בלילה קר מאוד באמצע מרץ האחרון, בנקודה שוממת על כביש רפאים בין קייב לרומניה, בין מחסום אחד למשנהו, נסעו במכונית אחת ארבעה: אינה נוסלביץ', שתי בנותיה הקטנות ובעלה אלכסיי. נוסלביץ' אחזה בידה סלולרי. על הקו בצד השני – ישראל, רחובות. רכזת הקליטה העירונית תארה לה בפרטי פרטים את המסלול שהם עומדים לעבור: המעבר, ההגעה, הקליטה, האולפן, מוסדות החינוך לילדות, הכסף. "היה כל כך מפחיד", מספרת נסטיה נוסלביץ' בת התשע. "מפחיד זו תחושה שאי אפשר להסביר במילים", מוסיפה אמא אינה, "זו הייתה אימה. אימה אמיתית".

בחדשות דיווחו על המשך הכיבוש הרוסי בדרום אוקראינה, ואילנה הלן תבורסקי, רכזת הקליטה מרחובות, סיפרה על מרכז הקליטה בעיר, על התוכניות החינוכיות והטפסים. "היא חוזרת וחוזרת על כך שידאגו לנו להכול ושפשוט נסע בלי דאגות", נזכרת נוסלביץ', "זה נשמע לי כל כך הזוי. מה זה בכלל משרד קליטה? מי זה האנשים האלו? אבל  בתוך כל האי ודאות העצומה הזו, הידיעה שאי שם יש מישהו שמבטיח לעזור, עזרה מאוד ומעט הרגיעה".

"מעבר לבית ראיתי פטריית עשן"

עד בוקר ה-24 בפברואר 2022, למשפחת נוסלביץ' היה כמעט הכול, אפשר להגיד: בית חדש ומרווח, מצויד בכל טוב, בעיר אירפין שבפאתי קייב. אב המשפחה, אלכסיי, כלכלן בכיר בחברת תרופות גדולה; אינה – בעלת שני תארים, בפסיכולוגיה וכלכלה – עבדה ברשות המיסים בקייב. נסטיה, הבת הבכורה, למדה בכיתת מחוננים והספיקה לזכות במדליות וגביע כרקדנית ריקודים איריים מקצועית; ומרגריטה, הבת הצעירה בת החמש, למדה שירים חדשים בגן הילדים. 

כל זה לא היה מובן מאליו, כלל לא. ב-2014 בני הזוג התגוררו במחוז דונצק בחבל דונבאס, ועם תחילת המלחמה באזור הם ברחו לעיר מריופול. המלחמה השיגה אותם גם שם (העיר הייתה כבושה חלקית על ידי הרוסים כחודש), ובני הזוג ברחו שוב, אחרי התלבטויות, צפונה לקייב. למרות הקשיים הם השתקעו והצליחו להשיג רוגע ואיזון. ואז הגיע ה-24 בפברואר.  

"מחוץ לחלון, על הכביש שמוביל מחוץ לעיר, התחיל פקק ארוך", משחזרת נוסלביץ' את בוקר הפלישה הרוסית, "רצתי החוצה לסופר הקרוב לקנות את הבסיסי ביותר: מים, קמח, סוכר. מעבר לבית ראיתי פטריית עשן. 'מה זה?' שאלתי את אחד הבחורים שעמד איתי בתור. "זה מכיוון שדה התעופה הוסטומל', השיב הבחור, "הרוסים כבר שם".

הגשר המפוצץ בין אירפין לקייב הפך את העיר המנומנמת לסמל עולמי. במשפחת נוסלביץ' חשבו שמסוכן יותר לצאת מאשר להישאר, ועברו להתגורר על מזרונים במרתף הבית. "באם, באם, באם", מחקה מרגריטה בחיוך את צלילי הפיצוצים שנשמעו אז. "אני לא רוצה להרחיב על זה ליד הבנות", אומרת נוסלביץ', "אבל בשלב מסוים הבנתי מה קורה מחוץ לבניין – היינו חייבים לצאת".

"עכשיו אנחנו חיים בלי אבא. זה עצוב"

הם הגיעו לגבול רומניה מותשים ורעבים, ופגשו את מיכאל, אביו של אלכסיי, שהגיע מכפר קטן באזור דונצק, שאז טרם נכבש על ידי הרוסים. בלב עוד הייתה תקווה שיתירו לאלכסיי לחצות את הגבול יחד איתם. אבל זה לא קרה. "זה עצוב", אומרת נסטיה, "עכשיו אנחנו חיים בלי אבא". "אבל אנחנו מחכים לו שיגיע", אומרת אמא, "וזה יקרה".

