בחור תזזיתי ומקורזל שיער נכנס בתנועה חתולית למשרד. זיק ממזרי היה בעיניו כשאמר, "אתם רוצים להרים כסף מהרצפה?" לא השבנו. בביטחון רב התיישב הבחור, הוציא את המחשב הנייד והוסיף, "dude, יש כאן רעיון מבריק." הוא פנה לסמנכ"ל התוכן, "יושב בול על העסק שלכם. אחי זה משהו גאוני. תקשיב, אנחנו מדברים על הקמת ערוץ טלוויזיה לכלבים."

בעיניו היתה ציפייה לתגובה מתלהבת יותר, לרגע איבד את ביטחונו העצמי. זחיחותו — התערערה. "אין לכם מושג עד כמה שוק חיות המחמד באמריקה מטורף!" אמר בהתרגשות. "יותר משמונים מיליון כלבים רשומים באופן רשמי. זה ביזנס משוגע שצומח כל שנה. תחום שלא מפסיק לגדול. נעלה על הגל, זה יהיה פסיכי, השוק הזה מגלגל מיליארדים."

החלפנו מבטים, היה צחוק בחדר הישיבות. הצעיר הנמרץ נבוך. סמנכ"ל התוכן שאל, "רגע, בדקתם אם כלבים בכלל רואים טלוויזיה?" הצעיר בלע את רוקו והתחיל מחדש. "בטח שכלבים רואים טלוויזיה, גם החתול שלי צופה," אמר והוסיף בחיוך קטן, "זה רעיון נהדר. תראו שלא תצטערו. הכי חשוב לרוץ מהר ולקבוע עובדות בשטח. הכול עניין של מומנטום, אנחנו ראשונים וצריכים לפעול מהר, אחרת נפספס את הרכבת."

כשהיזם הנמרץ סגר את הלפטופ ועזב את חדר הישיבות, מישהו שאל, "מה זה היה? מתיחה של מצלמה נסתרת?" מנהל הכספים קבע, "הרעיון נחמד אבל חסר סיכוי מבחינה כלכלית."

אני חשבתי אחרת. התשוקה של הצעיר מצאה חן בעיניי. שכנעתי את הנוכחים שכדאי לקבל נתונים שחסרים לנו. למשל, כמה כסף מגלגל שוק חיות המחמד? מה ההיתכנות הכלכלית להקמת ערוץ כזה? תוצאות מחקרי השוק הפתיעו את כולנו לטובה. התברר שארצות הברית היא גן עדן לחיות מחמד. יותר ממחצית בתי האב בארצות הברית מחזיקים כלב, חתול או חיה אחרת. תחום כלכלי עצום המגלגל יותר כסף מתעשיית המוזיקה. וכפי שאמר הצעיר, זהו שוק בצמיחה מתמדת.

נחתם חוזה מייסדים עם היזם, ויצאנו לשלב ניסוי של המוצר הראשוני. התוכן שהפקנו לא היה מספיק טוב. התברר שדרושה השקעה כספית גדולה הרבה יותר מששיערנו. רמת הסיכון נשארה גבוהה, והסיכוי להצלחה נמוך. בעסקים נהוג לומר, "לא זורקים כסף טוב על כסף רע." הוחלט לעצור הזרמת כסף נוסף, להודות בכישלון ולגדר את ההפסד. אלא שאז, כנגד כל ההערכות, משרד עורכי הדין שלנו בישר לנו שהצליח לרשום מספר פטנטים בין־לאומיים שמקנים לנו יתרון וראשוניות. השקענו עוד כסף והמשכנו הלאה, אבל לא הצלחנו לייצר שינוי מהותי בהכנסות. המשאבים הידלדלו, ובאין ברירה יצאנו למסע גיוס הון. התגובות היו צוננות, פה ושם אפילו לעג. לאחר סבב פגישות קצר התמונה התבהרה: כסף לא נקבל. גם המנומסים שבין המשקיעים דחו את הרעיון. בהיעדר מימון. חיפשנו חבל הצלה. משקיע המחפש השקעה רגשית ולא כלכלית, מישהו שיהיה מוכן לשלם הרבה כסף בשביל צעצוע חדש.

שמו של מיליארדר מסתורי נזרק לחלל. טייקון־על. התקשורת הכלכלית התייחסה אליו בתערובת של הערצה וחשדנות. את עושרו הגדול עשה לבדו. בחוגים הפיננסיים הוא זכה להערכה רבה, בצד שמועות על מנהגיו המוזרים. באתרים אחדים הוא הוגדר כמשוגע שמהלכיו בלתי צפויים.

שלחתי אימייל למטה החברה של המיליארדר וביקשתי פגישה. קיבלתי תשובת סירוב מהירה ומנומסת. קופת המיזם התרוקנה. בלית ברירה כינסתי את מעט עובדי החברה והודעתי שצפויה סגירה בסוף השנה.

