"אישה קטלנית" שמנסה להונות אלפי אנשים באמצעות חברת הביטוח של המאהב שלה; אופנוענים מובטלים שיוצאים להרפתקאות אפופות סמים בניו אורלינס; אנשים שמנפצים לרסיסים את המדפסות שלהם במקום העבודה – מי שצפה בסרטים כמו "ביטוח חיים כפול" (Double Indemnity), "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) ו"מהומה במשרד" (Office Space) עלול לחשוב שהאמריקאים אף פעם לא שמעו על מוסר העבודה הפרוטסטנטי, רוח ההקרבה ודחיית הסיפוקים שעזרה לבנות את הקפיטליזם.

סרטים כאלה חושפים שההתנגדות של אמריקאים רבים לעבודה היא אולי לא תופעה חדשה כל כך. כמי שחוקר ומלמד ספרות עולם וקולנוע עולמי כבר מעל לעשור, אני מאמין שכמה מהסרטים הכי מרתקים הם כאלה שגורמים לצופים לשאול: "מה אם כל העבודה הקשה הזו לא באמת שווה את זה?"

המגפה ו"ההתפטרות הגדולה"

מאז המגפה, יותר אמריקאים מאי פעם שואלים את אותה השאלה.

במסגרת התופעה שיש מי שכינו אותה "ההתפטרות הגדולה", אמריקאים רבים החליפו קריירות, עזבו עבודות גרועות או עברו להתמקד בחיים שמחוץ לעבודה. לאחרונה התפוצצה ברשתות החברתיות המגמה של "התפטרות שקטה", כלומר לעשות בעבודה רק את הדברים שעבורם משלמים לך. הביטוי הזה הוא קצת מטעה, מכיוון שלא מדובר בהתפטרות מהעבודה אלא בעובדים שמסרבים לעבוד תחת לחץ, במיוחד משום ש"הגדלת ראש" לרוב אינה מתוגמלת בשכר.

גל ההתפטרות השקטה של התקופה האחרונה נובע ממניע עמוק וארוך טווח יותר של רצון לעזוב סביבות עבודה מלחיצות ותפקידים לא מספקים, ולמרות העלאות השכר של העת האחרונה, גם מהעובדה שהמשכורות לא מצליחות לעמוד בקצב של משבר יוקר המחיה שחוות משפחות רבות ממעמד הפועלים והמעמד הבינוני.

למרבה האירוניה, הדחף לפרודוקטיביות-יתר, שיש הטוענים שהוא מאפיין מרכזי של הקפיטליזם, נמצא כיום בשיא של כל הזמנים. לעובדים נאמר שאם "יעשו את מה שהם אוהבים לעשות", הם אף פעם לא ירגישו שהעבודה היא נטל עבורם. יש תיאורטיקנים שמשווים את הצורות המודרניות של תרבות העבודה, במיוחד בעמק הסיליקון, לדת, בכך שהן מנסות להעניק לאנשים תשוקה ומשמעות.

התפתחויות אלה עוררו התנגדות, במיוחד בקרב הדורות הצעירים, שקוראת לאיזון בין העבודה לחיים שמחוץ לה, לשעות עבודה גמישות ולהתמקדות רבה יותר בבריאות הנפש.

אבל יש אנשים שהרחיקו לכת אפילו יותר – פילוסופים שהטילו ספק בעצם היסודות של חברה מבוססת-הישגים שתורמים לשחיקה ודיכאון פרועים. תיאורטיקנים בתחום מדע המדינה והתנועה נגד העבודה שואלים איך אפשר ליצור יותר זמן פנוי לכולם, לא רק למי שיכולים להרשות לעצמם להתפטר או למצוא עבודה שבה ירוויחו פחות כסף.

הפשע כתחליף לעבודה

אבל ההתנגדות לעבודה היא לא דבר חדש בתרבות האמריקאית.

הדמויות שגילם צ'ארלי צ'פלין היו אולי הראשונות שביטאו את אתוס ההתנגדות לעבודה, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך הייתה בסרט "זמנים מודרניים" מ-1936, שבו הדמות שלו עובדת לאט מדי בפס ייצור ונתפסת בגלגלי השיניים של מכונה ענקית.

סביב תקופת מלחמת העולם השנייה, הפשע הפך לאלגוריה לאתוס ההתנגדות לעבודה: דרך לעשות מכה בלי מאמץ.

