בשמונה ערים בישראל, ממגדל העמק בצפון עד באר שבע בדרום, יש רחוב, שדרה או דרך שנושאים את שם העצמאות. בכולם גם בית מספר 75. כתובת סמלית ביום העצמאות ה-75. בבתים האלה מתגוררים, עובדים, עוברים וחיים אזרחים, גברים ונשים, מכל קשת החברה הישראלית. חלקם נולדו כאן, חלקם עלו – מזמן או לאחרונה; חלקם יהודים וחלקם לא; חלקם ימנים, חלקם שמאלנים, וחלקם לא מגדירים את עצמם. יש דתיים ויש מסורתיים, יש חילונים, יש צעירים ויש מבוגרים.

מסע ביניהם, בשבועות הסוערים האחרונים, מצייר את תמונת החברה הישראלית, והשיחות איתם מגלות מכנה משותף: המדינה יקרה לכולם, תרתי משמע, וכמעט כולם היו נותנים לה במתנה קצת יותר אהבה. חיבוק. וגם חוקה לא תזיק.

בחלק זה, הראשון במסע, חמש תחנות: מגדל העמק, קריית אתא, חיפה, פתח תקווה ובת ים.
בחלק השני במסע שלוש תחנות: אשדוד, קריית גת ובאר שבע.

תחנה ראשונה: מגדל העמק

בית מספר 75 ברחוב העצמאות במגדל העמק הוא מקלט ציבורי. מקושט ונעול. סמוך אליו פארק ירוק קטן, ובנייני שיכון שנראים כאילו נבנו מתישהו בשנות ה-70. שקט כאן. תחושה של מקום שקפא בזמן. לא רבים עוברים ברחוב.

ענת יעקופוב (29) ובנה הראשון יונתן (בן שנה ושלושה חודשים) הם השכנים הקרובים מבית 77. ירדו לטייל בשעת צהריים. היא מורה למתמטיקה בתיכון ביוקנעם. ילידת הארץ, גדלה ברמת ישי. הוריה עלו מברית המועצות. "עברנו למגדל העמק ממש לפני כמה ימים", היא מספרת. "עברנו כי זה קרוב לעבודה. אנחנו אוהבים מאוד את האזור. יש פה נוף מהמם".

היא מצהירה על עצמה שהיא מאוד פטריוטית: "אני אוהבת את המדינה. חינכו אותנו בבית על אהבת הארץ".

מה פחות?
"חסרה תרבות. אנשים לא שומרים על כבוד, לא אחד לשני ולא לסביבה. אין תרבות דיון, אין תרבות ניקיון. שלא נדבר על פוליטיקה".

מה את מאחלת למדינה?
"שלא נשנא אחד את השני, שיהיה קצת יותר נעים לחיות כאן".

ויקטוריה רוטנברג ובתה אלה. "המדינה נותנת לנו המון" (צילום: הדס יום טוב)

גם ויקטוריה רוטנברג (40) ובתה אלה (8) מתגוררות בשכונה. מטיילות בגן עם הכלב טובי. "אנשים אומרים שהמצב קשה", אומרת רוטנברג, "אבל טוב שאנחנו פה". היא עלתה ב-2013 מפנזה ברוסיה, "מאוד שמחה שעלינו". הבת נולדה כאן, והכי אוהבת ש"יש הרבה מקומות לשחק, וירוק".

למה בכל זאת מתגעגעים?
ויקטוריה: "למזג אוויר. חם פה!"
איזו מתנה הייתן נותנות למדינה?
ויקטוריה: "עד עכשיו רק קיבלנו מתנות. בריאות, ביטחון. המדינה נותנת לנו המון".
אלה: "בתים חדשים! כל הזמן בונים כאן. אבל שיהיו בתים עם גינה".

