העדויות של הנאשמים באסון מכינת בני ציון בנחל צפית, שבו נהרגו בשיטפון תשע נערות ונער ב-2018, יסתיימו בשבועות הקרובים. ראש המכינה יובל כאהן, ומנהל התכנית החינוכית אביב ברדיצ'ב, מואשמים בהמתה בקלות דעת על כך שהוציאו לפועל טיול בשבוע גשום, למרות התרעות ואזהרות על שטפונות. שניהם הביעו צער על האסון, אך כפרו ועדיין כופרים באשמתם להתרחשותו.
בעדותו שבר כאהן ארבע שנות שתיקה (מלבד פוסט בפייסבוק שבו האשים את התקשורת ברדיפתו) ופרש את גרסתו המפורטת לאירועים לאורך ימים ארוכים בבית המשפט. הוא טען בתוקף שכראש המכינה פעל מתוך תפישת אחריות נרחבת ומעמיקה לנעשה בה. עדותו אפשרה לבחון את את אותה תפישת אחריות, ולראות מבין השורות שלה את אי התכנותה. זו תפישת אחריות שאינה בת קיימא, ומכאן שהיא מסוכנת אפילו יותר מחוסר אחריות.
הדיון במשפט שהחל ביולי 2020 סבב סביב השאלה על קבלת ההחלטה להיכנס עם החניכים לנחל צפית, למרות ההתרעות על שטפונות באזור. המסלול המקורי של הטיול, שאליו גם נעשתה הכנה, היה בנחל צאלים, אבל האזור שלו נחסם לכניסה עקב השטפונות, וביום הראשון של הטיול החליטו ברדיצ'ב שהוביל את הטיול וראש המכינה כאהן לנסוע עם החניכים לאזור עין תמר. מה שקרה לאחר מכן הוא ליבת הוויכוח המשפטי: מי החליט להוציא את החניכים למסלול ומדוע, מה ידע ולא ידע כל אחד מהצדדים ומי היה יכול למנוע את הכניסה למסלול המסוכן ולא עשה זאת.
יובל כאהן, מהדמויות הבכירות בעולם המכינות בישראל, ולפחות עד האסון גם מהמוערכות ביותר, סיפר בעדותו שהקפיד מאוד על נושא הבטיחות במכינה בכלל ובטיול בפרט. גם דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות לשעבר, העיד על מכינת בני ציון כסמל ודגל בנושא הבטיחות. לדברי כאהן, בטיול שהסתיים באסון הוא התעסק בסוגיות שקשורות לבטיחות רק במסלול המקורי בנחל צאלים, וכלל לא ידע על בחירת המדריכים בשטח להיכנס לנחל צפית.
כאהן טען להגנתו שיצר תפישה ייחודית להתנהלות בטיולים, אותה פרש לאורך חודשים מעל דוכן הנאשמים. למרות שעל פני השטח ניתן להתרשם ממנה שהיא נועדה להציב סטנדרטים גבוהים של שמירת הבטיחות, ברגע האמת היא התגלתה כהרת אסון. הסיבה לכך היא הנחות המוצא השגויות שלה, שהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית ליישום. בתוך הפערים העמוקים והמסוכנים בין אותן הנחות המוצא לבין המציאות, אירע האסון.
1. התנגדות ל'ממסד'
הוראותיו של משרד החינוך לבתי הספר בשבוע האסון היו ברורות: לא לטייל בכלל באזור הנגב ומדבר יהודה. לא בתוך המסלולים, לא ליד המסלולים. לא להיות בשטח. באותו השבוע התפרסמו מספר כתבות בתקשורת על בתי ספר שביטלו טיולים, על חילוץ של קבוצת מטיילים ועל נער בדואי שנסחף בשטפון. כאהן הסביר בדיון שלא פעל בהתאם לאזהרות משרד החינוך, מכיוון שלמכינה יש יותר אמצעי בטיחות ממוסד ממוצע במשרד החינוך, כמו טלפון לוויני, חברת חיזוי, ניסיון ויכולת להתייעץ עם מומחים. לכן, לדבריו, לא הגיוני שיחולו עליו אותם הכללים כמו על בתי הספר.