ז'אנר הפילם נואר מרבה לבחון את הגורמים הקיומיים והפסיכולוגיים שמניעים אנשים לבצע פשעים על רקע רומנטי.

ברבים מסרטי הפילם נואר מופיעה דמות של "פאם פאטאל" ("אישה קטלנית") – כלומר אישה שמפתה גברים כחלק ממזימה פלילית רחבה יותר שנועדה להניב לה רווח כספי. סוג הדמות הזה מעיד לרוב על פחד תרבותי מפני מה שנשים עלולות לעשות כדי לשפר את מצבן המשפחתי והתעסוקתי הבלתי מספק.

לדוגמה, בסרט "ביטוח חיים כפול" (Double Indemnity, 1944), פיליס דיטריכסון, שנשואה נישואים אומללים לגבר עשיר ומבוגר ממנה, מפתה את סוכן הביטוח וולטר נף. יחד הם זוממים לרצוח את בעלה, לביים את הרצח כתאונה ולזכות בכספי ביטוח החיים שלו. פשע דומה על רקע רומנטי נגד בעל עשיר מתרחש גם בסרט "הדוור מצלצל פעמיים" (The Postman Always Rings Twice, 1947).

מתוך "ביטוח חיים כפול". למה לעבוד כשאפשר לרצוח ולגנוב?

סרטו של ג'וזף ה' לואיס "משוגעים לאקדח" (Gun Crazy, 1950) מגולל את סיפורם של בארט ולורי, ש"לא יכולים להתקיים מ-40 דולר בשבוע". הם פוצחים בסדרת מעשי שוד שמאפשרים להם לחיות בלי לעבוד למשך זמן מה. לאחר שבארט מגלה שלורי הרגה שני אנשים, הוא נמלא חרטה וצועק "שני אנשים מתו – רק כדי שאנחנו נוכל לחיות בלי לעבוד!"

מרד נעורים ותרבות הנגד

מתחילת שנות ה-50, אתוס ההתנגדות לעבודה החל להיות מזוהה עם תרבות הנעורים.

דור חדש של "פרחחים", היפים וצעירים שנשרו מהלימודים מאוד לא התאים למקום העבודה המסורתי. זכורות במיוחד דמויות האופנוען עטוי מעיל העור שגילמו מרלון ברנדו בסרט "הפרא" (The Wild One, 1953) וג'יימס דין בסרט "מרד הנעורים" (Rebel Without a Cause, 1955).

הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider, 1969) עוקב אחר שני אופנוענים מובטלים שביצעו עסקת סמים רווחית ולאחר מכן עוצרים בקומונה בניו מקסיקו ומתפעלים מהיכולת שלה לכלכל את עצמה. הם ממשיכים בדרכם לניו אורלינס ופוגשים את ג'ורג' הנסון, בגילומו של ג'ק ניקולסון, שאומר להם: "נורא קשה להיות חופשי כשאתה סחורה עוברת לסוחר".

מתוך "אדם בעקבות גורלו".  "נורא קשה להיות חופשי כשאתה סחורה עוברת לסוחר" (צילום: Silver Screen Collection via GettyImages)

לאחר מכן הנסון עורך ניגוד בין עולם העבודה האמריקאי לבין החירות שיש למין היפותטי של חייזרים שבתרבות שלהם אין מנהיגים או כסף. כך מתגבשת תרבות הנגד.

בטלנים וחבלנים

בתרבות הפופולרית של שנות ה-90 שלט אידיאל של "בטלנות".

הצעיר האדיש, המובטל או המועסק במשרה חלקית בלבד מופיע בסרטים כמו "טריפ נעורים" (Dazed and Confused, 1993), "מציאות נושכת" (Reality Bites, 1994), "יום שישי" (Friday, 1995) ו"ביג לבובסקי" (The Big Lebowski, 1998).

ג'ף ברידג'ס וג'וליאן מור ב"לבובסקיפסט". יותר דמויות של צעירים אדישים, מובטלים או מועסקים במשרד חלקית (צילום: Lebowskifest Joe Poletta\Flickr)

סרטו של ריצ'רד לינקלייטר "בטלנים בטקסס" (Slacker, 1990) עוקב אחר שורה של מובטלים, נוכלים קטנים ואוכלי חינם שמסתובבים באוסטין שבטקסס בזמנם החופשי. אחד מאותם גברים אומר: "כל העבודות האלה שחייבים לעשות כדי להתפרנס יכולות ללכת לעזאזל. … אני אולי חי בזבל, אבל לפחות אני לא צריך לעבוד בשביל זה". הוא חותם את דבריו בהכרזה המרגיזה: "אתם שם בחוץ, כל האנשים שעובדים לפרנסתכם – דעו לכם שכל מצרך שאתם מייצרים הוא עוד פיסה מהמוות שלכם!"

