כנס אקדמי יוצא דופן בנושא 80 שנה למרד גטו ורשה ייפתח מחר (שני) באוניברסיטת לייפציג בגרמניה. הכנס נערך ביוזמת מכון דובנוב (או בשמו המלא – מכון לייבניץ להיסטוריה ותרבות יהודית ע"ש שמעון דובנוב), והוא יכלול בין השאר הרצאות של ההיסטוריון הפולני יאן טומאש גרוס, מחבר הספר "שכנים" על חלקם של הפולנים בהשמדת היהודים, ופרופ' חוי דרייפוס (אוניברסיטת תל אביב ויד ושם), חוקרת גטו ורשה.

הכנס, שיארך שלושה ימים, יועבר בשידור חי באתר המכון החל משני ב-12:00 שעון ישראל, ועד רביעי ב-20:30 שעון ישראל. רוב ההרצאות יינתנו באנגלית, והאחרות ילוו בתרגום סימולטני באנגלית.

את הכנס מפיק תום נבון, היסטוריון ישראלי ועמית מחקר במכון דובנוב. לפי נבון, מרד גטו ורשה ממשיך לעורר עניין רב גם 80 שנה אחרי התרחשותו.

"מרד גטו ורשה הוא 'בית ספר לרוח האדם'", אומר נבון ל'דבר', ומצטט את יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי המרד. "המרד הוא אירוע מעורר השראה והשתאות לכל אדם באשר הוא, לא רק אצל יהודים, וכמעט בכל היבט. הוא מעלה את השאלות החשובות שמלוות את האנושות עד היום.

יצחק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

"קודם כל, את היכולת של האדם לבחור להתנגד לרוע, אפילו בתנאים הכי קשים. שנית, שילוב הכוחות הנדיר שקרה פה בין לוחמים מאורגנים לבין אוכלוסיה אזרחית. זה היה מרד עממי. הלחימה לבדה לא הייתה מעוררת רושם כה גדול, לולא התפשטה בקרב עשרות אלפים מיהודי הגטו שהתבצרו בעקשנות בבונקרים חשוכים ומחניקים במשך ימים ארוכים וסירבו להיענות לפקודות הגרמנים להתפנות. בזה תתמקד פרופ' דרייפוס. עוד היבט מרשים הוא הלוחמות במרד. מלבד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), אני לא מכיר עוד ארגון לוחם בהיסטוריה שמעל 30% מהכוח הלוחם היו נשים, ועל זה ידבר פרופ' אביהו רונן".

המאפיינים הסוציאליסטיים של המרד

מכון דובנוב, על שם ההיסטוריון היהודי, שהוקם ביוזמת מדינת סקסוניה במזרח גרמניה לפני 25 שנים, כמכון להיסטוריה ותרבות יהודית, נועד לחקור 'היסטוריה יהודית כהיסטוריה כללית'. הוא לוקח חלק ברשת מכוני מחקר יוקרתית על שם לייבניץ, וזוכה לתמיכת סקסוניה, הממשל הפדרלי בגרמניה ותורמים פרטיים. רוב החוקרים בו אינם יהודים ומגיעים בעיקר מגרמניה, אך מארחים גם חוקרים מישראל, אוקראינה, קנדה ועוד.

מאיפה צמחה היוזמה לכנס?
"הוא נתמך על ידי קרן אלפרד לנדקר, שמשקיעה גם בחקר היסטוריה באקדמיה בישראל. אני עורך מחקר על היהודים הקומוניסטים בגטו ורשה. בשנה שעברה הקרן מימנה כנס בנושא 80 שנה לוועידת ואנזה, ודרך המפגש איתם עלה הרעיון לעשות כנס על 80 שנה למרד גטו ורשה.

נבון מספר שמדובר בכנס הגדול ביותר במכון מאז היווסדו. "לצערי, נאלצתי לדחות כחצי מהבקשות להרצות בו, בהן גם טובות מאוד. זה גם האירוע הכי גדול בגרמניה לציון 80 שנה למרד, ולדעתי גם הכי גדול אי פעם בנושא הזה".