שניאור זלמן חוזר. "אין מצב שתבכה ברחוב ואף אחד לא ייגש אליך" (צילום: הדס יום טוב)

שניאור זלמן חוזר (37) בדיוק ירד מהאוטובוס בדרכו חזרה מהעבודה כמתכנת בחברת הייטק. "מרגישים פה בבית, לאנשים אכפת אחד מהשני. חייתי שנתיים בניו יורק. זה שונה. פה אין מצב שתבכה ברחוב ואף אחד לא ייגש אליך".

עכשיו יותר טוב לו, אבל החיים לא תמיד חייכו אליו: "הביורוקרטיה במדינה הזו מאוד קשה. ברגע שמסתבכים קצת, נורא קשה לצאת מזה. התגרשתי, ולא מזמן יצאתי מחובות שסחבתי כמה שנים טובות. זה היה קשה, הרגיש כאילו כולם מנסים להקשות, ומעט מאוד מהגופים מנסים לעזור".

הוא לא ממש רואה חדשות בימים הסוערים האלה, "אבל מרגישים את המתח. כולם על קוצים".

מה אפשר לעשות?
"כמי שעובד בהייטק, אתה רואה שיש הרבה מאוד דברים שמפתחים פה, יש פה את המוחות הכי טובים בעולם, אבל הכול יוצא החוצה. צריך שהדברים האלה ישרתו אותנו קצת יותר".
מה היית רוצה שיקרה?
"שיהיה שלום בינינו ושיהיה קצת יותר טוב לאזרחים. שתהיה גאווה לגור כאן. שיהיה יותר רגוע, שהמחירים לא יחנקו, שהחיים פה יהיו נינוחים. כרגע זה נראה כמו חלום רחוק".

בורצ'יקו מנגיסטו והמטפלת זויה. "הגשמתי את החלום, לא צריך יותר כלום" (צילום: יונתן בלום)

בורצ'יקו מנגיסטו (87) גרה ממש מול המקלט, ומבחינתה הכול פה טוב: "הגעתי לפה, הילדים שלי פה, הנכדים וכל המשפחה שממשיכה נולדו פה. הגשמתי את החלום, לא צריך יותר כלום".

היא עלתה מאתיופיה לפני 40 שנה: "הגעתי לפה ברגל, דרך סודאן. הלכנו הרבה, היו הרבה אבדות". היא אם ל-13 ילדים, סבתא למאות נכדים, נינים וגם כמה חימשים. היא הפסיקה לספור. "מבחינתי ארץ ישראל זה הדבר הכי טוב", היא אומרת בערבוב של עברית ואמהרית. "במיוחד אני אוהבת את ירושלים. יש לי בת שגרה שם, ואני אוהבת ללכת אליה".

מה את אוהבת במגדל העמק?
"את הבית שלי ואת המועדון שלי. נחמד שם. זה מועדון של זקנים. אני צעירה".
מה את מאחלת למדינה?
"שימשיכו להגיע לפה עולים".

תחנה שנייה: קריית אתא

רחוב העצמאות בקריית אתא הוא אחד הרחובות הראשיים של העיר. בשעת צהריים תורים ארוכים מתחילים להשתרך בפתח המאפיה, שתי הפיצריות וכמה מסעדות פלאפל ושווארמה ברדיוס הקרוב לבית מספר 75.

הבית ברחוב העצמאות 75 בקריית אתא (צילום: יונתן בלום)

קבלת הפנים לא מזמינה. קירות מתפוררים, כמה תיבות דואר, סבך צמחייה, מדרגות שבורות. אמא חתולה וגוריה שקבעו את ביתם בכניסה מרמזים שהמבנה נטוש. אבל אחרי  דפיקה מהירה על הדלת בקומה האחרונה, כלב נובח ומישהו אומר במבטא כבד: "לא מדבר עברית".

