הוויכוח המר שמתעורר לגבי הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון כולל ריבוי פשרות מצד ישראל ומיעוט הישגים. ההסכם גובש בהשפעת אסטרטגיה אמריקאית, שמבוססת על אינטרסים רחבים בהרבה מהמזרח התיכון. למרת הוויתורים, מצבה של ישראל בפיתוח נכסים בים עדיף פי כמה על זה של לבנון, ויישאר כך גם בעתיד.

ישראל הצליחה לפתח ולחבר לחוף שני מאגרי גז, ועומדת לחבר את המאגר השלישי, גם ללא הסכם עם לבנון. השאלה האם ייחתם הסכם כזה או לא אינה קריטית בשום אופן עבור ישראל. עם זאת, יש לישראל סיכוי להישגים חשובים בהשגת ההסכם, בעיקר במישור הביטחוני והגיאופוליטי. בלבנון מסתייגים מכל הישג ישראלי, מה שמדגיש דווקא את האינטרסים האמריקאים כשיקול ישראלי בעד ההסכם.

איך נוצרה המחלוקת?

בשנים 2009 ו-2010 התגלו במים הכלכליים של ישראל שני מאגרי גז משמעותיים: תמר ולוויתן. גילויים אלו חוללו שינוי קטן בכלכלה הישראלית, מהפכה במשק האנרגיה הישראלי, ואף שיפור באיכות האוויר ובפליטות גזי החממה, בשל דעיכת השימוש בפחם המיובא שהוחלף בגז. גילוי המאגרים הצליח בעיקר בזכות טכנולוגיות חדשות למיפוי גיאולוגי שהגדילו את הסבירות לאתר מבנים בהם נמצאים מרבצי גז ונפט לכ-33%, מה שהופך את החיפושים לכדאיים הרבה יותר מבעשורים הקודמים.

הכדאיות הזו היא שדחפה מדינות שונות להסכים על תיחום המים הכלכליים ביניהן, כדי לעודד את החיפושים במרחב של ודאות מוגברת. לאחר שישראל הפקידה באו"ם את גרסתה לגבול הימי (קו 1) ב-2010, לבנון הפקידה גרסה משלה, שבה הגבול עובר בזווית אחרת (קו 23) המקצה ללבנון עוד 850 קמ"ר בים לעומת הגרסה הישראלית.

המחלוקת הזו לא עיכבה את ישראל, אך פגעה בלבנון. בזמן שישראל נהנתה מפיתוח המאגרים מדרום לשטח המחלוקת, לבנון לא הצליחה לפתח שום מאגר בשטחה, ומאז התרוששה. כיום היא סובלת ממחסור במזון, דלק וחשמל, ולא מסוגלת לגרום לתאגידי נפט וגז בינלאומיים לבצע קידוחים בשטחה.

כיצד נולד המשא ומתן?

לאורך השנים ישראל הייתה מוכנה לפשרה, אך לבנון היתה זו שסירבה, עד שמלכדה את עצמה ללא גבול מוכר עם ישראל ותלות מוחלטת בייבוא אנרגיה. השינוי הגיע בזכות הרצון הלבנוני לפתח מקור אנרגיה עצמאי, מה שמחייב פשרה עם ישראל.

ואכן, ב-2020 החל משא ומתן בהובלת שר האנרגיה דאז, יובל שטייניץ, ומנכ"ל המשרד דאז אודי אדירי. האמריקאים הציעו פשרה, שישראל היית מוכנה לאמצה, בה תקבל לבנון כ-55% משטח המחלוקת, וישראל תקבל 45%. המפגשים עם הנציגות הלבנונית לא צלחו, בעיקר כי לבנון הציגה עמדה קשוחה שלא הייתה מקובלת על ישראל. במהלך שיחות אלו או לאחריהן, לבנון אף החריפה את המחלוקת לקו דרומי יותר (29), שכמעט ומכפיל את שטח המחלוקת והופך את קו 23 לקו פשרה לבנוני, אם כי קו 29 לא הופקד באו"ם.

האם ישראל נכנעה? 

ההסכם התאפשר בזכות נכונות לבנונית לסגת מהעמדה הקיצונית שהציגו בסבבי המשא ומתן האחרונים, וכן בשל נכונות ישראלית עקבית לבצע פשרה עמוקה בתוך קווי המחלוקת המקוריים. מכיוון שעדיין לא פורסם היכן יעבור בדיוק קו הגבול, קשה עדיין לומר האם ישראל נענתה ל-100% מהדרישות הלבנוניות המקוריות, או פחות מכך.