לא היו לי ציפיות, ובכל זאת, לחג המולד שלחתי ברכה ללשכתו של המיליארדר. גלויה שבה נראה כלב קטן מחזיק בפיו תצלום עתיק של כנסיית הבשורה בנצרת. הפעם קיבלתי תשובה מהעוזרת האישית של המיליארדר. העוזרת ציינה שהמיליארדר מחזיק תמונה דומה, מזכרת שהביאו הוריו מביקורם בכנסייה בשנות החמישים בארץ הקודש. בסוף האימייל היתה גם הזמנה לפגישה עם המיליארדר לארוחת בוקר בחמישה־עשר בינואר בניו יורק. על האימייל היתה חתומה ג'ודי רנדאל. נרגש, השהיתי את סגירת החברה.

בשבועות שנותרו עד הפגישה תהיתי מה עליי לעשות כדי לא לפספס את ההזדמנות. מה יגרום לאיש עסקים רציני לבחון השקעה בערוץ טלוויזיה המיועד לכלבים? מה יכול להרשים איש שיש לו הכול? מסעדת המלון, כפי שהוצגה באתר האינטרנט, היתה מפוארת. שיערתי שהארוחה תתקיים באחד החדרים הפרטיים הסגורים לקהל הרחב. נדרתי לעצמי לשמור על קור רוח, לא להתלהב, לשמור על מתינות המשדרת עוצמה. הקשבה — זאת כל התורה על רגל אחת. תכננתי שאגיע בלבוש מכובד, חליפה עם עניבה תואמת. כאשר המיליארדר ייכנס לחדר אצעד אליו בהליכה נמרצת, אושיט את ידי ואלחץ את היד העדינה בלחיצה חזקה של פלאח מהקיבוץ. אישיר מבט לעיניו ואציג את עצמי בחיוך גדול. במהלך הטיסה לניו יורק שיננתי משפטי פתיחה מבריקים ולמדתי אותם בעל פה. עדיין לא היה ברור לי מה מעמדה של העוזרת האישית, הגברת ג'ודי רנדאל. האם היא קישוט או מנהלת קשוחה של עסקיו? לא היה לי מושג מי עוד ישתתף בארוחה.

לקראת הנסיעה הדפסתי כרטיסי ביקור מהודרים. באחד הבוטיקים היוקרתיים בכיכר המדינה קניתי חליפה של מעצב איטלקי ידוע. התרגשתי. מלון מפואר, חדר עם חלונות גדולים הפונים לשדרה החמישית. לובי גדול, נשים אלגנטיות עם כוסות שמפניה וגברים בחליפות יקרות. דמיינתי שבזמן הפגישה יֵרד בחוץ שלג ניו יורקי. נשב סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות. מלצרים ערניים ירחפו סביב ביראה, לתת מענה לכל גחמה של האורחים המכובדים.

קראתי כל פיסת מידע על המיליארדר המסתורי. למדתי שנולד באחת מערי השינה האמידות של בוסטון, ובעשורים האחרונים התגורר בחווה יפה בניו אינגלנד. בתחילת דרכו, בהיותו סטודנט למשפטים בהארווארד, עסק בייעוץ משכנתאות. את לימודי המשפטים סיים בהצטיינות. במשך כל השנים הקפיד לשמור על פרטיותו ולא להיחשף בתקשורת, והימנעותו מחשיפה ציבורית הפכה אובססיבית כשהתעשר. המיליארדר היה סרבן סדרתי להזמנות למסיבות, לקוקטיילים ולהשתתפות באירועים פומביים. הוא נמנע מראיונות או מהרצאות ונפגש רק עם צוות עובדים מצומצם.

מהמעט שהתפרסם בתקשורת, המיליארדר היה נוצרי אדוק, אדם צנוע, נמנע מראוותנות, ובאופן מפתיע, בניגוד לדרכו הקפיטליסטית, תומך ותיק של המפלגה הדמוקרטית. הוא תואר כאיש עסקים ממולח, חסר סבלנות, כוחני, חריף ובוטה. בכתבה ישנה שצצה בחיפוש באינטרנט צוין שהוא רווק, חובב כלבים ויאכטות מפוארות. תמונה עדכנית של המיליארדר לא מצאתי. השקעתי זמן רב ומאמצים באיתור תמונתו. בסוף מצאתי תמונה אחת ישנה: קבוצת נערים בלבוש אחיד, בטקס סיום של בית הספר התיכון. המיליארדר עמד בשורה השנייה. נער רזה, קצוץ שיער. מהתמונה הדהויה לא ניתן לשער איך נראה האיש כיום.

"נוסעים יקרים, מדבר הקברניט. אנחנו מתנצלים על ההמתנה הארוכה. לצערנו, התגלתה תקלה קטנה באחד המזגנים. אנחנו מקווים שהתקלה תתוקן בעוד זמן קצר ונוכל להמריא. צוות הדיילות והדיילים יעבור עכשיו בין המושבים ויחלק שתייה וכיבוד קל. שוב אנחנו מתנצלים, נודיעכם בהמשך מתי נוכל לצאת לדרך. כשנתייצב באוויר, נגיש לכם ארוחת ערב מלאה."

