עידן חגואל גדל בראשון לציון, למד קולנוע במכללת ספיר, ולפני כמה שנים עבר לגור בנווה שאנן בדרום תל אביב. "זה כמו להגיע להודו ובן לילה להשתדרג מעמדית", הוא מספר בראיון ל'דבר'. "לראשונה הרגשתי עשיר".

בסרטו השני "אזרח מודאג", חגואל (42) עוסק באנשים מאחורי הג'נטרפיקציה של דרום תל אביב: מחירי הדיור המאמירים דוחפים את בן ורז (שלומי ברטונוב ואריאל וולף), זוג הומואים ממעמד הביניים, לדירה משופצת בטוב טעם בלב שכונת נווה שאנן. הקודנים בשער ובדלת הכניסה והחלונות הכפולים אמנם מרחיקים אותם מהג'ונגל בחוץ, אבל לא מצליחים למנוע את כניסתו לתוך הראש של בן, שנחשף לאירוע אלימות מתחת לביתו.

המפגש המתוח בין בני מעמדות שונים לא חדש בנוף הקולנוע הישראלי – זוכי פרסי אופיר בשנתיים אחרונות,  "סינמה סבאיא" ו"יהי בוקר", מתעסקים ביחסי הכוח בין ערבים ליהודים. אבל סרטו של חגואל בוחר להתמקד במתחים מנקודת המבט של קהל היעד של הסרטים האלה – אנשים ליברלים מהמעמד הבינוני שמתגוררים במרכז הארץ, כמוהו.

"רציתי לעשות סאטירה על עצמי", מסביר חגואל, "להגחיך את הנוכחות שלי בשכונה". הדירה שבן ורז מתגוררים בה בסרט הייתה דירת מגוריו של חגואל. כבר בתחילת הסרט מוטח האבסורד בפני הצופים: צעירים שנראים "נכון" בסיטואציה בורגנית רגילה, גרים בדירת איקאה משופצת בבניין מיושן ומתקלף, כשבדלת ממול שלוש משפחות של מבקשי מקלט מצטופפות בדירת שלושה חדרים. "בנווה שאנן", אומר חגואל, "קם בשנים האחרונות מבנה חברתי קיצוני מבחינה מעמדית".

שלומי ברטונוב (מימין) ואריאל וולף, שמשחקים את גיבורי הסרט בן ורז. חגואל: "הם מתנתקים מהעולם שלהם, וזה מקשה עליהם להיות אותם אנשים מוסריים שהם התרגלו להיות" (צילום: גיא סחף)

בן יוצא למעין מסע תיקון ביזארי כדי להתמודד עם תחושות האשמה, הזרות והגזענות שעולות בו – מכורסת הפסיכולוג, דרך מכון הכושר ועד תבשילי הקארי שהוא מכין לבן זוגו האוהב והמכיל. חגואל לא מאפשר דקת נשימה כדי להשתחרר מהאימה שנבנית במתח מוקפד סביב בן. בשום שלב לא ברור אם מקורה בג'ונגל בחוץ או בכאוס שעולה מתוך ראשו. האם בן, בתור נציג ישראל הראשונה שנשלח לשכונות, מנסה לתקן את העוני? את האלימות המשטרתית? את עצמו?

"בן הוא סך הדברים שאנשים עלולים לעשות כשהמצלמה לא עליהם", אומר חגואל. "צדדים מביכים שאנחנו לא רוצים להתעמת איתם: שנאה שאנחנו לא רוצים לדעת עליה, סתירות בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו לאיך שאנחנו בפועל. הוא משקר כדי לשמר איזו תדמית – שזה דבר שרובנו עושים – והתדמית הזו חשובה, כי היא גם משרתת את המילייה שבן רואה את עצמו חלק ממנו".

מה יוצרת הוצאתם של בן ורז מהסביבה הטבעית שלהם?
"עד כה, הייתה להם אפשרות לחיות בעולם שבו הם מוקפים באנשים שדומים להם – במראה ובדעות. פתאום הם מתנתקים מהעולם שלהם, וזה מקשה עליהם להיות אותם אנשים מוסריים שהם התרגלו להיות. כל עוד הם נמצאו בשמורות של השכונות הטובות של תל אביב, הם הרגישו שהם אנשים טובים. ברגע שהם מגיעים לשכונה, נוצר סדק – ואני חושב שהסרט מראה בדיוק את זה: שלפעמים בלהיות ליברל בישראל יש גם אלמנט פריבילגי של מעמד כלכלי וחברתי".

וולף וברטונוב בסרט. חגואל: "הגיבורים שרגילים להיאבק את המאבק החברתי שלהם לשוויון, מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה יש להם הרבה יותר זכויות מאשר לשכנים שלהם" (צילום: גיא סחף)

אפשר להגיד על זוג הומואים בישראל שהוא פריבילגי?
"באופן אירוני, ההומוסקסואליות של הגיבורים הופכת לפריבילגית באופן יחסי. זה יוצר מעין היררכיה חדשה של מעמדות, של שווים יותר ופחות. הגיבורים שרגילים להיאבק את המאבק החברתי שלהם לשוויון, מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה יש להם הרבה יותר זכויות מאשר לשכנים שלהם".