מנגד, העמדה של ראש הממשלה יאיר לפיד ושרת האנרגיה קארין אלהרר, שמציגים כהישג את הישארות מאגר 'כריש' כמאגר ישראלי בתור הישג, תמוהה ביותר. למעשה, כל שטח כריש עמד תמיד מדרום לקו הלבנוני הרשמי. רק בעמדה הלבנונית המוקצנת ובאיומי חיזבאללה, מאגר זה הפך ל'שטח לבנון' ועצם אזכורו בהודעות לתקשורת מצד ישראל בנוגע להסכמי הגבול הימי הוא רטוריקה בעייתית, שאולי נועדה לשווק לציבור הישראלי הסכם עם פשרה עמוקה מאוד כניצחון.  

ואף על פי כן, האפשרות לייצב עוד קו גבול בעבור ישראל היא הישג משמעותי. לבנון אמורה להכיר באינטרס הביטחוני הישראלי, שהוגדר באמצעות 'קו המצופים' לאורך חמישה קילומטרים מהחוף. לפי פרסומים בלבנון, לבנון מסתייגת מכל הכרה רשמית בהישג ישראלי כלשהו, וחותרת למצב שכל הישג ישראלי הוא הישג בפועל בלבד, תוך הסתרה שלו בפעלולי לשון בהסכם עצמו.

כך למשל, לבנון לא מוכנה להכיר פורמלית בקו המצופים, אך לא שואפת לטרפד אותו בפועל. היא גם מתנגדת להכרה במתן פיצוי כלכלי לישראל תמורת ויתור על זכויות במאגר גז, אך לא מתכוונת לטרפד תשלום כזה מטעם חברת טוטאל הצרפתית, בעלת הזיכיון הלבנוני לקידוח בשטח המחלוקת. לבנון מתנגדת גם למעמד של חתימה משותפת על הסכם.

שטחי מים כלכליים שונים משטח ריבוני של מדינה, בכך שאין לשום מדינה סמכות למנוע מאחרים לעבור בהם או להניח בהם תשתיות כמו צנרת. הזכות העיקרית היא פיתוח משאבים שנמצאים בתוך השטח עצמו. לכאורה, ישראל מקבלת כמעט את כל דרישות לבנון, אבל בפועל, היא עשויה לזכות בתשלום כלשהו בזכות הכנסות ממאגר שללא ההסכם לא היה צפוי להיות מפותח כלל. הזיכיון הישראלי לחיפוש נפט וגז בשטח שניתן לנובל אנרג'י לא נוצל והוחזר למדינה ומכרז חדש לגביו לא הסתיים. מפרספקטיבה זו, הוויתור הוא על הנייר בלבד, והפוטנציאל לרווח הוא ממשי.

האם ישראל זקוקה לעוד מאגרי גז? 

במסגרת ההסכם תוותר ישראל על הגז שאולי יימצא בשטח מאגר קאנא, תמורת פיצוי כספי מסוים, אם וכאשר יימצא גז בכמויות מסחריות ויגיע להפקה. באופן בסיסי ישראל לא זקוקה לגז נוסף, ויכולה להסתפק במאגרים הקיימים למשך עשרות שנים. מנגד, חברות הגז – בעיקר שברון וניומד אנרג'י – שואפות ליצוא מאסיבי של גז, כשהן מקבלות רוח גבית מממשלת ישראל ומהאיחוד האירופי. לצד זאת, הקשיים הרבים בקידום אנרגיות מתחדשות בישראל עלולים להכניס את ישראל לבעיה עמוקה של מחסור בגז בעוד 15-20 שנה.

ולכן, יש בהסכם עם לבנון משום ויתור פוטנציאלי על נכס אנרגטי ומקור כלכלי.

מה הפוטנציאל הרווח הכלכלי של השטח שישראל מוותרת עליו?