הם חצו את הגבול לרומניה והשתכנו, בסיוע הסוכנות היהודית, במלון, שם פגשה נוסלביץ' את ישראלי הראשון במסע הארוך לארץ. מסע שהותיר עליה רושם מיוחד.

"בוקר אחד אספו אותנו ואמרו לנו ששר החוץ של ישראל מגיע למלון לדבר אתנו", היא נזכרת בחיוך במפגש שלה עם ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד. "הוא אמר שהמדינה תעשה את כל מה שהיא יכולה כדי להביא אותנו לישראל, שלא נדאג ושנרגיש בנח".

נוסלביץ' עמדה באולם עם עוד יותר ממאה עולים כמוה, שעד רגע קודם חיו חיים רגילים ולא דמיינו שאי פעם יעזבו את אוקראינה. "הייתי המומה מדבריו", מספרת נוסלביץ', "צריך להבין את המצב שהיינו בו. רגע אחד יורים עליך ופתאום מגיע שר של מדינה שאני לא מכירה ואומר שהוא מקווה  שיבוא יום שבו לא אנחנו נצטרך לחכות למטוסים מישראל, אלא המטוסים יחכו לנו. 

"המשפט הזה באמת העלה דמעות בעיניי. אני רחוקה מאוד מפוליטיקה, וכאן הרגשתי אחרת, מעין פנייה אישית של דמות ציבורית בכירה, שמצביעה על מדיניות של מדינה. אני זוכרת שעמדתי שם ואמרתי לעצמי שבכזו מדינה הייתי רוצה לחיות. שם אני רוצה לדאוג לבנות שלי ובמידת האפשר לעזור לאחרים, שנקלעו כמוני למצב נוראי כזה".

"זה שהרוסים טוענים ש'דוחקים' את השפה הרוסית אלו שטויות"

ב-7 באפריל השנה נחתה המשפחה בנתב"ג ופנתה משם לרחובות, שם מתגוררת אחותו של מיכאל, שעלתה לארץ עוד בשנות ה-90. מיכאל, יהודי משני הצדדים, נולד בדונבאס לאחר מלחמת העולם השנייה. רוב יהודי האזור נרצחו בשואה, אבל משפחתו הצליחה להימלט לסיביר. הוא עצמו התחתן עם אישה אוקראינית ועבד כל חייו במכרה פחם.

"הסביבה שלי הייתה הרבה יותר לא יהודית מאשר יהודית", מספר מיכאל, "כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד במכרה פחם לא האמינו לי, זה לא מקצוע שיהודים הולכים לעבוד בו, אבל לי זה לא שינה לי, אהבתי את העבודה שלי, האנשים היו טובים מאוד וחייתי חיי רווחה, לא מצאתי טעם לעלות".

סב רחוק של אינה היה יהודי. אביה חי ברוסיה ובתחילת המלחמה היא ניתקה אתו קשר, כשהוא סירב להאמין שהצבא הרוסי יורה על אזרחים. "לדעתי הדעות שלו קשורות לזה שהוא חי בכפר ורואה רק את הערוץ הממלכתי של רוסיה", היא אומרת. 

לדבריה, היא מעולם לא עסקה בשאלת הזהות שלה. בבית מדברים רוסית. בעבודה, בבית הספר ובגן – אוקראינית: "זה שילוב שקורה בכל בית שני והוא עבד נפלא, זה שהרוסים טוענים ש'דוחקים' את השפה הרוסית אלו שטויות".

"אם הייתי בגיל המתאים הייתי מתגייסת לצה"ל"

את ישראל היא מתארת כמעין משאלה שהייתה לה במשך שנים, שלא הצליחה להגשים, כיוון שהיה קשה לצאת לחופשה בישראל. "המציאות האיצה את המשאלה", היא צוחקת. "בדרך לכאן הייתה מטרה אחת בלבד: להציל את חיי הילדות. הייתי מוכנה לנסוע לכל מקום שיאפשר להן ביטחון".

היא מצטטת את דבריו של אלכסיי אריסטוביץ', יועצו של נשיא אוקראינה לענייני ביטחון, שאמר בתחילת המלחמה כי "אוקראינה תוכל ביום מן הימים להפוך לישראל שנייה, כי פה יש צבא חזק ויש כיפת ברזל'. 