כאהן התעקש שמעולם לא אמר שהתרעות הן כסת"ח, כפי שטען חניך המכינה ירין שמשי, שהתנגד ליציאה למסלול המקורי בנחל צאלים. "ההיפך, אמרתי לשכור חברת חיזוי", אמר. ניכר היה שהסנטימנט הבסיסי שלו הוא לא להסתמך על גורמי הממסד, שנתפס בעיניו כמסורבל, ביורוקרטי, לא מותאם אליו ומכשיל את הפעילות החינוכית. אי-ההסתמכות הזו אפשרה לו לפרש גם את ההוראות הבסיסיות והברורות ביותר איך שרצה, וכנגזרת מכך – להטיל על המדריכים בשטח מרחב פרשנות רחב מאוד למה מותר או אסור לעשות, כשתחומים רבים מדי נותרים אפורים.
2. נהלים מורכבים, שמעמיסים יותר מדי על המדריך הבודד
לאורך המשפט התהדר כאהן במה שהגדיר כ'נוהל צאלים' – נוהל שאמור היה לשמור על המטיילים מפני שטפונות. לפי הנוהל הזה, המדריכים מחלקים את הנחל למקטעים לפי נקודות היציאה האפשריות ממנו. בכל פעם שמגיעים לנקודה שבה אפשר לצאת מהנחל, המדריך מתקשר בטלפון הלווייני לחברת החיזוי, ושם הוא מקבל תשובה לשאלה האם יורד גשם באגן הניקוז. אם התשובה חיובית, על המדריך לצאת מהנחל ולפנות את הקבוצה למקום בטוח, כשיהיה לו מרווח מספיק של זמן עד להתפתחות השיטפון בנחל עצמו.
לאורך המשפט התגלה שהנוהל שבנה כאהן מורכב מדי ליישום, ומניח אחריות עצומה על המדריכים בשטח, חלקם צעירים ולא ממוקצעים מספיק בהדרכת טיולים. מבלי להוריד מהם את האחריות, ברדיצ'ב והמדריכה השנייה, נועם דור, נדרשו להתנהלות מורכבת שכללה מקבץ רחב של פעולות וקבלת החלטות בממשק עם גורמים רבים, כשהמחיר האפשרי של טעות הוא עצום.
אך קיומו של הנוהל הזה, שכאהן הציג אותו לחניכים ולמדריכים ערב הטיול וטען בתוקף שאין סיכוי שהקבוצה תיקלע לשיטפון אם יפעלו לפיו, יצר אצל המדריכים, וכנראה גם אצל כאהן, תחושת ביטחון שגויה, והיא שאפשרה להם לצאת לטיול למרות כל האזהרות של הגופים הרשמיים. ברדיצ'ב תיאר בעדותו שתהליכי קבלת ההחלטות שלו נשענו על הנוהל הזה, למרות שהוא יועד למסלול באזור אחר שכלל לא יצא לפועל. חשוב להדגיש שגם ברדיצ'ב הוא נאשם במשפט, ואופן הצגת הדברים שלו מכוון לצמצום אחריותו לאסון. אך העובדה היא שהנוהל הזה, שקשה לראות מדריך סביר מיישם אותו, היה ההצדקה לעצם קביעתו של כאהן שניתן לטייל גם באזור עם התרעת שטפונות.
3. הסתמכות על מומחים לפי בחירתך
במהלך כל השבוע שלפני הטיול, כאהן התעסק בהכנת צוות המכינה לטיול בנחל צאלים. ההכנה המלאה כללה בתוכה גם תרחישי קצה. בזמן האסון שירות חדר מצב טיולים של משרד החינוך היה סגור בפני המכינות, החלטה הרת אסון של שרי החינוך לדורותיהם, בעצת יועצים משפטיים שרצו לצמצם את אחריות המשרד לפעילות המכינות.
