התופעה שקיבלה לאחרונה בארצות הברית את השם "ההתפטרות השקטה" (The Quiet Quitting), מתארת את שוק העבודה של אחרי הקורונה שבו עובדים רבים מסרבים להיות זמינים מסביב לשעון, ודורשים את זכותם להתנתק ממקום העבודה בסוף היום.

"הקורונה האיצה תהליכי שינוי מהותיים בעולם העבודה", אומרת ל'דבר', אפרת אגמון, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית. "עכשיו, כשחוזרים למקום העבודה, מתחילים להבין שהשינויים הם טקטוניים".

"הקורונה הציתה ויכוח בין-דורי על דמותו של העובד", היא טוענת, "היא האיצה תהליכי שינוי מהותיים בעולם העבודה; העובדים מציבים יותר תנאים, פחות נכונים להקדיש את כל כולם לעבודה. יש איזה טרנד לקרוא לזה ההתפטרות השקטה, אבל זה לא חדש".

אז מדובר במרד?
"זאת אמירה של העובדים: 'אנחנו דור אחר, הצרכים שלנו שונים, אנחנו שומרים על עצמנו יותר ולא מוכנים לשחק בכללים של העולם הישן'. הם לא רוצים לעבוד כל כך הרבה וכל כך קשה תמורת כל כך מעט. רוצים לשמור על גבולות וגם להתפתח בעוד ערוצים. לא להשקיע את כל כולם בתוך התפקיד המפרנס.

"זה קשור גם לצורך הגדול שיש עכשיו בעובדים, זה יותר שוק של עובדים שבו יש לי כעובדת יותר מקום לדבר על מה שאני רוצה ממקום העבודה ולהגיע עם דרישות, שזה מצוין".

אלו בעיקר צרות של עובדי היי-טק?
"לא, אני רואה את זה בהרבה מאוד תחומים".

מלבד היותה מטפלת, אגמון משמשת יועצת תעסוקתית לארגונים ומלמדת את התחום בקריה האקדמית אונו. "זה בעיקר בולט בארגונים שבהם ההנהלה הכריזה על חזרה למצב שלפני הקורונה". לדעתה, המשבר הוא מחאה של דור שלם שלקחו לו את הזמן הפרטי. "מדובר פה במאבק על תנאי העבודה והוא עדיין לא מנוהל ומודע".

"עובדות לא מוכנות למשכורות הזעומות"

לדבריה, העובדים לא רוצים להיות בחוויה מנצלת, ובתוך זה לא מסכימים לעבוד בחינם מחוץ לשעות העבודה. כאן, היא מסבירה, רואים השפעה של מאבקי עובדים בולטים מהזמן האחרון, בעיקר של נשים במקצועות הצווארון הוורוד שמתוסכלות מאוד מהשכר הנמוך לעומת הדרישה האינסופית מהן: מורות, אחיות, עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ועוד.

"אני רואה קו המשכי בין המחאה החברתית של 2011, מחאת המתמחים בבתי החולים, מחאת המורות והעזיבה האינטנסיבית של נשים את מקצועות הצווארון הוורוד בשירות הציבורי, שלא מוכנות למשכורות הזעומות שם ועוברות בהמוניהן לשירות הפרטי".

נוסף על כך, בארגונים שבהם יש כמה דורות שעובדים יחד, השיח על הגבולות מקצין את הפער הבין-דורי. "למשל בבתי חולים, מצד אחד יש רופאים בני 70, ומצד שני מחאה קשה של המתמחים הצעירים שלא מוכנים לעבוד 26 שעות ברצף. זה יוצר מתח גדול במקום העבודה".

איך זה בא לידי ביטוי?
"הצעירים סופגים אמירות ועקיצות בסגנון 'הם מפונקים', 'אני עבדתי הרבה יותר קשה', 'הם מרוכזים בעצמם'. אבל לדעתי העובדים הוותיקים גם, בשקט, מעריכים ואפילו מקנאים בחבר'ה הצעירים האלו שיודעים לדאוג לעצמם טוב יותר, או לפחות להביע את הצרכים שלהם בצורה יותר בהירה ואותנטית.

"האמת היא שהחיים של העובדים הצעירים יותר קשים. בעבר לא הייתה ציפייה לזמינות כזו. האמצעים הטכנולוגיים לא היו. כשהייתי צעירה לא היו טלפונים ניידים, וכשהייתי מסיימת את העבודה הייתי הולכת לילדים, ומאותו רגע הייתי עם הילדים. היה טלפון נייח, ואם היה משהו דחוף היו מתקשרים אלי".

"דרוש חוזה פסיכולוגי אחר בין עובד למקום העבודה"

למרות השינוי הטקטוני שהיא צופה, אגמון מאמינה שמדובר כרגע בתקופת מעבר. "המצב יתייצב מתישהו. כרגע יש הקצנה, במובן של ההצבעה ברגליים ושימת הגבולות, אבל אני מניחה שזה ילך וישתנה".

מי שדורש היום לא לענות לטלפון ולמייל מחוץ לשעות העבודה יחזור להיות זמין לעבודה 24/7?
"אני מקווה שלא, אבל השיח הבין-דורי הזה יצטרך לעלות מדרגה מהחצנה של המתחים לשיח שבו כל עובד יוכל למצוא את עצמו ואת המענה על צרכיו. אני מקווה שהציפייה והתובענות שמגיעה מהמנהלים תפחת, והלגיטימיות של שימת הגבולות תתרחב. המאבק הוא על התנאים לעבודה. לא מדובר באמת בהתפטרות, אלה אנשים שרוצים לעבוד. פשוט לא בכל מחיר – ובצדק.

"כל עוד המתח לא מונח על השולחן, הוא יובע בדרכים שיגלשו לעתים להיבטים שנחווים כפחות לגיטימיים, בצורה של 'שביתה איטלקית' או התפטרות, משמע, יציאה מהמשחק. ואז, מי שיוצא מזה מופסד הוא כמובן הארגון, אבל גם העובד שמרגיש לא ממומש ולא מסופק, וחווה תסכול. אבל ככל שהדיון הזה יהיה יותר שקוף ויותר לגיטימי, החוזה הפסיכולוגי בין הארגון לבין הפרט ישתנה ויהיה יותר בהיר ופרודוקטיבי".

ברמת מקום העבודה? ברמת המדינה?
"אני לא יודעת עד כמה מדובר ברמת המדינה, אבל יש בהחלט מדינות שמסדירות את העניינים האלה בחוקים או בנהלים לא מדוברים. בכל מקרה, בעידן הזמינות הבלתי נגמרת, בהחלט יש צורך בחוזה פסיכולוגי אחר בין עובד למקום העבודה שלו.

"ברמת הארגונים, אני רואה כל מיני התייחסויות לכך שהסיפור הזה הוא 'משנה סדרי עולם' בתפיסת העבודה. זה נכון, ולארגונים ולמנהלים אסור להקל ראש, לבקר ולזלזל, וכך לפתור את עצמם מהתייחסות. אני חושבת שצריך להבין, לכבד, לנהל דיאלוג מותאם תוך התגמשות מצד אחד, אך מצד שני גם הפעלת תובענות לגיטימית".