זו אחת השאלות שנותרו תיאורטיות, שכן אין ודאות שבשטח בין הקו הישראלי המקורי לקו הפשרה שבהסכם יש אכן גז בר הפקה בכמות מסחרית. לפי הערכות, שווי מאגר קאנא עומד על 20 מיליארד דולר במקסימום, ויכול להכיל כשליש עד מחצית מהגז שהתגלה במאגר תמר. מכיוון שנתח המדינה במאגר קטן נמוך מ-50%, בפריסה ל-20-25 שנות הפעלה, לא מדובר בסכום מהותי לתקציב המדינה.

כדאי גם לציין שרווחי הגז הישראל ממילא לא מגיעים ברובם לאזרחי ישראל. קצת פחות מ12% מהמכירות מועברות כתמלוגים למדינה, ואחוזים נוספים מועברים כמס חברות, אך הנתח העיקרי ברווח הולך לחברות הגז המפיקות. הנתח הנוסף של הציבור – "מס רווחי יתר" – מופקע לתוך "קרן אזרחי ישראל" שמחויבת בחוק להשקיע אותו בחו"ל ולהחזיר הבייתה רק פירורים מתוכו לתקציב המדינה.

תחזית התפלגות רווחי דלק קידוחים ממאגר לוויתן (עיצוב: אידאה)

אם וכאשר תקבל ישראל תשלומים מחברת גז בינלאומית שתפתח את מאגר קאנא, רצוי להעבירם ישירות לתקציב המדינה, כך שיועילו לציבור הישראלי באופן ממשי.

האם ישראל עשויה להתחזק במעמדה האזורי? 

אספקת גז לירדן ולמצרים וגם לאירופה דרך ירדן ומצרים, אכן מעניקה חיזוק גיאופוליטי מסוים לישראל. גם הנכונות לייצא בעקיפין גז ישראלי ללבנון דרך ירדן וסוריה, היא אבן דרך חשובה בתמיכה באסטרטגיה האמריקאית באזור, של יצירת מחנה מזרח תיכוני פרו אמריקאי וצמצום ההשפעה האיראנית.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור משבר האנרגיה באירופה. גם אם יעברו שנים של פיתוח תשתיות עד שניתן יהיה להגביר את אספקת הגז לאירופה מהמזרח התיכון, לאמריקאים חשוב לשדר יציבות ושקט בטחוני, כדי לא לטרפד מהלכים אלו בעתיד.

מכאן גם נולדה ההזדמנות של ארגון חיזבאללה להישגים: האיומים על מאגר כריש מייצרים סיכון לאספקת הגז לישראל. אם הוא יתממש, ישראל תוכל להפנות פחות גז לייצוא למצרים ולירדן, ומשם לאירופה. הכמויות אינן מהותיות לשוק האירופי העצום, אך בימים אלו כל טיפת גז היא בעלת חשיבות.

לתיווך האמריקאי בהשגת ההסכם יש ערך דיפלומטי ממשי, שיהיה גדול ביותר אם ישראל תצליח להביא למצב בו מדינת אויב – לבנון – מסכימה לקו הגבול הימי שלה עם ישראל בצורה בינלאומית פומבית.

בסיכומו של דבר, טיוטת ההסכם כוללת פשרות בעיקר מצד ישראל. התמורה הישראלית ברורה – שטחים ופוטנציאל אנרגטי כלכלי, והתועלת ברורה פחות – תרומה לאסטרטגיה האמריקאית, הכרה מעורפלת בגבול ביטחוני ישראלי ואולי גם יכולת הרתעה הדדית של "אסדה מול אסדה". אם אכן תצליח לבנון לפתח אסדת הפקת גז, הרי שהיא תוכל להנות מאנרגיה שלא תלויה באיראן, אבל חשופה תמיד לפגיעה צבאית ישראלית – מה שיכול להגדיל את המוטיבציה של לבנון למנוע חבלות במאגר כריש.

ההישג הגדול של ישראל איננו בהסכם אלא במציאות: 3 מאגרים ישראלים מפותחים, שפותחו למרות המחלוקת, מול אפס מאגרים בלבנון ותלות מוחלטת שלה ביבוא. ההסכם החדש מקטין את היתרון העצום הזה במידה מועטה. ישראל צועדת בדרך לעצמאות אנרגטית מוגברת בעזרת חשמול מאסיבי, אנרגיות מתחדשות וגז מחצבים. האיומים על עצמאות זו הם פנימיים – חסמים רגולטורים ותקציביים לקידום מהיר של פנלים סולאריים ותחבורה חשמלית, לצד רגולציה רכה מדי כלפי יצוא גז.