כאהן בחר להתייעץ עם גורמים בכירים בעולם הטיולים שהוא סמך עליהם. הוא שאל אותם האם לדעתם ניתן לטייל בנחל צאלים בזמן שיש התרעות על שטפון וכיצד, ולטענתו, הם אמרו שזה יכול להיות אפשרי. מנגד, צביקה דור, סגן מפקד יחידת החילוץ של ים המלח ואביה של המדריכה נועם דור, הזהיר את בתו שלא יגיעו לאזור. היא העבירה את האזהרות, והן לא נשמעו.
אופן פעולתו של כאהן, כך על פי כאהן עצמו ועדים נוספים, לא חרג מהסטנדרט המקובל במכינות הקדם צבאיות, לפחות בתקופה שלפני האסון. תחת מערכת פיקוח רופפת מאוד, שכשליה נחשפו בשנים האחרונות על ידי ועדת בדיקה ממשלתית וגם במסקנות ועדה עצמאית שמינתה מועצת המכינות, הפרקטיקה של "התייעצות עם מומחים", היתה מקובלת ונפוצה.
כמובן שאין כל רע בהתייעצות עם מומחים. אבל מה עושים כשדעת המומחים סותרת את חוות הדעת שאתה רוצה לקבל? כשאחד מהם אומר (לכאורה) שאפשר לטייל, ואחר מתחנן שלא יצאו לטיול? כאהן בחר להקשיב לחוות הדעת המקלות, ולא המחמירות, למרות שמי שנתן לו אותן לא יישא באחריות על התוצאות. כך אפשר לעקוף את ההנחיות של הגופים הרשמיים, שכאמור, היו חד משמעיות. אם המכינות היו כפופות למערכת פיקוח היררכית, תהליך קבלת החלטות כזה היה נמנע.
המשפט חשף שרוח הדברים הזו, של הצדקת פעולות מסוכנות בהסתמכות על מי שנתפס כמומחה, חלחלה גם למדריכי המכינה. שעות רבות של חקירות ודיונים באולם בית המשפט עסקו בשתי שיחות שניהלו ברדיצ'ב ודור עם פקח ברשות הטבע והגנים אותו פגשו במושב עין תמר בערב הראשון של הטיול. הם שאלו אותו האם לדעתו ניתן לטייל בנחל צפית ובנחל תמר למרות ההתרעות על גשם ושטפונות. למרות שלטענת הפקח הוא הזהיר אותם מטיול בנחל, ברדיצ'ב ודור טוענים שהבינו מהשיחה שאם לא יירד גשם ניתן להיכנס לנחל.
ללא קשר לשאלה מה באמת נאמר בשיחות הללו, ניתן לראות שהמדריכים בשטח חיקו, במודע או שלא, את דפוס הפעולה של כאהן – התייעצות לא פורמלית, שלא נושאת בשום אחריות עם אדם שהם רואים כמומחה, והצדקה של פעולות מסוכנות באמצעותה, כהתנהגות מקובלת. היא נתפסה כעדיפה על פני הסתמכות על פני הגורמים הרשמיים. ברדיצ'ב הציג את השיחה עם הפקח כצידוק להיכנס לצפית, כאהן גייס את שיחותיו עם המומחים שהתייעץ איתם כהצדקה לכך שלא ביטל את הטיול.
4. היעדר הגדרת אחריות ברורה
סוגיה מרכזית שעמדה במרכז הדיונים היא איך ניתן להסביר את הירידה של כאהן לפרטים הקטנים ביותר בתכנון הטיול בצאלים, לעומת ההתעסקות המינימלית שלו בטיול בבוקר האסון. לטענתו, הוא לא ראה את הודעות הווטסאפ שנשלחו אליו בקבוצה המשותפת בה הודיעו המדריכים שהם ייכנסו לנחלי תמר וצפית, ורק בהמשך היום, כשנשלחו בקבוצה המשותפת תמונות מהנחל, הבין שהקבוצה נכנסה אליו. לדבריו, בנקודה זו כבר לא ראה טעם להתערב, כי הבין שבקרוב הקבוצה כבר תצא מהנחל.
