הניצחון המדהים של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ארה"ב הבהיר עובדה אחת באופן חד משמעי: יותר מדי אמריקנים – במיוחד גברים לבנים – מרגישים שהושארו מאחור. זו לא רק הרגשה; אמריקנים רבים באמת הושארו מאחור. אפשר לראות את זה בנתונים לא פחות מאשר בזעם שלהם. וכפי שכבר טענתי פעמים רבות כל כך בעבר, שיטה כלכלית שלא "מספקת את הסחורה" לחלקים גדולים באוכלוסייה – היא שיטה כלכלית כושלת. אז מה צריך הנשיא הנבחר לעשות בקשר לזה?

בעיות שמעלים האמריקנים הדחויים – תוצאת עשורים של הזנחה – לא ייפתרו במהירות ולא באמצעות כלים המקובלים.

מזה למעלה משלושה עשורים נכתבו מחדש חוקי המערכת הכלכלית האמריקנית כך שישרתו מעטים בצמרת, בזמן שהמשק כולו – ובמיוחד 80% התחתונים – ניזוקו. האירוניה בניצחונו של טראמפ היא שהמפלגה הרפובליקנית, בראשה הוא עומד כעת, היא זו שדחפה לגלובליזציה קיצונית והתנגדה לצעדי מדיניות שהיו עשויים להקל מעט על הטראומה שהתלוותה לה. אבל ההיסטוריה עדיין משחקת תפקיד: סין והודו הן כבר חלק בלתי נפרד מהכלכלה הגלובלית. מעבר לכך, הטכנולוגיה מתקדמת כל כך מהר, שמספר משרות הייצור בעולם נמצא בירידה.

המשמעות היא שאין לטראמפ שום דרך להחזיר משרות ייצור בשכר גבוה חזרה לארה"ב. הוא יכול להחזיר את הייצור, בצורת שיטות ייצור מתקדמות, אבל אלה יהיו מעט משרות. והוא יכול להחזיר את המשרות, אבל אלו יהיו משרות בשכר נמוך, הרחק מרמות השכר של שנות החמישים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אם טראמפ מתכוון ברצינות לטפל באי השוויון, הוא צריך לכתוב מחדש את החוקים, הפעם כך שישרתו את החברה כולה, לא רק אנשים כמוהו.

הסעיף הראשון על סדר היום הוא להגדיל את ההשקעה הציבורית, מה שיביא לצמיחה חזקה וארוכת טווח. טראמפ צריך לשים דגש מיוחד על הוצאה בתחום התשתיות והמחקר. באופן די מדהים עבור מדינה שהצלחתה הכלכלית מבוססת על חדשנות טכנולוגית, חלקה של ההשקעה במחקר בסיסי מהתמ"ג היום נמוך יותר מכפי שהיה לפני חצי מאה.

שיפור של תשתיות יחזק גם את התשואות מהשקעות פרטיות, שגם הן מקרטעות כיום. הבטחת נגישות רבה יותר של מפעלים קטנים ובינוניים למימון – כולל כאלה המנוהלים על ידי נשים – תמריץ גם את המשקיעים הפרטיים. הטלת מס על פליטות פחמניות תשלים שלישיית רווחה מנצחת: צמיחה גבוהה יותר כתוצאה מהשקעה של חברות בהשבחת מתקנים וציוד כדי להימנע מהעלות הגבוהה של פליטת גזי חממה; סביבה נקייה יותר; והכנסה למדינה שתוכל לממן בניית תשתיות ומאמץ ישיר לצמצום הפערים הכלכליים באמריקה. אך בהתחשב בכך שטראמפ מכחיש את קיומה של התחממות גלובלית, סביר שלא ינצל את ההזדמנות הזאת (דבר שעשוי לגרום למדינות שונות להטיל מכסים גבוהים על מוצרים אמריקנים שמיוצרים באופנים הנוגדים את הכללים העולמיים בנוגע לשינוי אקלימי).

גישה כוללת דרושה גם לשיפור חלוקת ההכנסות בארה"ב, אחת הגרועות ביותר בקרב המדינות המפותחות. למרות הבטחותיו של טראמפ להעלות את שכר המינימום, יש להניח שלא יבצע שינויים אחרים, חשובים ונדרשים לא פחות, כמו חיזוק זכותם של העובדים למשא ומתן קיבוצי וריסון רמות שכר של מנכ"לי חברות. רפורמות רגולטוריות צריכות ללכת מעבר להגבלת הנזק שיכול לגרום הענף הפיננסי ולהבטיח שהענף הזה ישרת באמת את החברה.

מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ברק אובמה, פרסמה בחודש אפריל האחרון נתונים שמראים ריכוזיות הולכת וגוברת בענפים רבים של המשק האמריקני. המשמעות היא פחות תחרות ומחירים גבוהים יותר – דרך מובטחת להוריד את ההכנסה הראלית, ממש כמו קיצוץ ישיר בשכר. ארה"ב צריכה לטפל בריכוזיות הזו של כוחות השוק, גם בביטויים החדשים שלה במה שנקרא "הכלכלה השיתופית".

צריך גם לבצע רפורמה במערכת המס הרגרסיבית של ארה"ב – שעוזרת לעשירים (ורק לעשירים) להתעשר יותר ומזינה בכך את אי השוויון. המטרה הראשונה, הברורה מאליה, תהיה לבטל את היחס המועדף לרווחי הון ודיבידנדים. צעד נוסף יהיה להבטיח שחברות ישלמו מסים – אולי על ידי הורדת שיעור מס החברות על אלו שמשקיעות ומייצרות משרות בארה"ב והעלאת שיעור המס על חברות שלא שלא עושות זאת. כמי שנהנה מאוד ממערכת המס הנוכחית, התחייבויותיו של טראמפ לבצע רפורמות שייטיבו עם האזרחים הפשוטים, אינן אמינות; כמו תמיד, כשמדובר ברפובליקנים, שינוי במסים ייטיב בעיקר עם העשירים.