האוויר במטוס היה דחוס, וההמתנה הכפויה על הקרקע מתחה את עצביי. כהרגלי, הטלתי ספק במידע. עדיף להכריז על תקלה במזגנים מאשר על בעיה במנוע. הטמפרטורות במטוס עלו, ועצבי הנוסעים התרופפו. הדיילות התאמצו להנפיק חיוכים וחילקו בקבוקי מים לצינון האווירה. באחד המושבים האחוריים התפתח ריב שלוּוה בצעקות. מקדמת המטוס נשמע בכי צווחני של תינוק.

שעתיים נשאר המטוס על המסלול. ישבתי מכווץ במושבי. ניסיתי להתעלם מזמזום הפטפוטים של הנוסעים סביבי. הרהרתי איך פותחים צוהר לעולמו של איש המתנהל תחת מעטה חשאיות ומשמעת פרוסית. חבריי אמרו לי, "הרעיון שלך נמצא על גבול הטמטום, תביא בחשבון שתצא מהפגישה מובך ומושפל."

לא נסוגותי. נזכרתי באגדה אורבנית על בחור צעיר ורעיון משוגע. מכיוון שלא היה ניתן לרשום פטנט, שלח בעל הרעיון מכתב לכל יצרניות משחות השיניים בנוסח הזה, "יש לי רעיון גאוני! אני מוכן למסור אותו ללא תנאי תמורת מיליון דולר! לפני הפגישה הכסף יופקד בחשבון נאמנות, ואם יתברר שהרעיון שלי אינו ישים, תקבלו את כספכם חזרה."

רוב יצרניות משחות השיניים התעלמו מהמכתב של הממציא האלמוני. דווקא מנכ"ל חברה מובילה החליט להמר. עורכי הדין של החברה פתחו חשבון נאמנות. מיליון דולר הופקדו בחשבון, והממציא זומן למשרדו של המנכ"ל. ללשכה נכנס נער פרוע שיער, אוחז בסקטבורד, לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה מרופטת. המנכ"ל הושיב את הצעיר בלשכתו ואמר, "יש לך רבע שעה."

"אני צריך פחות," השיב הממציא הצעיר והוציא מכיסו שפופרת משחת שיניים של אותה החברה, הניח אותה על השולחן, סובב את הפקק ואמר למנכ"ל, "תסתכל על פיית השפופרת." "כן, דבר לעניין, מה רצית?" אמר המנכ"ל בחוסר סבלנות. הממציא הוציא מכיסו מד קליבר קטן ומדד את רוחב הפייה של השפופרת, "הקוטר שלה פחות מרבע אינץ'," אמר, "אתם מוכרים עשרות מיליונים של שפופרות משחת שיניים בשנה. הרעיון פשוט: תגדילו בעוד רבע אינץ' את רוחב הפייה. הצרכן לא יבחין בהבדל, אבל ישתמש ביותר משחת שיניים

בכל שימוש. הרחבת חור הפייה תרוקן את השפופרת מהר יותר, וזה יגדיל את נפח המכירות שלכם בצורה ניכרת. זה כל הרעיון. לחברה שלך הרעיון שווה מאות מיליוני דולרים, ולי רווח של מיליון דולר."

"נוסעים יקרים, אנחנו מתנצלים שוב על ההמתנה הארוכה, נשמע קולו של הקברניט. "אני שמח לבשר שהתקלה תוקנה ובעוד כמה רגעים נמריא. בבקשה, התאזרו בסבלנות." באיחור של שלוש שעות וחצי יצאה הטיסה לדרכה. המטוס נסק לגבהים, ובדרכו לגובה השיוט חלף על פני גוש עננים.

המטוס נכנס לכיס אוויר וצנח מטה לשניות מספר. הרעידה הפתאומית העירה אותי מהנמנום שאחז בי. טלטולי המטוס החזקים נמשכו. חלק מהנוסעים נכנסו לפאניקה. במושבים סביבי נשמעה תפילת שמע ישראל. נוסע גברתן צעק לעבר הדיילות, "נמאס מהטיסה הדפוקה הזאת! אני רוצה לחזור הביתה!"

כשהטלטולים נרגעו, השתרך תור ארוך לשירותים. שני נוסעים עברו מצעקות להחלפת מהלומות. הדיילים עצרו את הניצים. בשעת לילה מאוחרת הוגשה ארוחת ערב, והאווירה נרגעה מעט. שלושה ילדים הפכו את המושב לפניי למגרש משחקים מאולתר. בקושי עצמתי עין במהלך הטיסה. הגעתי לניו יורק סחוט וחסר כוחות.