"היום אני חושב שפה הייתי צריך לעשות עוד משהו. עוד איזה בירור. הייתי צריך לשאול עוד שאלות, לא יודע. בעצם לא שאלתי מה התוכנית, מה הם עושים" אמר כאהן לשאלתו של השופט יובל ליבדרו כיצד במהלך כל היום הביט רק פעמיים בהודעות בווטסאפ. ההסבר שלו היה שברגע שבוטל הטיול בצאלים, הוא נכנס למצב 'רגוע', משום שהניח שהמשמעות היא שהקבוצה לא תטייל במקום אחר. הניח, אך לא וידא.
מצד אחד כאהן דבק בעמדה שהוא הסביר היטב לפני הטיול שאם לא יהיה טיול בצאלים, החניכים "מקסימום יראו שיטפונות". מצד שני, הוא הביע חוסר עניין מוחלט לאיך "המקסימום" הזה ייראה בפועל.
כאהן טוען שברדיצ'ב לא אמר לו מה התכניות, בעוד ברדיצ'ב שינה את גרסתו במשפט ואמר שעדכן את כאהן ערב קודם. אבל אם כאהן אומר שברגע שאין צאלים הוא הפסיק לדאוג, כי מבחינתו זה היה ברור שאף לא ייכנס למסלול חדש, נדלקת מיד נורה אדומה. הרי אם לכל אורך הדרך כאהן אפשר ועודד קבלת החלטות באופן אינדיבידואלי, בניגוד לעמדת הממסד; אם תמיד אפשר להתייעץ ולקבל החלטות "על הדרך" עם "מומחים" (כדי לקבל את התשובה הרצויה); ובצירוף עמדתו העקבית על החשיבות לטייל גם בתנאים קשים כדי שהחניכים יתמודדו עם אתגרים, סביר מאוד להניח שגם החניכים והמדריכים שכפופים אליו יבחרו לפעול בגישה הזו.
התנועה של כאהן בין מעורבות יתר בטיול, שבה אמר לחניכים ערב הטיול שהוא לוקח אחריות מלאה ושאם יקרה משהו "הוא זה שיישב בכלא", לבין האדישות שהפגין למתרחש ביום האסון, היא לא רק קו הגנה. זה חלק מתפישת האחריות הבלתי אפשרית שלו, שבה אין הגדרת אחריות ברורה ומנגנון סדור לקבלת החלטות ושיתוף בהן.
תפישת אחריות שאי אפשר ליישם, היא חוסר אחריות
ניתן להניח שאם ראש המכינה כאהן היה מוביל את הטיול במקומו של ברדיצ'ב, הוא לא היה נכנס לנחל צפית, ואפילו לנחל צאלים אם המכינה היתה מגיעה אליו. יכול מאוד להיות שהוא עצמו היה בוחר לנהל את הסיכונים בצורה נכונה, מכיוון שהתפיסה שבנה מתאימה אליו, אישית, כמו חליפה יוקרתית, אבל לא מתאימה כהנחיה מחייבת לכל מדריך. זה מראה כמה היא לא מתאימה כדוקטרינה מחייבת, לא משנה כמה היא מקצועית ומקיפה. ברגע שכאהן כאחראי נתן למערכת לפעול כך, הוא הפך אותה למסוכנת. הנחיות טובות לא מספיקות, הן צריכות להיות ברורות ובנות יישום, ובעיקר כאלו שאפשר לפקח עליהן – דבר שברגע האמת כאהן נמנע מלעשות.