גם שאלת הפונדקאות שבה התלבט חגואל מקבלת ביטוי בסרט. "הוצאתי החוצה את ההרהורים והדילמות המוסריות שלי, והן משתקפות בסרט באופן קומי לא נעים. לאחרונה מישהו פנה אלי ברחוב אחרי שצפה בסרט, ואמר שהוא כבר היה בתהליך פונדקאות עם בן זוגו, והם עצרו אותו בגלל הסרט. הגיבורים על המסך הגעילו אותם, כי הם הזכירו להם את עצמם. הרגשתי נבוך, לא תיארתי לעצמי שזה יכול לשנות דעה של צופה".

"היצירה הישראלית מנסה לרגש ולהימנע מביקורת"

הפערים בנווה שאנן לא כלכליים בלבד. יש להם מימדים של צבע וחריגות. עשרות אלפי המהגרים ומבקשי המקלט בשכונות הדרומיות של תל אביב גרים בהן לאורך שנים בלי זכויות. את המהגרים בסרט מגלמים מבקשי מקלט ושחקנים ב"תיאטרון חולות", שהוקם כתיאטרון תרפי במתקן הכליאה חולות.

מצד אחד, זרותם של המהגרים מסקרנת את הזוג. מצד שני, אין להם שום דרך להבין את חייהם. "אלו אנשים שאין להם זכויות במדינה", אומר חגואל. "יש אנשים שרוצים להעיף אותם מפה, המשטרה מסוכנת עבורם. אם מישהו מחליט להלשין עליהם – הם יכולים לסיים את הלילה במעצר, לחטוף מכות. דרך חשיפת תמונת המצב הזו, רציתי להראות את הגזענות בחברה הליברלית, שהיא כביכול סובלנית. בסופו של דבר, זה נוח להצביע למפלגה, להגיד דברים מסוימים בבתי קפה מסוימים ולהיות סובלניים ומקבלים".

כלומר סובלנות על הנייר בלבד.
"בהחלט. אין הרבה בחברה הישראלית שמקריבים עבור הזר, המהגר. היהודי, המהגר הנצחי, שבנה מדינה לעצמו ויש לו את הכוח של בעל הבית – לא רואה את עצמו חלק מהמאבק ההיסטורי הזה עבור מישהו אחר. בלונדון, בפריז, בברלין, תרבויות מהגרים מקבלות מקום יותר מרכזי בפסיפס העירוני. גם תל אביב צריכה לאפשר לחברות לא-יהודיות להשתלב באמת. אני לא מבין למה הם נדחקים עד כדי כך לשולי העיר או החברה. אם יש בני אדם שרוצים לבוא לגור פה איתנו, אנחנו צריכים לשמוח. הרי ישראל היא לא המקום הכי קל לחיות בו".

מתוך הסרט. חגואל: "אין הרבה בחברה הישראלית שמקריבים עבור הזר" (צילום: גיא סחף)

חגואל התחיל ליצור את הסרט באופן עצמאי. רק בהמשך הדרך הצטרפה קרן רבינוביץ' לפרויקט. הוא זכה לפרמיירה בינלאומית בפסטיבל הקולנוע בברלין ובפרסי התסריט והפסקול בפסטיבל ירושלים, ונרכש על ידי HBO. בימים אלה הוא מוקרן בכל רחבי הארץ וזוכה לביקורות משבחות.

לדעת חגואל, החריגות שלו לא מתכתבת עם הקו הקולנועי המקובל. "בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים יש הרבה מאוד דגש על לרגש ולהתרגש, ליצור הזדהות ממקום סנטימנטלי, ולהשתדל להניח את הביקורת בצד, או לפחות לרכך את הביקורת, עד למצב שלפעמים היא לא מורגשת. במקרה הזה, לא יכולתי לא לבקר את עצמי, את שכמותי ואת החברה שמסביבי".

ישראל היא המקום הכי פוליטי. יש פה אינפלציה של דברים שאפשר לבקר, יש מאות סרטים על הסכסוך. הקולנוע לא עושה זה?
"לא כמו פעם. התחושה שלי היא שהתעשייה הישראלית ב-15 השנים האחרונות מאוד מכוונת להביא את הגביע, האוסקר. לפרמט את הקולנוע. כדי ללמד ולייצר מוסד קולנועי, יצרו כאן מקצוענות מרשימה באופן שבו מייצרים סיפור. אבל זה מקשה להכניס לתוכה יצירה שונה או חתרנית. היצירה הישראלית מבקשת לחבק, לגעת ללב – והיא עושה את זה טוב, אבל מעטים הסרטים שטורדים את שלוותך. כצופה, אני לא תמיד רוצה שיחבקו אותי. לפעמים חיבוק זה דבר מעיק.

"בסרט רציתי להביא את נקודת המבט הלבנה והפריבילגית בשכונת נווה שאנן, ולדבר על הדבר בלי לקחת בעלות על הנרטיב האריתראי. האתגר של הסרט היה להתמקד בנקודת המבט הלא נעימה, שהיא 'שלנו'. רציתי להעמיק בה עד כדי כך שזה זועק לשמיים – אבל בזהירות הנדרשת מסנטימנטליות – שיכלה להרוג את האבסורד. קולנוע לא חייב לסגור מעגלים ולהאכיל בכפית".