חדר המדרגות. מוזנח, אבל לא נטוש (צילום: יונתן בלום)

בחזית הבניין מספרה ותיקה (סגורה כי יום שני) וקיוסק חדש עם שלט מבריק. "פתחנו פה לפני שלושה חודשים", אומר דוד מנשה (40), בעל המקום. "הגורל הביא אותנו לפה. היה לנו מחסן בחניון תת קרקעי, והיחידה שלנו הוצפה בגשמים האחרונים. חטפתי ג'ננה. הבנו שחייבים לעבור. נכנסנו לפה ממש עכשיו, עוד אין לנו תוכנית".

מה אנשים קונים אצלך?
"וואלה, מוצרים של עישון. יש לנו המון כאלה. אנשים פה אוהבים לעשן".

דוד מנשה בקיוסק שלו. "אנשים פה אוהבים לעשן" (צילום: יונתן בלום)

הוא מגדיר את עצמו "יליד קריית אתא", למרות שעלה מגיאורגיה בגיל שנה. הוא מתגאה בכך שהוא עדיין מתגורר בקריה, ובחר לגדל בה את שלושת ילדיו. "רוב המשפחה שלי גרה באזור המרכז. הם תמיד אומרים לנו לבוא, אבל אנחנו לא נעזוב את הבית. בקריית אתא פוגשים את כולם, אפילו תיירים מקוריאה הגיעו לפה לא מזמן, אין לי מושג למה".

הוא חזר לקריה לפני שמונה שנים, לאחר שהתגורר 12 שנים בארצות הברית: "חזרתי מאהבת הארץ. אני אוהב את חילוקי הדעות פה. בשום מקום לא מושלם. חייתי בניו יורק, בלוס אנג'לס, בבוסטון, באמסטרדם, יש לי חברים בכל מקום בעולם. אין מקום שאין בו קשיים ובעיות. אבל בית יש לנו רק אחד. הקושי שפה זה הקושי שלנו".

מה הקושי שלנו?
"אנחנו מאבדים את הצפון. צעירים בורחים מפה. היינו חבר'ה של 20 איש, אני היחידי שנשאר. אין פה הזדמנויות בכלל. חוץ מפארק ספורט נחמד, אין פה כלום. כל דבר חדש קם באזור המרכז. אולי יבנו פה איזה תיאטרון מתישהו.

"בתל אביב מדברים על סטארטאפים ועל חברות שישקיעו או לא ישקיעו, על דירוג אשראי, ועוד שנייה אוכלים אותנו פה מבפנים. מדברים על הייטק? בואו ב-28 בחודש תראו פה את התור לבנקים. לאנשים אין מה לאכול, ובתל אביב מרוויחים מיליארדים.

רחוב העצמאות בקריית אתא. "אולי אנחנו כמו גוף האדם. שלוש שנים היינו בקורונה, היינו חולים, ועכשיו אנחנו מחלימים" (צילום: יונתן בלום)

"המצב הפוליטי? שיגע אותנו. מותר לא להסכים, אבל יש פה יותר מדי חופש לאנשים. לא לגיטימי לסגור כבישים ולשתק מדינה. כולנו צריכים להירגע קצת. הייתי רוצה שתהיה פה יותר אהבה אחד לשני, קצת כמו פעם. אנשים פה לא אוהבים אחד את השני. עזבו את הפוליטיקה, הם בסך הכול נציגים שלנו, זה העם, זה מי שאנחנו. צריך אהבה בינינו, ותהיה אהבה גם שם".

מה אתה מאחל למדינה?
"ציונות, פחות אגואיזם ויותר אחווה. אני ליכודניק בדם, אשתי קיבוצניקית במקור שמצביעה ללפיד. אם אנחנו חיים ביחד כולם יכולים. אנחנו חיים פה שני עמים, ולא נראה לי שיש איזושהי דרך לתקן פה משהו. אולי צריך למצוא איזו דרך חדשה. אני מאוד ימני, אבל בתקופה הזו הכול השתגע. למשל, אחרי שהיה פיגוע בטבריה, הילדים שלי אמרו יום אחד באוטו שצריך להרוג את כל הערבים, שכולם מחבלים. אמרתי להם: 'לא, עד כאן. יש טובים ויש רעים גם אצלם וגם אצלנו'.