אולם הנוסעים הנכנסים בנמל התעופה בניו יורק היה עמוס. התור לפקידי ההגירה התפתל כמעיים של פרה. בכל פעם שהיה נדמה לי שאני מתקרב ליעד, התגלה סיבוב נוסף. שני ישראלים מאחוריי ניתחו בקול רם את יתרונות שוק הנדל"ן המקומי, "זה לא הברדק של תל אביב, דירה באיסט הארלם זאת השקעה בטוחה. פה הכול שקוף, מדווחים לך אפילו כמה מקרי רצח היו באזור הדירה. אחי, בפלורנטין רוצים מיליון דולר על מחסן מעפאן, פראייר מי שקונה בתל אביב. כאן במיליון דולר אני קונה שתי דירות, סמוך עליי."

לבסוף הגיע תורי. פקידת ההגירה, בתסרוקת מוקפדת, סקרה אותי, דפדפה בדרכוני וירתה בטון זועף, "אתה גבר או אישה?" "מה, לא רואים שאני זכר?" השבתי נבוך. היא התעצבנה, "אני שואלת אותך פעם נוספת, אתה גבר או אישה?" עמדתי נבוך מולה והשפלתי מבט. "אני זכר", הקפדתי על המונח הרשמי. "איפה הוצאת את הוויזה?" שאלה השוטרת בקול נוזף.

"בשגרירות האמריקאית בתל אביב," אמרתי. היא הפכה את הדרכון, בדקה פעם נוספת, הסתכלה עליי כועסת, נענעה את הראש לצדדים ובטון נוקשה אמרה, "חכה שם," והצביעה על ספסל מרוחק, "תכף יגיע המפקח." הוכנסתי לחדרון קטן. ישבתי וחיכיתי. כעבור חצי שעה הגיע גבר גבוה לבוש מדים.

הקצין בחן את הדרכון וסקר אותי בקפדנות מכף רגל ועד ראש. ברצינות קשוחה אמר, "תענה לי בלי להתחכם, אתה אישה או גבר?" העייפות השתלטה עליי, ולא יכולתי שלא לצחוק. "אדוני, סליחה, מה אתם רוצים ממני? אתה לא מאמין שאני זכר? מה אתה רוצה, שאני אוריד את המכנסיים?"

הקצין הזעיף פניו, "אתה יודע מה כתוב בדרכון שלך?" הוא הושיט לי את הדרכון והצביע על הדף שבו הוטבעה הוויזה. "תסתכל בעצמך, אתה רואה מה כתוב פה? כתוב בסעיף מין — אישה."

הסתכלתי בדרכון רק כדי לגלות שהוא צדק, אכן בוויזה שבדרכוני סומנתי כאישה. פרצתי בצחוק נבוך, "טוב, זו טעות שלכם, זו ויזה שהוצאה בשגרירות ארצות הברית בתל אביב. אני ממש לא מבין למה כתבו ככה." הקצין הפך בדפיו של הדרכון בעצבנות. "אתה יודע שזה התפקיד שלך לבדוק. האחריות היא שלך גם אם נפלה טעות. מיסטר, שיהיה ברור, בפעם הבאה לא תוכל להיכנס בוויזה הזאת. אתה חייב לשנות את הרישום. זאת אזהרה אחרונה."

נשמתי לרווחה, הודיתי לקצין וגררתי במהירות את הטרולי החוצה מחשש שעוד עלולים להתחרט ולהחזיר אותי. מחוץ לנמל התעופה התעופפו פתותי שלג באוויר. עייפות הטיסה צנחה עליי, והנסיעה המונוטונית הרדימה אותי. כשהתעוררתי, המונית עברה בקווינס הדהויה. פקק תנועה התהווה סמוך לגשר הכניסה למנהטן. גורדי השחקים הזדקרו לשמיים אפורים בעוצמה השמורה רק לכרך מיוחד זה. בצידי הכביש נערמו שלג ובוץ. האפרוריות הכבדה נשברה לרגע, כאשר קרן שמש נצצה על חלונותיו של בניין זכוכית וצבעה אותם בכתום. עברנו את הגשר ונכנסנו למנהטן.

בפינת רחוב עמדו שני גברים אפרו־אמריקאים והתחממו ליד חבית שהעלתה עשן. כשנעצרנו ברמזור, נשמעו צפירות עולות ויורדות שקולן התגבר. אמבולנס וניידות משטרה חלפו ביעף, משמיעים את שירת הסירנה הבלתי פוסקת של העיר.

קור מקפיא קיבל את פניי כשירדתי בפתח המלון במנהטן. סירבתי להצעת השוער לשאת את המזוודה שלי. בקבלה הצגתי את ההזמנה שביצעתי באינטרנט. פקיד קבלה צעיר, בחליפה ובעניבה שחורה, חייך אליי באדיבות. הופעתו המטורזנת ובלוריתו המחומצנת העידו על מאמץ יתר. "אדוני, לצערנו, החדר עדיין לא פנוי. המלון נמצא בתפוסה מלאה. הכניסה לא לפני השעה שלוש. בינתיים תוכל להשאיר את המזוודה בשמירת חפצים ולחכות בלובי או במסעדת המלון."