מה המוטיבציה של גרמניה לערוך כנס גרמני שמדגיש את הגבורה של הלוחמים נגד גרמניה?
"גרמניה חריגה בנכונות שלה לקחת אחריות ולהכיר בפשעים שבוצעו על ידי המדינה הגרמנית בתקופה הנאצית, ולכן יש הרבה עיסוק בהיסטוריה של מבצעי הפשעים. זה בסך הכול די מקובל פה לאזכר אירועים שבהם גרמניה הייתה הצד הפושע, אבל בדגש על ההיסטוריה של המבצעים ופחות על הקורבנות".

והפעם זה שונה?
"כן. במכון דובנוב מספרים את ההיסטוריה היהודית, ובזה יעסוק הכנס הנוכחי – להציג את היהודים כסובייקטים, ובמקרה הזה, במרד גטו ורשה".

איך הגעת לנושא?
"אני חבר בקבוצות הבחירה של המחנות העולים בקיבוץ משעול בנוף הגליל, ובמקביל, אני היסטוריון באקדמיה. אני חוקר את היהודים בתנועות השמאל, במרכז ומזרח אירופה. לאחרונה התחלתי לעסוק בזה בתקופת השואה. המחקר הנוכחי שלי הוא הקומוניסטים היהודים בגטו ורשה, בדגש על המרד. הדרכתי מסעות בני נוער בפולין כמחנך, אבל את הנושא הזה בכלל לא הכרתי לפני המחקר".

למה זה חשוב?
"הכרתי את הציונים, את הבונד, וגם את לוחמי האצ"י (ארגון צבאי יהודי), אבל את הקומוניסטים לא. ידעתי שהם היו במרד, אבל לא ידעתי לציין אפילו שם אחד. רוב מדריכי המסעות לפולין יתקשו לציין שם של קומוניסט שהיה במרד. ומזה התחלתי לשאול ולחקור איך קרה שהיריבים המרים – הציונים, במיוחד בשמאל הציוני, הקומוניסטים והבונד – שלוש תנועות שלכל אחת מהן יש סכסוך מר וארוך שנים עם השתיים האחרות – שילבו ידיים ונלחמו כתף אל כתף במרד".

אבל לא עם לוחמי האצ"י.
"נכון, אבל היריבות בתוך תנועות השמאל הייתה לא פחות מרה. ושם זה איכשהו בכל זאת קרה".

למה?
"התשובה השגורה שנתקלתי בה, גם אצל חוקרים וגם בשיח הציבורי, ואפילו אצל חלק מהמשתתפים במרד, היא שלנוכח ההשמדה והמוות שציפו לכולנו, הוויכוחים הפוליטיים איבדו משמעות ולא שינו דבר".

תום נבון. "באתי לבחון את ההיפותזה הבאה – האם אפשר לראות במרד גטו ורשה מרד סוציאליסטי. גיליתי שיש לו הרבה מאפיינים כאלה" (צילום: Julia Roos, Leibniz-Institute for Jewish History and Culture – Simon Dubnow)

אבל זה לא מסביר את ההיפרדות מלוחמי האצ"י. 
"נכון. זה ברור שכולם התמודדו עם אותו איום השמדה וזה שיחק תפקיד, אבל זה לא הסבר מספק, האצ"י פעל לחוד, למרות המכנה המשותף הציוני. גם בתוך הארגון היהודי הלוחם, לאורך כל קיום הארגון – לפני המרד, תוך כדי המרד ואחריו – הוויכוחים התנועתיים והפוליטיים המשיכו למלא תפקיד. לכן ההשמדה היא רק חלק מהסיפור".

מה החלק הנוסף?
"תוך כדי המחקר, הגעתי לתובנה שבמבט ראשון נראית טריוויאלית. המכנה המשותף הוא סוציאליזם. כולם היו סוציאליסטים. ואז באתי לבחון את ההיפותזה הבאה – האם אפשר לראות במרד גטו ורשה מרד סוציאליסטי. גיליתי שיש לו הרבה מאפיינים כאלה".

מעבר לאחיזה בדעות סוציאליסטיות?
"כן, בכל מיני מאפיינים חברתיים. הארגון היהודי הלוחם נבנה כתנועת התנגדות סוציאליסטית מלמטה, זה מתאפיין במבנה ההנהגה, כמו במחקר של דרייפוס – שההנהגה בארגון הלוחם לא הייתה היררכית אלא קבוצתית ושיתופית במידה רבה".