"אולי אנחנו כמו גוף האדם. שלוש שנים היינו בקורונה, היינו חולים, ועכשיו אנחנו מחלימים. מי שהיה חולה שלוש שנים יש לו בעיות כלכליות, יש לו בעיות חברתיות, אבל לאט-לאט הוא מחלים. אני מאמין שעוד נבריא".

תחנה שלישית: חיפה

רחוב העצמאות בחיפה, אחד הוותיקים בעיר, מלווה את קו החוף כמעט לכל אורכו. מספר 75 נופל דווקא על מתחם תחנת הרכבת מרכז השמונה. שעת בוקר, נוסעים רבים גודשים את הרציפים. בהם משפחת עבדי: אורית (44), חשבת שכר; אורן (45) מנהל תפעול במפעל; ובתם עופרי (10), שמחליפים רכבת לאחר שיצאו מביתם במעלות לכיוון תל אביב.

אורית ואורן עבדי עם בתם עופרי. אורית: "זה מה שיפה בעם הזה, אכפת לנו מהכול", אורן: "לפעמים יותר מדי" (צילום: יונתן בלום)

אורן: "אני מאוד אוהב את המדינה, אבל עכשיו זו תקופה קשה עכשיו. מאוד קשה לי עם המהלכים של הממשלה הנוכחית והשבר שיש בעם, אני מרגיש את השנאה משני הצדדים. מנסה להתנתק מהחדשות, אבל אני נשאב לזה כל פעם מחדש".

אורית: "זה גם מה שיפה בעם הזה, אכפת לנו מהכול. זה בא לידי ביטוי גם באמוציות, יש פה פחות אדישות. הייתי רוצה שנשים את המחלוקות בצד, ושנתחבר על מה שמשותף".
אורן: "לפעמים אכפת לנו יותר מדי".

איזו מתנה הייתם נותנים למדינה?
אורן: "חוקה".
אורית: "שלום ושקט".
עופרי: "הפסקה מכל ההפגנות. שננסה לדבר ושתהיה דמוקרטיה".

יעל ג'יבלי (מימין) וצופיה כהן. ג'יבלי: "אני מאחלת למדינה אהבת חינם ואחדות" (צילום: יונתן בלום)

יעל ג'יבלי (22), וצופיה כהן (23), סטודנטיות להוראה וחברות טובות, בדיוק חוזרות יחד ללימודים במכללת שאנן, המכללה האקדמית הדתית לחינוך בקריות – ג'יבלי מביתה בעפולה, כהן מביתה במעלות ("אנחנו צפוניות על מלא").

"יש קשיים, אבל אני מתעסקת בטוב", אומרת כהן, לכן היא רוצה להיות מורה. "אני הולכת עוד מעט לפגוש תלמידים, והם יהיו ימנים ושמאלנים ומזרחים ואשכנזים ורוסים ואתיופים, אולי גם ערבים. יש פה הכול וצריך להתמודד ביחד".

ג'יבלי: "אני מאוד אוהבת את הנופים בארץ, את הטבע שיש פה מכל הסוגים – מדבר, ים, הרים, שלג, יער, הכול".

מה תאחלו למדינה?
כהן: "שמחה, ושנראה את הטוב בכל אדם באשר הוא אדם".
ג'יבלי: "אהבת חינם ואחדות. בסופו של דבר אנחנו עם אחד".