בלית ברירה הפקדתי את המזוודה אצל השוער. נתתי לו חמישה דולר, לקחתי את פתק ההפקדה ותהיתי מה אעשה עכשיו. נותרו לי ארבע שעות של המתנה עד לקבלת המפתח לחדר.

יצאתי לרחוב. רוח חזקה נשבה בין הבניינים הגבוהים. השתלבתי בזרם האנושי שנהר בשדרה. המעיל הקל שלקחתי לטיסה לא הגן עליי מהצינה שחדרה לעצמותיי. תרתי אחר בית קפה נעים לשהות בו. עברתי ליד כמה מקומות, אבל אף אחד לא נראה מזמין מספיק לשהות ארוכה.

בסוף התפשרתי על סניף של סטארבקס, שחומם יתר על המידה. הפשרתי מהר, התקלפתי מהמעיל, קניתי קפה דלוח, בקבוק מים והתפנקתי בעוגת פירות יער. צנחתי לאחד מכיסאות העור הסמוכים לחלון הפונה לרחוב. העייפות נתנה אותותיה. מבלי משים נפלה עליי תרדמה קלה. במהרה התנערתי, הזמנתי עוד אספרסו ויצאתי משם.

הטמפרטורה צנחה לכמה מעלות מתחת לאפס. שלג חזר לרדת. הגברתי את קצב צעדיי כדי להתחמם מעט. הלכתי חסר מטרה כדי להעביר את הזמן. שלט פרסומת למשקה חדש ריצד באורות בוהקים שמשכו את העין. ריח חזק של נקניקיות עלה מדוכן על גלגלים שעברתי לידו. לא התאפקתי, ונעמדתי בתור.

מוכר הנקניקיות, מכורבל במעיל גדול, ידו עטופה בכפפה של חצי אצבע, מרח על הלחמנייה שכבה עבה של חרדל, הוסיף שכבה נאה של קטשופ מבקבוק הפלסטיק, ובמלקחיים הניח נקניקייה חמה בלחמנייה. בזריזות הוא עטף את החבילה הקטנה והושיט לי. שתי צעירות אסייתיות שהמתינו בתור אחריי לא פסקו מלצחקק, ולי לא היה מושג מה הצחיק אותן. צעיר לבוש טרנינג צבעוני החליק על גלגיליות וחלף על פניי ביעף. למרות הקור, עשרות צעירות וצעירים עמדו בתור ארוך להיכנס לחנות בגדים אופנתית שהחליפה סחורה. התנועה לא פסקה. אלפי אנשים, כל אחד לעצמו. נעצרתי ובהיתי בחלון ראווה מלא כל טוב. אישה שמנה, לבושה בגדי נזירה, צעקה לעברי, “The world is finish – Go Home!”

נשרכתי ברחובות וגופי ייחל לישון. לקראת השעה שלוש חזרתי למלון. נרגן, ביקשתי לקבל מפתח לחדרי. "אדוני, סליחה, החדר יהיה מוכן בעוד כמה דקות," הסביר הפקיד. "בינתיים נשמח להציע לך קוקטייל על חשבון הבית." סירבתי ביובש. בשעה ארבע קיבלתי מפתח. אספתי את המזוודה ועליתי לקומה העשרים ושבע.

כיממה עברה מאז שעזבתי את ישראל. פתחתי את המזוודה, הוצאתי כלי רחצה ונכנסתי למקלחת. זרם המים הדליל הרגיז אותי. שמונה מאות דולר ללילה ומים פושרים, מזרזפים? רתחתי. התקלחתי בזריזות, נעטפתי בחלוק הרחצה ונשכבתי על המיטה, מהרהר בפגישה הצפויה לי מחר.

המתח לקראת הפגישה הצטבר לכדי חרדה. חששתי שלא אצליח במשימה שלשמה באתי לניו יורק. עדיין היה מוקדם בערב. נאבקתי ביעפת, מילה יפה ולא שימושית. כדי להתגבר על הג'ט לג, רצוי להיכנס למיטה רק בלילה. התלבשתי ויצאתי לאכול משהו. השלג המשיך לרדת. כדי למשוך זמן, צעדתי לעבר מסעדה יפנית קטנה שאהבתי, בטרייבקה. כשהגעתי למסעדה, נוכחתי לדעת שהיא סגורה. שוב מצאתי את עצמי הולך ללא מטרה ברחובות הקפואים. חיפשתי מקום להעביר את הזמן. "דליקטעסען", הבהב שלט באדום־ירוק בכניסה לדיינר שנקרה בדרכי. חמימות נעימה קיבלה את פניי.

הדליקטעסען היה מסדרון צר וארוך. שורה אחת של שולחנות נפרשו לאורך הקיר. ממול שימשו צנצנות ענק של מלפפונים חמוצים כתפאורה. על הדלפק ניצבו צנצנות חצילים מוחמצים וקופסאות של עגבניות ירוקות בחומץ. מלצרית נמרצת הושיבה אותי ליד המטבח. עלו ממנו ריחות של כרוב ונקניקים.