הנשיא הבא של ארה"ב, דונלד טראמפ (צילום: AP)

הנשיא הבא של ארה"ב, דונלד טראמפ (צילום: AP)

טראמפ, סביר להניח, לא יעמוד גם בהבטחות לחזק את שוויון ההזדמנויות. קיומה של מערכת גני ילדים לכלל החברה והשקעה בפתיחת בתי ספר ציבוריים נוספים הם צעדים הכרחיים לארה"ב, אם היא לא מעוניינת להפוך למדינה נאו-פיאודלית בה יתרונות ומכשולים עוברים בירושה. אך טראמפ לא מתייחס לנושא הזה בכלל.

כדי לשקם את השותפות של כלל החברה בשגשוג הלאומי, יש צורך במדיניות שתרחיב את הגישה לדיור וטיפול רפואי ברי השגה, תבטיח פרישה בכבוד, ותאפשר לכל אזרח אמריקני, בלי קשר למצב הכלכלי של משפחתו, להרשות לעצמו השכלה גבוהה שתואמת את יכולותיו ורצונותיו. אך למרות שאני יכול לראות את טראמפ, אֵיל נדל"ן אחרי הכל, תומך בתכנית דיור רחבת היקף (שהרווחים ממנה ילכו בעיקר ליזמים כמוהו), הבטחתו לבטל את חוק טיפול בר השגה (רפורמת הבריאות הממלכתית של הנשיא אובמה), תשאיר מיליוני אמריקנים בלי ביטוח רפואי (אם כי, זמן קצר אחרי שנבחר, רמז טראמפ שינהג בנושא בזהירות רבה יותר).

אם טראמפ מתכוון ברצינות לטפל באי השוויון, הוא צריך לכתוב מחדש את החוקים, הפעם כך שישרתו את החברה כולה, לא רק אנשים כמוהו.

הבעיות שמעלים האמריקנים הדחויים – תוצאת עשורים של הזנחה – לא ייפתרו במהירות ולא באמצעות הכלים המקובלים. אסטרטגיה אפקטיבית תהיה חייבת לקחת בחשבון פתרונות לא מקובלים, שאולי לא יתאימו לאינטרסים התאגידיים של הרפובליקנים. כמו למשל, מדיניות כוללת בנושא ימי מחלה וחופשה, שיעזרו לאמריקנים להשיג איזון רגוע יותר בין חייהם הפרטיים לעבודתם.

כמו כן, אפשרות למימון ציבורי של דיור תאפשר לכל מי ששילם את מסיו באופן סדיר להנות ממקדמה בגובה 20% על משכנתה, בכפוף ליכולתו להחזיר את החוב, בריבית גבוהה מעט יותר מזו בה יכולה הממשלה ללוות כסף ולשמור על יכולתה להחזיר את החוב שלה עצמה. התשלומים יעברו דרך מערכת מס ההכנסה.

הרבה השתנה מאז התחיל הנשיא רונלד רייגן לפרק את מעמד הביניים ולהסיט את פרות הצמיחה לשכבות העליונות של החברה. המוסדות והמדיניות של ארה"ב לא עמדו בקצב. ממקומה של האישה בכוח העבודה לעליית האינטרנט ולמגוון התרבותי הגדול יותר, אמריקה במאה ה-21 היא מקום שונה מהותית מאמריקה בשנות השמונים.

האירוניה בניצחונו של טראמפ היא שהמפלגה הרפובליקנית, בראשה הוא עומד כעת, היא זו שדחפה לגלובליזציה קיצונית והתנגדה לצעדי מדיניות שהיו עשויים להקל מעט על הטראומה שהתלוותה לה

אם טראמפ באמת רוצה לעזור לאלו שהושארו מאחור, הוא חייב להתקדם מעבר לקרבות האידאולוגיים של העבר. סדר היום שהצעתי כאן לא נוגע רק לכלכלה: העניין הוא טיפוחה של חברה דינמית, פתוחה וצודקת שממלאת את ההבטחות של הערכים המקודשים ביותר באמריקה. אך למרות שבמובנים מסוימים סדר היום הזה תואם את הבטחותיו של טראמפ לפני הבחירות, במובנים רבים אחרים הוא האנטיתזה שלהן.

כדור הבדולח המעורפל מאוד שלי מראה כי תתכן בעתיד הקרוב כתיבה מחדש של חוקי המשחק, אבל למרבה הצער לא כדי לתקן את הטעויות הקשות של מהפכת רייגן, אבן דרך במסע הבזוי שהותיר רבים כל כך מאחור. במקום זאת, החוקים החדשים יהפכו את המצב לגרוע יותר, וידירו אנשים רבים אף יותר מהחלום האמריקני.


ג'וזף שטיגליץ הוא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, פרופסור באוניברסיטת קולומביה, יו"ר משותף של קבוצת המומחים הבכירים למדידת ביצועים כלכליים והתקדמות חברתית ב-OECD, וכלכלן ראשי במכון רוזוולט. כיהן בעבר כסגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי בבנק העולמי.

פורסם במקור ב- Project Syndicate, תורגם על ידי שי וינבלום