סטניסלב זכרין. "העובדה שהמדינה הזו נולדה כדי לתת מקום ליהודים מדהימה אותי" (צילום: יונתן בלום)

ברציף השני, תייר מקליפורניה, ארצות הברית, סטניסלב זכרין (51) בדרכו מטיול בצפון לנמל התעופה בן גוריון: "אני מנסה להקפיד להגיע לישראל מדי כמה שנים. הרבה מהמשפחה שלי גרים כאן, בחיפה, בעכו, בתל אביב ובנתניה. כשאני מגיע אני אוהב מאוד לטייל, במיוחד באופניים. אני מאוד אוהב את ישראל, זו מדינה יפהפייה".

הוא נולד בברית המועצות, שירת בצבא האדום, ולאחר מכן, בגיל 21, היגר לארצות הברית יחד עם אמו ואחותו. "למשפחה שלי יש הרבה היסטוריה במלחמת העולם השנייה. העובדה שהמדינה הזו נולדה כדי לתת מקום ליהודים מדהימה אותי". הוא בקיא בפוליטיקה הישראלית ("יש לי דעה אבל אני בדרך כלל לא אומר אותה, כי אני לא גר פה").
בכל זאת, מה היית נותן מתנה למדינה?
"חוקה".

זוהר קטן. "הקטע הזה שהחיינו את השפה הזו ושעשינו כאן תהליך של להמציא שפה לכל העם, זה דבר מאוד מיוחד בעיניי" (צילום: יונתן בלום)

הרכבת לתל אביב בדיוק יצאה, וזוהר קטן (32) פספסה אותה בכמה דקות. "יש לי חצי שעה עד הרכבת הבאה", היא נאנחת. מתגוררת בחיפה ועובדת ב"פרויקט גילה", ארגון העוסק בזכויות, ליווי והעצמה של הקהילה הטרנסית בישראל.

יותר מאשר את המדינה, היא אוהבת, לדבריה, את החברה הישראלית, "את זה שהתרבות שלנו קרובה, לא פורמלית. הקטע הזה שכולם אחים ואחיות שלך, שזה גם חצוף ועובר גבולות לפעמים, אבל יש בזה משהו מאוד יפה". את מוסדות המדינה היא לא כל כך אוהבת: "הם צריכים לשרת את האזרח והרבה פעמים הם לא כל כך עושים את זה.

"חוץ מזה, זה הבית שלי. אני אוהבת מאוד את השפה העברית, שפה נפלאה ומעניינת, והקטע הזה שהחיינו את השפה הזו ושעשינו כאן תהליך של להמציא שפה לכל העם, זה דבר מאוד מיוחד בעיניי. באנגלית אי אפשר להגיד: 'נשמה, אני מפרגנת לך".

מה את לא אוהבת?
"שמנסים להכתיב לי איך להיות ישראלית ואיך להיות יהודייה, שיש איזו דרישה להביע נאמנות כזו או אחרת. המדינה צריכה להיות נאמנה לאזרחים שלה, לא הפוך. יש משטור של דעות, ואני אוהבת למצוא את הדרכים שלי. מסוכן שהמון כוח נמצא במקום אחד".

מה היית נותנת מתנה למדינה?
"תחבורה ציבורית הרבה יותר טובה".

תחנה רביעית: פתח תקווה

כמו בהרבה ערים במרכז הארץ, גם רחוב העצמאות בשכונת כפר גנים ג' בפתח תקווה מלא במגדלים שדומים אחד לשני. הרחוב עצמו, רחוב ראשי שחוצה את השכונה, מלא גם בכיכרות שסביבן טסות מכוניות. המדרכה מעוטרת בעצים, בקוביות אדמה ובשבילי אופניים.

בבית מספר 75, בניין בן שמונה קומות, פותחת את דלת הדירה בקומה השישית, חלי חמיאס (59): "יש מופלטות שנשארו מהמימונה", היא אומרת יום למחרת החג, תוך כדי שהיא מוזגת תה במטבח.