ניחוח התבשילים הגביר את תאבוני. קראתי בשקיקה את התפריט: מרק לוקשען, מרק עוף קניידלעך, געפילטע פיש, כבד קצוץ, בייגל עם לקס. מטעמים של ימים רחוקים שנשכחו. הורדתי את המעיל, שפשפתי ידיים, התחממתי קצת והרגשתי יותר טוב. הזמנתי מרק עוף, סלט ביצים, כבד קצוץ, חתיכת חלה וצלחת חמוצים. החלה היתה לא טרייה, המרק מלוח מדי והמלפפון חסר טעם. העליצות הרגעית שנולדה במפגש עם האוכל המנחם, התנדפה.

בינתיים החשיך, ושמחתי לחזור למלון ישר למיטה. צלצול טלפון העיר אותי משינה עמוקה. קול אוטומטי בישר על ביצוע הזמנת ההשכמה. שש בבוקר, השחר בקושי עלה. נגררתי למקלחת. זרם פושר טפטף מראש מקלחת מיושן.

סובבתי מעט את הברז להוסיף מים חמים, הזרם החם צרב את גבי, קפצתי בבהלה וקיללתי את אלוהי המלונות. דייקתי את ידית המים החמים למידה הרצויה. ובינתיים רעדתי מקור. זרם המים השתעל, פעם חם ופעם קר. מתחת למים צחצחתי שיניים והתגלחתי. סגרתי את הטפטוף המעצבן והתנגבתי ארוכות.

המגבת היתה דווקא רכה וריחנית. שלחתי הודעה לאשתי, מלון חמישה כוכבים, עאלק. מגעיל, מחיר בשמיים, מקלחת של טירונים. עוד מעט יורד מהחדר לפגישה, אתקשר אחר כך, והוספתי שני לבבות אדומים.

בחרתי עניבה אפורה לחולצת התכלת שקניתי. בחנתי את עצמי ארוכות במראה. החליפה היקרה היתה גדולה עליי בכתפיים והשרוולים קצת ארוכים. בכל זאת החלטתי שאני נראה טוב. "האמא הקיבוצניקית היתה גאה בי," חשבתי. הזלפתי מעט אפטר שייב ויצאתי מהחדר, דרוך לקראת הפגישה. מול המעלית נזכרתי שהאמריקאים קובעים את התרשמותם הראשונית לפי הנעליים. הרמתי רגל ושפשפתי את קצות הנעליים במכנסי החליפה.

באימייל כתבה לי ג'ודי רנדאל שהיא תפגוש אותי בלובי בשעה שבע וחצי בבוקר. חינוך יֵקי, דקה לפני השעה היעודה נכנסתי ללובי. איש לא חיכה לי. הסתובבתי חסר סבלנות, ולבסוף התיישבתי באחת הכורסאות, הצצתי בנייד לבדוק אם התקבלה הודעה חדשה. השעה כבר היתה שבע שלושים וחמש, התחלתי לדאוג. זיעה ביצבצה על מצחי. מה אני עושה עכשיו? הצצתי לתוך מסעדת המלון. בשולחנות התפוסים ישבו רק גברים בחליפות עסקים. ללובי נכנסה אישה גבוהה וצעדה לכיוון הקבלה. ניחשתי שזו האישה שאני מחכה לה.

היא נראתה מטופחת והיתה לבושה בחליפה ירוקה מחויטת. היא הבחינה בי ושאלה בזהירות, "מר אלי גרינבאום?" "כן," מיהרתי להשיב. "נעים מאוד, ג'ודי רנדאל." האישה חייכה בביטחון של מי שמכירה היטב בערכה. היא ביקשה ממני להתלוות אליה. עלינו בשתיקה במעלית לקומה העליונה של המלון. היא יצאה ראשונה ורמזה לי ללכת בעקבותיה. מול דלת עץ חומה הוציאה כרטיס מגנטי של מלונות, וכאשר הדלת נפתחה, התגלה לעיניי חדר ישיבות מלבני ולו חלונות גדולים שמהם נשקף נוף מרהיב של בריאנט פארק וגורדי השחקים של ניו יורק. במרכז החדר ניצב שולחן אליפטי מעץ מהגוני. במקום שרר קור מקפיא. ג'ודי רנדאל עמעמה קצת את האורות, הדליקה את החימום ואמרה לי בקול ענייני, "מר גרינבאום, אתה מוזמן לשבת. יש לך מחשב? אשמח לעזור לך לחבר אותו למערכת ההקרנה."

כעבור שתי דקות נכנסו לחדר הישיבות שני גברים שנראו לי כבני שלושים, שניהם היו מסופרים קצר וחנוטים בחליפות. הצעיר יותר לחץ את ידי והציג את עצמו, "ג'ון אוקס." השני הוסיף, "נעים מאוד, סטיבן הרצוג." השניים נשארו לעמוד בסמוך לדלת הכניסה. ארבעתנו שותקים, עמדנו בהמתנה מביכה. שני הגברים התלחשו, וג'ודי רנדאל דיברה בטלפון.