"כשהגעתי הנה", היא אומרת, "ידעתי בוודאות שאף אחד לא יגיע 'לשחרר' אותנו. מה שכן, מאוחר יותר גילתי שגם פה יש קבוצות פרו-רוסיות שמסתובבות עם דגלי Z, כנראה שאי אפשר לברוח מזה", היא צוחקת צחוק מר, "אבל יש לי אמון בצה"ל, ואני יודעת להגיד בוודאות שאם הייתי בגיל המתאים הייתי הולכת ומתגייסת בעצמי".

לשכנים עוד צריך להתרגל

הם מתגוררים בדירה שכורה צנועה באחת השכונות הוותיקות בעיר. בניין ישן, הטרוגני, כזה שסל הקליטה, הסיוע בשכר דירה והמשכורת מאפשרים להם. כמעט ההפך הגמור מהבית באירפין.

"באוקראינה בשעה 20:00 הבניין שקט", אומרת נוסלביץ', "יש ועד חזק לבניין ששומר באדיקות על הכללים ומעיר לכל שכן רועש. כאן אין התחשבות במרחב הפרטי של השכנים. יש כל הזמן צעקות והקירות דקים", היא מוסיפה, "חופש זה דבר חשוב, אבל חשוב להבין שגם לשכן יש זכויות וצרכים".

אחד מהמפגשים הראשונים עם השכנים היה בזמן מבצע "עלות השחר". למרות שהם לא שמעו אזעקות, את הפיצוצים והיירוטים שמעו היטב. הייתה הרגשה שהמלחמה הולכת איתם לכל מקום, מדונבאס 2014 עד רחובות 2022. "יצאנו לרחוב ושוב פעם זה קורה", אומרת נסטיה. 

במהלך המבצע הכירו שכן שהבטיח להם ששום דבר לא יקרה ואין צורך להתחבא במקלט. "אמרתי לו: 'לך יש את הדעה שלך, אבל לי יש את הניסיון שלי'. לקחתי את אחד המזרנים בבית והורדתי למקלט". יחד עם זאת, היא מוסיפה: "אי אפשר להשוות את זה בכלל למה שעבר עלינו באוקראינה. דאגתי, אבל במידה". 

קבלת פנים חמה בבית הספר

הדאגה העיקרית של נוסלביץ', מלבד הגעגועים לבעלה ולחבריה, והצער על התוכי גלאשה שנשאר מאחור, היא לחינוך של הילדות. באוקראינה נסטיה למדה בכיתת מחוננים וההורים השקיעו המון בפיתוח החינוכי שלה. (נסטיה: "אלו לא היו חיים טובים. בבית ספר נתנו הרבה מאוד שיעורי בית"). 

"עניין אותי בעיקר איך היא תלמד ללא הבנת השפה? איך היא תדע מה המורה רוצה? איך אבין מה הצרכים שלה? אפשר להשתגע מלהתכתב דרך גוגל טרנסלייט". 

העיר רחובות קלטה מאז תחילת המלחמה יותר מ-850 עולים, 330 מהם מאוקראינה. רוב העולים הם משפחות צעירות עם ילדים, שמכוונים לבתי הספר השונים בעיר. 

ההפתעה הגדולה ביותר של נוסלביץ' הייתה, לדבריה, הפגישה עם מנהלת בית הספר והצוות החינוכי כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים. "הם התמקדו רק בנסטיה, במה שמעניין אותה, הדברים שהיא אוהבת וטובה בהם. הדהים אותי היחס האנושי והאישי, החם והעדין, יחס שרואה בילד כאדם. כשחזרתי הביתה בכיתי וכתבתי לכל חברי באוקראינה שרק בשביל זה היה שווה להגיע לכאן".

נסטיה (9): "הדבר שהכי אהבתי שביום הראשון שהגעתי לכיתה כל הילדים רצו אליי ושאלו אותי איך קוראים לי"

כפסיכולוגית, הייתה לה ביקורת רבה על מערכת החינוך באוקראינה: "שם מגישים מסמכים, מאשרים אותם וזהו. 1 בספטמבר יושבים בכיתה ליד השולחנות, מקשיבים למורה ומתנהגים בנימוס". 

נסטיה כבר מצליחה לקלוט עברית ולהבין חלק ממה שנאמר בכיתה. "הדבר שהכי אהבתי", היא מספרת, "שביום הראשון שהגעתי לכיתה כל הילדים רצו אליי ושאלו אותי איך קוראים לי". הילדים שאלו אם היא באמת הגיעה מאוקראינה והאם זה נכון שיש שם מלחמה, וילדה אחת הביאה לה טאבלט כדי שתוכל לכתוב ולצייר, "יש לי חברים חדשים", היא אומרת, "אבל רובם דוברי רוסית". 