אנילביץ' היה מפקד הארגון.
"המינוי של מרדכי אנילביץ' היה מסיבות חיצוניות שקשורות למחתרת הפולנית, ורק משלב מסוים. הייתה סיבה נוספת: נציג הארגון מחוץ לגטו, אריה וילנר, נתפס, והיה צורך להחליף אותו. המועמדים הטבעיים היו אנילביץ' וצוקרמן. צוקרמן יצא מהגטו, וזה גרר שרשרת חילופי תפקידים בתוך הגטו. אנילביץ' הפך למעין רכז המפקדה של הארגון, זה לא כמו מעמד של מפקד בארגון צבאי. ההחלטות התקבלו בהתייעצות. ככל הנראה ביום השני או השלישי של המרד הוא לא כל כך תפקד, אבל המבנה הקבוצתי אפשר לקבל החלטות במשותף. ההבניה שלו בזיכרון כמפקד המרד וכדמות המרכזית התרחשה בדיעבד".

לוחמת גטו ורשה, צביה לובטקין, נושאת דברים בטקס קבלת הפנים לכבודה, בבית ההסתדרות בתל אביב (צילום: ויקימדיה)

הקומוניסטים והבונד התנגדו למבנה היררכי?
"הם היו בדילמה פנימית. שתי התנועות ראו את עצמן כחלק מתנועות התנגדות יותר רחבות שיש להן הנהגה היררכית. הבונד היו חלק מההשמאל הפולני, ולכן הם הצטרפו לאי"ל רק בוורשה, ולא לארגון ארצי. הקומוניסטים ראו את עצמם חלק מהקומוניזם הפולני, ובאי"ל הם שילבו ידיים בתוך הגטו כמו שמעולם לא קרה מחוץ לגטו, אבל גם בתוך הגטו הם ראו את עצמם חלק מאותן תנועות פולניות מחוץ לגטו".

למה הם עברו לחיות בקומונה?
"גם משיקול פרקטי של ארגון היחידות הלוחמות – לפי חברויות ואמון שנוצרו שנים קודם לכן, אבל זה ארגון לוחם שהוקם על ידי קומונות. חוץ מהפלמ"ח, אין לזה אח ורע בהיסטוריה. בסופו של דבר, מארק אדלמן מהבונד חי באותה קומונה עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן הציונים".

ומה עוד מצאת?
"עוד לפני שעברו להתנגדות בנשק, התנועות שהרכיבו את אי"ל היו תנועות שהתארגנו בגטו, גם מבחינת עשייה חינוכית וגם מבחינת עזרה הדדית ומזון, וגם היו בעמדה ביקורתית נגד היודנראט והמדיניות החברתית שלו. אלו מאפיינים מובהקים של תנועות סוציאליסטיות".

אז למה רק אחרי חיסולם של רוב יהודי ורשה הצליחו ליצור ארגון מאוחד?
"היסוד הפוליטי נחלש, כי המנהיגות הפוליטית עזבה את ורשה, בחלקה כבר בספטמבר 1939. הקשר עם ההנהגות הציוניות בארץ והבונד בלונדון וניו יורק והקומוניסטים בברית המועצות – פשוט ניתק. את ההובלה תפסו פעילי שטח, מדריכי נוער, שרואים סוציאליזם כברית יומיומית עם החברה שסביבם, שכולה מתמודדת עם אותם תנאים בגטו – הרעב, המצוקה, ואז גם ההשמדה, ולכן היה קל יותר לגשר על הפערים הפוליטיים והחסמים שהפרידו קודם לכן. אחרי המרד, השרידים פועלים כמעין מחתרת אחת. יהודים מאצ"י, אי"ל ובני ברית פולנים".  

אבל השיתוף הזה התרחש רק תחת הכיבוש הנאצי.
"זה נכון, ויש בזה אירוניה מרה. לאחרונה פורסם ספר של אבינועם פת בשם 'הגיבורים היהודים של ורשה', שמתאר איך עוצב הזיכרון של המרד בחמש השנים הראשונות אחריו. בזמן שהתנועות שלהם בניו יורק ובלונדון כבר נאבקות על ניכוס זיכרון המרד, הלוחמים ששרדו ממשיכים לגלות אחווה והזדהות חוצת תנועות והשקפות".