איך היו נראים חיים במדינה שבה מי שגונב 100 שקלים ונתפס לא נכנס לכלא ולא סופג כל עונש, אלא פשוט ננזף ומחויב להשיב 40 שקלים לקורבן?

אמנם רוב האנשים מוסריים ושומרי חוק מטבעם, ולא יגנבו גם אם ישמרו אצלם 60 מכל 100 שקלים גנובים. אבל מה עם מי שהמוסר וחובת שמירת החוק לא משחקים אצלו תפקיד? האם לא ראוי שהחוק יניא אותו, בעונש מרתיע, מבחירה בדרך רעה? האם לא נכון לחייב אותו להשיב כשנתפס, נאמר, 120 שקלים? 160 שקלים? כדי שהוא, ואחרים כמוהו, יחשבו פעם נוספת לפני שהם בוחרים במודע בפעולה אסורה, מזיקה, פוגענית ולא מוסרית?

לפחות לגבי חלק מהעבריינים הפוטנציאליים, המדינה הדמיונית הזו היא מדינת ישראל. זה נכון לגבי פסק דין שניתן ביום חמישי האחרון, בעניינו של מפעל טאואר. המפעל מייצר רכיבים אלקטרוניים ומעסיק 1,600 עובדים במגדל העמק, ופסק הדין עסק בפעולות הבלתי חוקיות שנקט כדי לפגוע בעובדיו שניסו להקים ועד במקום העבודה.

פסק הדין הוא ניצחון מרשים של ההסתדרות ושל עורכות הדין מור ארצי גלבוע וגלי רואש שייצגו אותה. הוא קיבל את רובן המוחלט של טענותיה, ופסק נגד החברה פיצוי מהגבוהים שנפסקו אי פעם בהליכים דומים – 550 אלף שקלים בתוספת 50 אלף שקלים הוצאות משפט.

ועדיין, קריאת פסק הדין היא חוויה מרתיחה ומתסכלת. עולה ממנו במובהק כישלונה של מערכת המשפט בהנחלתן של נורמות התנהגות חוקיות למעסיקים בתחום הזה, ובביעורן של דרכי פעולה אסורות ונקלות שנפסלו לא פעם ולא פעמיים בפסקי הדין. שורש הכישלון הוא אי-שימוש מספק במכשיר שהחוק נותן בידי בית הדין לעבודה, והוא חיוב המעסיק בפיצוי על הפרת החוק.

מפסק הדין עולה שהחברה ניהלה שיחות פרטניות של מנהלים עם ראשי הוועד במטרה "להוריד אותם מזה", עם פיתויים ואיומים (כפי שנאסר עוד בפרשת מחסני חשמל, לפני יותר מעשור); הקימה "ועד פנימי" שמטרתו לשכנע את העובדים שההתאגדות מיותרת (בנסיבות שנאסרו בשורה של פסקי דין, החל מפרשת חיפה כימיקלים ב-2003, עד לפרשת תן ביס מהשנה שעברה); פגיעה משמעתית בחברי הוועד באופן אישי (באופן שאסור בחוק מאז ומעולם, ועלה עוד בפרשת הורן את ליבוביץ׳ שנדונה בתחילת שנות ה-2000); הפצת "לינקים" לביטול החברות על ידי מנהלים (אסור עוד מפסק דין פלאפון ב-2012), ואחרים. כל אלה הם שטיקים מוכרים של חיסול התאגדות שנוסו בהליכים אחרים. אין כאן שום המצאה חדשה. כל הפעולות שנקטה ההנהלה במקרה הזה נגד עובדיה הן הפרה מובהקת של החוק והדין, וחזקה עליה שנקטה אותן בידיעה שהן כאלה.

נשאלת השאלה למה. למה שחברה מכובדת, נסחרת בבורסה, ותיקה, תפעל בדרך לא חוקית במפגיע נגד העובדים שלה? למה שתבחר, בקור רוח, באופן מושכל, תחת ייעוץ משפטי מצוין, לנקוט פעולות שברור לגמרי מהדין שהן אסורות, ועלולות לשאת פיצוי?