מבחינת תוכנית הלימודים, חלק מהמקצועות שלמדה שם, גם בכיתה ג' – ממדעים ועד אנגלית – לא נלמדים כאן. גם חוג הריקודים האיריים יצטרך להידחות, כיוון שהחוג הקרוב ביותר נמצא בחולון, ואין איך להגיע. בינתיים באחת מקבוצות הוואסטאפ, הציע אחד ההורים ליצור מילון אישי עם מילים חדשות שמתעדכנות, כדי לקדם את לימודי העברית של נסטיה.

"אני רואה בלימודי עברית את העתיד שלי"

השאלות והתהיות בעקבות מה שפגשה במערכת החינוך הישראלית, בבית הספר ובגן של הילדות, מעוררות בנוסלביץ' את הרצון לחזור לטפל. "יש לי כל מיני פרוצדורות בירוקרטיות לעבור, ויש את עניין השפה, אבל אם יאשרו את התעודות שלי אולי אפתח קליניקה דוברת רוסית. מעניין אותי ללכת ללמוד קורסים כאן כדי להבין את הגישות, התאוריה והפילוסופיה הטיפולית בישראל".

את עיקר המאמץ היא משקיעה בינתיים בלימודי עברית אינטנסיביים באולפן: "אני רואה בזה את העתיד שלי". בימים הראשונים בארץ, בנסיעה באוטובוס, התרכזה בשמות התחנות והרחובות שכרז הרמקול. מצלול השפה והאופן שבו הכרוז ביטא את המילים, מצאו חן בעיניה.

"עבדתי תקופה בחנות בגדים", היא מספרת, "ושאלו אותי מאיפה אני מכירה את השפה. אמרתי:  אולפן. משם זה תמיד מוביל לשיחה קבועה. הלקוחות מספרים בעצמם מתי הגיעו לארץ והתחילו ללמוד עברית, או על ההורים שלהם, ועל זה שבבית דיברו בשתי שפות וכו'. ובסוף כל שיחה חוזר תמיד אותו משפט: לא צריך לדאוג ושהכול יהיה טוב. 

"אני לא מרגישה שאני כבר יודעת לאפיין ישראלים, אבל הם נראים לי הרבה יותר משוחררים וחופשיים ברוחם ובגישה שלהם לחיים".

התוכים מביאים שמחה

נסטיה מתלהבת מהתוכים הרבים שעפים בכל מקום, והגעגועים לתוכי שהשאירו באוקראינה, הובילו אותם לפייסבוק. מישהו באשקלון ביקש למסור בחינם שני תוכים עם כלוב ואוכל, בטענה שהחתולים שלו מאיימים עליהם. נוסלביץ' כתבה לו שהיא תשמח לשמור על התוכים מהחתולים, אך אין לה איך להגיע לאשקלון. גולש שלישי כתב שישמח להעביר לה את התוכים. וכך, יום אחד הופיעו בבית פורסט ומילה, "והפכו אותנו למאושרות מאוד". 

מרגריטה: "השלב הבא יהיה דגים, כי אבא אוהב דגים". ועכשיו הן חולמות להגיע לאילת, לראות את הדגים בים האדום, עליהם שמעו הרבה מאז שהגיעו לארץ. 

סבא מיכאל מתגעגע: "כואב לי שכל המשפחה לא ביחד. אני מתגעגע לאוקראינה, המולדת שלי שבה חייתי כל חיי. אבל פה, לאחר חודש קשה, ראיתי את נכדותיי מחייכות שוב לראשונה, וזה שווה את זה".

"אני לא רוצה לחזור", צועקת נסטיה. "גם אני לא רוצה לחזור", אומרת אינה. "זה קרה באופן הדרגתי, לא מיד. אבל עכשיו אני מרגישה שאני חלק מהחברה".

אחד המקומות האהובים עליה עד כה הוא חוף הים. באחד מימי הקיץ הלכה עם הבנות לטייל על החוף. הגלים החמים והגוון הכחול-ספירי של המים נתנו לה השראה לשיר: "רוצה לצעוד בערב על החוף יחפה / להרגיש בין אצבעותיי גרגיריי חול וקונכיות/ רוצה ללוות את השמש ולפגוש את השקיעה/ ובאור הכוכבים, להטעין את נפשי שוב בכוחות// בהמשך יבוא הבוקר והאור יתעמעם קלות/ ואני שם באופק אהיה, אתמזג עם הגבול המימי/ בקלילות כך אצעד, בין אבנים, בין בורות/ בהליכה חרישית, אשוב אל עצמי".