הרצון של כאהן בטיהור שמו גבר על רגשות ההורים השכולים
מזה כשנה שכאהן עוסק בעיקר בעוול שנעשה לו ולמורשת שלו. הוא חוזר על התבטאויות קשות של חוקרי המשטרה כלפיו, ומדגיש פרטים שגויים בכתב האישום שנועדו לדבריו להשחיר אותו ואי דיוקים בחלק מהעדויות במשפט. "אחרי האסון שעברנו שנינו, חוקרים צוחקים עלינו, נקרעים מצחוק.. אומרים שאנחנו אפסים.. אנחנו יושבים מבוהלים", אמר באחת העדויות הראשונות שלו. הוא בכה וביקש סליחה, אבל חלק מההורים השכולים באולם כינו אותו 'שחקן הבימה'.
חלק מטענותיו של כאהן נכונות. אבל האם בשם זה נכון לסחוב במשך שנים את ההורים השכולים, ואת הציבור בישראל, במקום לקחת אחריות? גם בחירתו של כאהן לדבר במשך שעות ארוכות על מעלותיה של המכינה שייסד ופועלו, יצרו את התחושה שהוא רגיש מאוד לכבודו ולאופן בו ההיסטוריה ופסק הדין יזכרו אותו, יותר מאשר לכאבן של משפחות ההרוגים ולאסון שחוו.
הלקח הציבורי: חזרתה של המדינה
אחרי סיכום העדויות יבחן השופט ליבדרו את כל חומרי החקירה והמשפט, ויגיע להכרעה בנוגע לכאהן ולברדיצ'ב: אשמים, או זכאים. אבל כאמור, החלטה זו תתקבל במישור הפלילי בלבד. המשפט של אסון מכינת בני ציון צריך להוביל לתובנות מוסריות וציבוריות שחורגות הרבה מעבר למכינה הספציפית הזו, וצריכות להדהד בכלל מערכת החינוך והמערכת הציבורית בכלל: למדינה אסור להותיר פעילות ציבורית וחינוכית ללא פיקוח ונהלים ברורים, ולהניח שהמגזר הפרטי, או החברה האזרחית, יודעים לנהל את הדברים טוב ממנה בלי כל מעורבות ובקרה.
למרבה הצער והתדהמה, חמש שנים מהאסון הנורא עדיין נשמעות לא פעם הקריאות לפיהן 'המדינה היא מנהל גרוע' ולכן צריך לתת לשוק הפרטי לעשות את העבודה עם כמה שפחות הפרעות. על התפישה הזו חוזרים מי שהובילו את המדינה בשנים שחלפו מאז, בהם ראש הממשלה נתניהו ושרים רבים בממשלתו, וגם ראש הממשלה הקודם ושר החינוך בזמן האסון, נפתלי בנט.
את התפישה הזו מעודדים גופי ימין כלכלי כמו פורום קהלת, והיא באה לידי ביטוי בכל רבדי החיים: בין אם זו התנגדות לפיקוח על פעוטונים, הפיקוח הרופף על מסגרות לחוסים ולקשישים, צמצום הבדיקות של מזון מיובא ויצרני המזון בארץ, ועד ארגון ההילולה במירון ללא גורם מרכזי שאחראי עליה.
עדותו של בנט בוועדת הבדיקה שבחנה את פעילות המכינות, חשפה כיצד האסון כלל לא סדק אצלו את ההתנגדות לפיקוח ומעורבות של המדינה. "כמעט כל הדברים הטובים שקורים במדינה ובעולם הם על ידי יצירת רוח מלמטה. מכיוון שלכל מכינה יש רוח אחרת אתה רוצה שתהיה אוטונומיה", אמר בנט בעדותו, "המדינה לא מנהלת מבחינה אופטימלית את הדברים, זה כמעט מובנה. הדרך הנכונה היא להעביר יותר אוטונומיה. למדינה תמיד יהיה קצה גבול לקריטריונים, אבל מדינה לא יודעת לנהל טוב דברים. בסוף כל ניהול טוב, זה צומח מלמטה למעלה".
את מידת אשמתם של ראשי מכינת בני ציון יקבע בית המשפט. אבל הלקח הציבורי מהאסון צריך להיות חזרתה של המדינה כגורם משמעותי ומוביל בשדה החינוך ובמרחב הציבורי בכלל. זו הדרך היחידה למנוע את האסון הכבד הבא.