לשאלה הזו יש כמה תשובות, והנה שלוש עיקריות. האחת היא שבמקרים לא מעטים דרך הפעולה הבלתי חוקית הזו עובדת. העובדים לא רוצים להסתבך עם המנהלים שלהם, הם לא קוראים פסקי דין ולא יודעים שהמנהלים עוברים על החוק כשהם פונים אליהם, מבקשים מהם לבטל חברות, מקימים ועד פנימי דמיוני או מפעילים עליהם לחצים. חלקם אפילו לא יפנו לנציג ארגון העובדים כדי שיעמיד אותו על זכויותיו ועל חוסר החוקיות בפעולה של המנהל, ופשוט יישמט, בלחץ הפרנסה והמרות, מחלום הקמת הוועד.

כפועל יוצא, גם אם החברה תיאלץ לשלם פיצוי על מעשיה מפרי החוק בסופו של דבר, אחרי חודשים ארוכים של ניהול הליך משפטי – עד שזה יקרה, יכול להיות שהם בכל זאת יצליחו לקעקע את מחויבות העובדים להתאגדות. החברה יודעת את זה, ופועלת באופן בלתי חוקי ומודע בהתאם.

התשובה השנייה היא שאיש מבין עשרות המנהלים שעברו ועוברים על החוק בשם החברות שמעסיקות אותם לא שילם על כך מעולם מחיר אישי. להפך, במקרים רבות הוא מקודם, לאחר שהצליח "להסיר את הסכנה" של הגשמת השאיפות של העובדים. גם בכך, תחת מטריית ההגנה של המעסיקה, נוצר תמריץ להפרת חוק.

השלישית היא חוסר הרצון של מערכת בתי הדין לעבודה לגבות מהמפרים את המחיר המלא של ההפרה, או אפילו מחיר נוסף, מרתיע, מפצה, שיניא מפרים פוטנציאליים בעתיד מלנהוג באותן הדרכים.

אחת מתכליות הפיצוי היא להעמיד את מי שנגרם לו נזק במקום שהיה בו אם הנזק לא היה נגרם, אבל קשה לדעת מהו הפיצוי המתאים על סיכול השאיפות לביטחון תעסוקתי, רווחה ופרנסה שגלומות בחתירה להסכם קיבוצי. עם זאת, תכלית נוספת ולא פחות חשובה של הפיצוי (ודאי פיצוי עונשי), היא להרתיע את מפר החוק, ומפרים פוטנציאליים נוספים, מלחזור על המעשה האסור.

טאואר חזרה במדויק על אותם מהלכי פירוק התאגדות שנקטו עשרות מעסיקים לפניה, ולכן ברור לחלוטין שהפיצויים שנפסקים בהליכים האלה לא ממלאים אפילו את תפקידם הבסיסי, ההרתעתי.

ישראל יודעת לחסל התנהגויות לא רצויות מבחינתה, באמצעים כספיים שמוטלים על מי שמפר חוק או מתנהג באופן לא רצוי. בתחומים של פגיעה בתחרות, של פגיעה בסביבה ואפילו לאחרונה בתחומים של פגיעה פרטנית בשכר וזכויות של עובדים מוחלשים, מוטלים על הגופים העסקיים הפוגעים קנסות, פיצויים ועיצומים כספיים בשיעור עצום, עם רכיב הרתעתי מובהק. לא מוכח שההתנהגות הפסולה נפסקת כתוצאה מהפעלת הכלים הללו, אולם אין ספק שהם מובאים בחשבון כשחברה צריכה להחליט אם לבחור בדרך פעולה אסורה ופסולה.

בתחום הפגיעה בהתאגדות, מערכת בתי הדין לעבודה לא מגיעה קרוב לכדי מיצוי של הכלים החוקיים והפסיקתיים הקיימים, בניסיון לעצור את התופעות הפסולות, שמחסלות את שאיפותיהם של עובדים לצדק ושוויון במקום העבודה. פסק הדין הזה, ושורה של פסקי דין אחרים, מראים שלא מעט מעסיקים בוחרים במודע להפר את החוק, ביודעם שהעונש על כך אינו חמור, וגרוע פחות מהאלטרנטיבות, מבחינתם.

ההסתדרות והמרחב עשו עבודה מצוינת ומבורכת, ויש לקוות בעתיד להביא שינוי בדין שיימנע את הצורך בהליכים דומים נוספים, ויפתח את הדרך בפני כל עובד שמבקש לכונן גוף שידבר בשמו במקום העבודה, להגשים את חלומותיו ושאיפותיו.

עו״ד אלעד מורג הוא שותף מייסד במשרד אלעד מורג עורכי דין, שמייצג ארגוני עובדים, ועדי עובדים ועובדים בכירים