בשעה שמונה בדיוק נכנס לחדר הישיבות גבר בחליפה כחולה ובמשקפיים בעלי מסגרת חומה דקה, בחיקו החזיק כלב קטן לבן. איש צנום, בעל מצח גבוה, פדחתו מקריחה ושיער אפור בעורפו ובצדעיים. בלי היסוס התיישב בראש השולחן. הוא סימן בתנועת יד לג'ודי רנדאל ולשני הגברים הצעירים לתפוס את מקומותיהם. הוא לא מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. משהו בפה הלא סימטרי וברזון הסגפני גרם לי אי־נוחות מטרידה.

המיליארדר פתח בטון ענייני, "אדוני, בוקר טוב, יש לנו עשרים וחמש דקות." "אני צריך פחות," השבתי בהשראת הצעיר עם שפופרת משחת השיניים. לא יכולתי להסיר את מבטי מהאיש הרזה ומפיו המעוקם, וחשתי בתוכי בעבוע של זעם עצור. כל כך חיכיתי לפגישה, חשיבותה היתה גורלית, והנה משהצלחתי לקיים אותה, במקום לשמוח הייתי כעוס ומוטרד. בקושי התיישבנו, וכבר רציתי לקום ולצאת מהפגישה בטריקת דלת.

תרגיע, זה לא הזמן לעצבים, ניסיתי להתעשת. מה עובר עליך? פתחתי את קשר העניבה ושחררתי מעט את צווארון החולצה. הורדתי את הז'קט והנחתי אותו בכיסא לידי. המיליארדר, מופתע, חייך בזווית פיו. "תרגיש בנוח, מר גרינבאום, אשמח אם תסביר לנו מה עומד מאחורי הרעיון שלך, איך מיישמים אותו. בסוף תגיד לי כמה כסף אתה רוצה ולפי איזה שווי."

לפני שהספקתי לענות, הוא פנה לג'ודי רנדאל, "הזמנת ארוחת בוקר? תבקשי מהם להזדרז. בעוד חצי שעה אני יוצא מכאן לנמל התעופה." מכיסו הוציא עוגייה קטנה, שאותה נתן לכלב הלבן.

בחרתי לוותר על המצגת. בטון יבש הסברתי את הרעיון של ערוץ הטלוויזיה המיועד לכלבים ולא לבני אדם. הדגשתי את הקשיים והמהמורות הכרוכים בהקמת המיזם. באופן מודע הורדתי מסיכויי המיזם. שוב ושוב הבטתי במשקפיים דקי המסגרת, במצח הגבוה, בשיער המאפיר, בחיוך העקום, בעיניים הקטנות הרעות. מהופנט, לא יכולתי להסיר את מבטי מהאיש שישב מולי. זה היה חזק ממני. "מיזם הזוי, סיכון גבוה, סיכויי הצלחה נמוכים, ובכל זאת השקעתי בו," סיכמתי כלאחר יד.

שני מלצרים נכנסו לחדר. הם דחפו עגלה ועליה מגשים מלאים בכל טוב. הם פרשו מפות לבנות וערכו את השולחן במקצועיות. "נעשה הפסקה קצרה לארוחת בוקר," אמר המיליארדר. המלצרים מזגו קפה והמיליארדר ביקש חליטת תה. בזמן הארוחה העוזרים התאמצו להפגין בקיאות בפני הבוס. הם העלו שאלות וקושיות על הביסוס המדעי ואפשרויות ההעתקה בידי מתחרים אחרים. השבתי בלי מאמץ. יריתי תשובות קצרות, חסכוניות במידע. נימת זלזול השתרבבה לדבריי. המיליארדר נגס לאיטו בטוסט סלמון מעושן וגבינה.

את השארית נתן לכלבו. "אם יש לך קטע וידיאו, זה זמן טוב להציג אותו," אמר המיליארדר. שני העוזרים הצעירים נעמדו הכן לעזור לי לחבר את הטאבלט למסך ההקרנה. הסתכלתי שוב בשפתיים הדקות, בחנתי את הפה העקום, הכול הסתדר במקומו. בן־רגע רווח לי.

בקיבוץ נולדנו צברים, ילדים צרובי שמש במכנסיים קצרים ובגופיות. שוטטנו בשדות יחפים, טיילנו על הגבעות וחיינו בעולם שכולו חופש ללא דאגות. בקיבוץ לא דיברו על השואה עד היום שבו המחנכת אספה אותנו בכיתה להאזין יחד למשפט של הצורר. לכיתה הוכנס מכשיר רדיו גדול, ואנחנו התאספנו סביבו. הקשבנו שעות לעדויות הקשות שפירטו את העינויים, ההשפלות וההרג הבלתי נגמר. קולו של התובע, גדעון האוזנר, נחרת בזיכרוני לעד.

הפעלתי את הווידיאו. תמונות של כלב גולדן רטריבר רץ בשדה תירס ריצדו על המסך בחדר הישיבות. הכלב הלבן שבזרועותיו של המיליארדר נדרך. הוא הניע את ראשו מדובלל השיער וכשכש בזנבו. מדי פעם נבח נביחות קטנות לעבר המסך.

