפטנית, לייני סלויין המתאזרחת שלנו הייתה בגילי, לירון כהן הייתה בת 25 וג'ניפר פליישר ששיחקה כישראלית הייתה בת 23. אלינו צירפו את "הילדות" מהעתודה של דרג א' שי דורון, קטיה לויצקי, קטיה אברמזון, מירב דורי, שירן צעירי ואיילת כהן. כאשר שאר חברות הנבחרת התחלפו מדי פעם, אבל העשירייה הזו הייתה הבסיס.
היתרון של הנבחרת שלנו היה מצד אחד שכל החמישייה שיחקה בקבוצות יורוליג או יורוקאפ, זה נתן לנו את האינטנסיביות הדרושה בשביל להתמודד עם הנבחרות הבכירות של אירופה. הרגשנו שאנחנו בקצב שלהן, ידענו מה אנחנו צריכות לעשות כדי לנצח, היינו ביחד, הקרבנו אחת בשביל השנייה. הסתכלנו בלבן של העיניים לכל הנבחרות הגדולות וניצחנו אותן.
הרוח שלנו מאוד מזכירה את הרוח הזו של נבחרת העתודה הנוכחית. השחקניות הבכירות של הכדורסל היום הן לא הרבה יותר מבוגרות משחקניות העתודה. עדן רוטברג, טל לב, גילי אייזנר, ליאור גרזון, רומי לוי, אלכס כהן ועוד כמה שחקניות שעושות עונות מצוינות בליגה, אמורות לקלוט את השחקניות הצעירות שחלקן כבר שיחקו בבוגרת. תהיה תחרות אדירה רק להיכנס לסגל הנבחרת.
לישראל יש היום המון שחקניות עם סייז שמשחקות כגארדיות ולחלוטין יכולות להתמודד עם השחקניות האירופאיות. יהיה מאוד מעניין לראות האם ההיסטוריה תחזור והנבחרת המיוחדת הזו תוכל לעזור לנבחרת הבוגרת לחזור לקדמת הבמה. אל אל ישראל.
