"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וכו'
 וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".  (בראשית טו, ז-יג)

אברהם אבינו שואל את הקב"ה: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"?

ועל זאת עונה לו הקב"ה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

בפשטות אפשר היה לחשוב כי הקב"ה עונה "ידע תדע" בעקבות שאלתו של אברהם "במה אדע".

לכאורה אברהם מבקש מהקב"ה אות וסימן להבטחה זו ועל זה הקב"ה כביכול מעניש "ידע תדע" וכו'.

אך הדברים תמוהים מאוד. כיצד יעלה על הדעת שאברהם אבינו, שכל חייו היו אמונה ב-ה', שנתנסה בעשרה ניסיונות, הקב"ה אומר לו:

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל.."

אברהם מקיים באמונה ומיד אחר כך:

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ"

אך אברהם לא מהרהר ולא שואל כל שאלה. הוא מאמין בקב"ה ומקבל הכל ללא סייג.

יתרה מכך, אברהם ידע שהוא עקר ואשתו עקרה ובכל זאת הקב"ה מבטיח לו:

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"

על דבר כל כך תמוה, שאברהם יודע שהוא עקר ואשתו עקרה, הוא מאמין ב-ה' ולא מבקש סימן ואות, הוא מאמין והקב"ה באמת מתפעל "ויחשבה לו צדקה", אז איך ייתכן לומר שעל הבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולזרעו את הארץ הזאת לרשתה, יבקש אברהם סימן ואות.

ועוד, שהבטחה זאת נתנה לאברהם פעמים רבות:

"לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז)

"כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו)

אלא ביקש אברהם מהקב"ה לדעת באיזה זכות עם ישראל, יזכו בארץ ישראל עד עולם. ועל זאת עונה לו הקב"ה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו'" – אני מעביר אותם כור היתוך שיכשיר אותם להיות ראויים לארץ ישראל.

אין צורך להכביר מילים על הרוע ממנו סבל העם בגלות מצרים. אנו אומרים בהגדה של פסח:

"וירעו אתנו המצרים ויענונו"

משמעות המילים "וירעו אותנו" – שלמדנו ממעשיהם ונהיינו רעים בעצמנו. עד כדי כך הייתה גלות מצרים קשה לעם ישראל.

אך בכל זאת היה דבר חיובי אחד בגלות זאת – היא קירבה בין כל השבטים, אחדה את כולם וכל אחד מישראל הרגיש כלפי השני כאילו הוא אחיו. הייתה ביניהם אחוות עובדים שהגיעה לרמה של אחדות אמיתית – כל אחד עזר לחברו ונשא בנטל מתוך שותפות מלאה.

האחדות הזאת היא המדרגה שהביאה אותנו לזכות בארץ ישראל עד עולם.

ראיה לדבר כי שבט לוי, אשר לא היה בשעבוד מצרים, לא קיבל חלק ונחלה בארץ ישראל.

הקב"ה לא הוריד אותנו מצריימה כעונש, אלא להגיע למדרגה של אחדות של אחווה שזהו היסוד של עם ישראל.

גם היום אנו צריכים לדעת כי זכותנו בארץ ישראל היא באחדותנו, ואין כמו אחוות עובדים כדי לקיים זכות זו. עובד שמוכן להקריב ימי עבודה ולהלחם למען עובדים אחרים, אפילו שאינו מכיר אותם כלל, זוהי אחוות עובדים שבזכותה אנו ראויים לארץ ישראל.