נרגש, יצא מחיקו של המיליארדר ורץ לאורך שולחן הישיבות לעבר הטלוויזיה. הכלב התיישב בקצה השולחן והביט מרותק בסרטון עד שנגמר. ג'ודי רנדאל לא התאפקה ומחאה כפיים. הכלב חזר במהירות לחיקו של המיליארדר וליקק את כף ידו של בעליו. "סליחה," אמר, וסימן לשני עוזריו להתקרב אליו.

הוא לחש להם משפט כלשהו. אחד מהם חזר לכיסאו. "מר גרינבאום, אני אשלח לך טיוטת חוזה בעוד כמה ימים. זו תהיה הצעה מכובדת, אני חושב שלא תתאכזב." בסיום הפגישה עלה על פניו של המיליארדר חיוך מעוות. הוא הושיט לי את ידו. החזרתי לחיצה רפה, נבוך.

המיליארדר סיפר לי בגאווה שהוא בעלים גאה של שלושה כלבים, ג'ימי, צ'ארלי וקווין, שהם כמו בני משפחה. הוא ביקש שאשלח דוגמאות נוספות מהערוץ כדי שיוכל לבחון אם גם צ'ארלי וקווין מתעניינים בטלוויזיה כמו ג'ימי. "המיזם שלך מאוד מוצא חן בעיניי," סיכם. בחוסר טאקט מופגן שאלתי, "אפשר סלפי ביחד? אחרת לא יאמינו לי שנפגשנו." הוא נדרך, ובידו סימן שאינו מעוניין. אף על פי כן התקרבתי אליו, הרמתי את הטלפון וצילמתי את שנינו.

פניו התכרכמו. "אני מבקש שתמחק את מה שצילמת, ובכל מקרה אסור לך לפרסם את התמונה," רשף בכעס. "אין לך מה לדאוג," אמרתי בנימה פייסנית. "זה בשביל אשתי, התערבתי איתה שאצליח לפגוש אותך. היא אמרה שאין סיכוי. הנה עכשיו יש לי הוכחה."

הוא התרכך מעט, אך הוסיף בפנים חמוצות, "אני מבקש במפורש, אל תפרסם בשום מקום. אני איש פרטי. האמינות שלך נבחנת כאן. זה הבסיס לעסקים משותפים. אני טס עוד מעט לפיניקס, ואם אתה מזדמן עם אשתך לניו יורק, נוכל להיפגש לארוחת ערב."

המיליארדר ועוזריו עזבו מהר את החדר. ג'ודי רנדאל חייכה אליי חיוך מקצועי כשנפרדתי ממנה. הפגישה היתה מוצלחת, אבל לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעשות עסקים עם המיליארדר. שלחתי הודעה לאשתי, מחר אטוס חזרה. היתה לי פגישה מפתיעה, אפילו בלתי נתפסת. סיפור ארוך של תחיית המתים. נשיקות וחיבוקים. עליתי לחדרי שבמלון. פשטתי את הבגדים ונכנסתי למקלחת.

הטיפות הכבדות נשרו על גופי. עמדתי כך דקות ארוכות, חפפתי היטב את שערי והסתבנתי כדי למרק ולנקות את תחושת הקבס והמועקה שאחזה בי. בכיתי.

לבשתי מכנסי ג'ינס, חולצה ומעיל כבד. פסעתי בצעדים מהירים לעבר השדרה השישית. הרוח הקרירה בפרצופי נעמה לי לראשונה מאז הגעתי לניו יורק. הרגשתי שחזרתי לעצמי. התיישבתי על כיסא גבוה הפונה לרחוב בבית קפה קטן ונעים. העליתי בטלפון הנייד את התמונה שצילמתי עם המיליארדר וכתבתי לאשתי, לא תאמיני את מי פגשתי היום.

בסמוך לתמונת המיליארדר הצמדתי את תמונתו של אדולף אייכמן שמצאתי בגוגל. המיליארדר ואייכמן הם כמו תאומי מנגלה, נכון? כתבתי לה. וחוץ מזה, היתה לי פגישה מאוד מוצלחת. הוא לא אשם שהוא דומה לאייכמן כשתי טיפות מים.

***

מתוך ספרו החדש של יוסי עוזרד, "נערי האוצר", שייצא לאור ב-1 באוקטובר בהוצאת שתים. 

עוזרד, יליד 1949, נולד בקיבוץ להבות הבשן, שירת כקצין קרבי. נשוי ואב לשישה. עוזרד ניהל את חטיבת החדשות בגלי צה״ל, הקים את ערוץ 8 ואת ערוצי הסרטים של HOT, ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, מייסד חברת ״יולי־אוגוסט הפקות״. ספריו הקודמים —״קיבוץ ברלין״, ״גשר הדודות״ ו״ירח מעל סואץ״ — ראו אור בהוצאת כנרת זמורה.