אחד העקרונות המקודשים בסדר הכלכלי המקובל הוא 'עצמאות הבנק המרכזי'. לפי עקרון זה, אסור לבנק להיות נתון ללחצים פוליטיים וציבוריים, ולשמור על גישה 'מקצועית' נטו לשאלת הריבית.

יש בעיות במודל זה (וכעת גם הצעות לשנותו), אבל גם אם מניחים שהוא נכון, קשה שלא להבחין בבעיה אחרת בעצמאות הבנק המרכזי: היכולת לשמור על מדיניות ריבונית, המתייחסת למצב המשק הישראלי, ולא רק להיסחף אחרי מה שקורה בעולם.

בנקודת הזמן הנוכחית, לסוגיה הזו יש משמעות גדולה. הפדרל ריזרב בארה"ב, קטר הריבית של הבנקים המרכזיים, שועט קדימה. לשיטתו, כדי להתמודד עם עליית מחירים שהגיעה לסביבת ה-8% בשנה, יש הצדקה לפגיעה בפעילות הכלכלית, ואפילו הבאת המשק האמריקני למיתון.

אבל בישראל, האינפלציה מתונה יחסית, ועל פי התחזיות תחזור לתחום היעד ב-12 החודשים הקרובים. אפשר להתווכח אם ארה"ב צריכה מיתון על מנת להוריד מחירים, אבל ישראל בהחלט לא צריכה מיתון. זה הזמן לרדת מרכבת העלאת הריבית האגרסיבית, ולהציג לציבור מדיניות ריבית ישראלית ברורה.

המדדים של ישראל רחוקים מארה"ב

האינפלציה בישראל עמדה ב-12 החודשים האחרונים על 4.6%, שיעור גבוה מהיעד של בנק ישראל, אבל מתון בהשוואה לארה"ב ואירופה. על פי התחזיות, היא תתכנס לאזור ה-2.9% בשנה הקרובה, הקצה העליון של יעד בנק ישראל.

עלית מחירים של כ-3% בשנה היא לא אידיאלית, אבל גם לא מצדיקה את גרירת המשק למיתון. במיוחד כשמנגד, עליית השכר לא מדביקה את עליית המחירים. ריבית גבוהה שתקשה על עסקים ומשקי בית איננה הכרחית, וספק אם תבלום את עליית המחירים.

בארה"ב הריבית הועלתה ל-3.25%, ונכנסה לטריטוריה בה היא צפויה להשפיע לרעה על הכלכלה. בישראל הריבית עומדת על 2%, כשעד כה ניסה בנק ישראל 'לשמור על הקצב' ולא לפתוח פער ריבית גבוה מדי מארצות הברית. בהחלטה הקרובה, שתפורסם בשני הקרוב, צפוי בנק ישראל להעלות את הריבית ב-50 עד 75 נקודות בסיס, ל-2.5-2.75%. במונחים היסטוריים זו עדיין לא ריבית גבוהה מאד, שלא תהווה צמצום מוניטרי חריף, אבל היא בהחלט מביאה את ישראל לסיפו.

סיכון אחד שיכול לדחוף את ישראל להמשיך לרדוף אחרי ארצות הברית הוא החשש מפער ריביות, שיגרום להיחלשות השקל, ובעקיפין, לעליית מחירים של מוצרים מיובאים. זהו אכן סיכון ממשי, אבל צריך לקחת אותו בפרופורציות הראויות. הדולר אכן מתחזק, אבל אם לבנק ישראל דחוף לשמור על ערך השקל בתקופת מעבר זו, הוא יכול לעשות זאת באותה צורה בה פעל כשהשקל התחזק מידי: מכירה מתונה של דולרים על מנת להאט את השינוי.

העצמאות קשה יותר

בנק ישראל לא צריך להתעלם מהמגמה העולמית, אבל בנקודה קריטית זו, עליו גם להראות עמוד שדרה. לכלכלה הישראלית מאפיינים ואתגרים ייחודיים, ומדיניות הבנק המרכזי צריכה להיות מכוונת אליהם. המשמעות של מדיניות כזו צריכה להשתקף לא רק בהחלטת הריבית הקרובה, אלא גם ברוח המנשבת ממנה: המטרה של הכלכלה הישראלית היא להימנע ממיתון שצפוי להכות בעולם, לא להיגרר אליו.

נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, צריך לומר זאת בצורה ברורה: ההחלטות על הריבית בישראל יתקבלו אך ורק בהתאם לנדרש בעבור המשק הישראלי. ישראל לא תיגרר לריבית גבוהה מידי.

התרגום של המדיניות הזאת למספרים הוא מורכב. גודל ההעלאה חשוב רק בתור איתות, מה שמשנה הוא המספר הסופי. קשה להעריך מראש מהו שיעור הריבית שבו היא מתחילה לפגוע בפעילות הכלכלית.

אבל גם אם גישה זו אינה מנפיקה מספר, היא מנפיקה דרך פעולה: העלאות ריבית מדודות, מתונות, ולא יותר מהמידה הדרושה. בשבועת הרופאים, העיקרון הזה מנוסח באופן קולע: "ראשית, אל תזיק".