אבל הבטלן לא רק מנסה לעבוד כמה שפחות. ישנם בטלנים שמנסים לחבל באופן פעיל במקום העבודה. בסרט "מוכרים בלבד" (Clerks, 1994), שני עובדים מתחצפים ללקוחות בכוונת מכוון. הם משחקים הוקי על גג בניין והולכים לאשכבה של חבר שלהם במהלך שעות העבודה.

"מהומה במשרד" (Office Space, 1999) עוקב אחר שלושה עובדים שמתוך תסכול מהמדפסת המקולקלת בחברה שלהם מחליטים לחבוט בה במחבט בייסבול ואז מחדירים וירוס למחשבי המשרד.

וב"מועדון קרב" (Fight Club, 1999), טיילר, בגילומו של בראד פיט, שותל בחשאי קטעים פורנוגרפיים בסרטים שמיועדים לכל המשפחה במסגרת עבודתו כמקרין סרטים בקולנוע. המספר, שאותו מגלם אדוארד נורטון, מתאר את טיילר כ"הגרסה של ענף שירותי המזון לטרוריסט לוחם גרילה" לאחר שטיילר "מתבל" מנות אוכל במלון מפואר במגוון נוזלי גוף שלו.

הקולנוע עובר להתנגדות גלויה לקפיטליזם

במאה ה-21 הופיעה שורה של סרטים זרים וסדרות טלוויזיה זרות בעלי מוטיבים אנטי-קפיטליסטיים מובהקים, ובהם דרמות כמו "בית הנייר" (Money Heist, 2017), "פרזיטים" (Parasite, 2019) ו"משחק הדיונון" (2021), שמתמקדות במאבקן של הדמויות באי-השוויון הכלכלי.

המגמה הזו ניכרת גם בקולנוע האמריקאי.

בסרט "סליחה על ההפרעה" (Sorry to Bother You, 2018), העובדים כל כך נואשים להבטיח לעצמם ביטחון כלכלי עד כדי כך שהם מוכרים את עצמם לעבדות בחברה בשם "ללא דאגות". הסרט הסאטירי עוקב אחר דמותו של קסיוס גרין, אפרו-אמריקאי שעובד כאיש מכירות טלפוני ושבעקבות רצונו להתקדם לתפקידים בכירים יותר עורך עסקאות עם חברות בינלאומיות לעשות שימוש בעובדי הכפייה של "ללא דאגות". "ארץ נוודים" (Nomadland, 2020) של קלואי ז'או, אף שאינו אנטי-קפיטליסטי במופגן באותה המידה, מצייר תמונה של אמריקה שבה עבודות הולכות ונעשות עניין עונתי וזמני, שאינו מעניק לאנשים ביטחון ושמותיר אותם "נוודים" חסרי מטרה.

האמריקאים מפגינים זה מכבר עוינות כלפי עבודה, ורואים אותה כיוצרת ניכור, כמעודדת ניצול או פשוט כבלתי משתלמת בעליל.

תרבות הלחץ והשחיקה אולי עדיין רווחת באמריקה, אבל יותר ויותר תיאורטיקנים טוענים כיום שהאוטומציה של הטכנולוגיה ושינויים חברתיים גדולים עשויים להוביל ל"עולם שמעבר לעבודה" שבו יש לכולם יותר זמן פנוי.

לכן, חשוב יותר מאי פעם לשים לב לאמירה של הסרטים האלה: יתכן שהעבודה היא לא המפתח לאושר, הגשמה וחיים טובים.

***

זן דוכטרמן הוא מרצה לכתיבה במכללת דורנסייף למדעי הרוח, אמנויות ומדעים באוניברסיטת דרום קליפורניה.

מאמר זה פורסם באתר Theconversation.com, ומתפרסם ב'דבר' בכפוף לרישיון Creative Commons. לקריאת המאמר המקורי (באנגלית) הקישו כאן.