חלי חמיאס. "מצאתי את הציור כדי להתמודד עם הכאב, עם הלילות ללא שינה ועם הפחד ממוות" (צילום: יונתן בלום)

הבית מלא בציורים. נשענים על הקירות, על כיסאות ועל השולחן. "בעוד עשרה חודשים אני פותחת תערוכה, שכל הכנסותיה יתמכו בנשים חולות בפיברומיאלגיה", היא מספרת. "עוד מעט נעבור לגור בבית יותר גדול בנווה עוז, שיהיה בו מקום לסטודיו".

היא פנסיונרית של משרד החינוך. "התחלתי כמורה בבית ספר רגיל וגם בחינוך המיוחד, הגעתי לפיקוח ולאחר מכן לכמה תפקידים בכירים במשרד. סך הכול 32 שנה", היא מתגאה. כל זה עד לפני כשנה, אז אובחנה, בעקבות תסמיני פוסט קורונה, כחולה בפיברומיאלגיה, מחלת כאב הפוגעת ברקמות ובשרירים, ויצאה לפנסיה מוקדמת.

ואז התחלת לצייר?
"מצאתי את הציור כדי להתמודד עם הכאב, עם הלילות ללא שינה ועם הפחד ממוות. במקום להתהפך במיטה הלכתי למרוח צבע שחור. התחליתי לכתוב גם מילים על הציורים, שהפכו לשירים. ככה התחלתי להיות ציירת".

הוריה עלו מעיראק והיא גדלה בקריית עקרון. בעלה שמעון נולד בצפת וגדל בפתח תקווה. "המשפחה של בעלי הגיעה לארץ ממרוקו. יש סיפור במשפחה, שכששאלו את חמי מה שמו, הוא אמר מנחם נחמיאש. הפקידה לא שמעה את הנ', וכתבה חמיאס. מאז זה השם. במשפחה אומרים שהנ' נפלה באונייה".

כשנישאו לפני כמעט 30 שנה, עברה לפתח תקווה. את שני ילדיהם ילדה בשכונה השכנה. "כאן היה אז פרדס, אחר כך מגרש ספורט. כשראינו שמתחילים לבנות, באנו לפה עם הילדים, ושאלנו אותם באיזו קומה הם רוצים לגור. הם אמרו קומה שישית, והנה אנחנו כאן, 17 שנה אחרי, מהיום שהקימו את הבניין".

חמיאס במרפסת ביתה. "יש לנו דגל אחד, חייבים להגיע להסכמה" (צילום: יונתן בלום)

אהבת ישראל והענקה למדינה זה אחד הערכים הכי חשובים בבית: "אני אשת חינוך, בעלי עזב עבודה כסמנכ"ל מפעל ובגיל 50 עשה הסבה להוראה. שנינו יוצאי מודיעין. שני ילדיי עשו שירות משמעותי בצבא. הבן שלי, שהוא כבד שמיעה, סירב לקבל פטור והתגייס לתפקיד משמעותי".

המצב הפוליטי במדינה מכאיב לה. "כואב לי על מה שנהיה. היציאה לרחובות, השיח הקשה. קשה לי לפתוח חדשות, קשה לי שלא מקשיבים. האנשים פה טובים, אבל משהו השתבש. אוקיי, המצב קשה, בואו נדבר, נדון, נקשיב כל אחד לצד השני. אני רק חושבת על זה ונהיית לי נשימה כבדה".

למרות זאת יש דגלים במרפסת.
"אלה מחזיקים דגל ואלה דגל. מה זה אומר? זה אומר שהמדינה יקרה לכולנו. יש לנו דגל אחד, חייבים להגיע להסכמה. גם בעלי מאוד שונה ממני פוליטית ואנחנו מדברים ואפילו אוהבים".

איזו מתנה היית נותנת למדינה?
"קצת אהבה, חיבוק. אומרת לה: 'יש קשיים, אבל הכול בסדר'".

שלט רחוב העצמאות בפתח תקווה.  (צילום: יונתן בלום)

ארבע קומות מתחת למשפחת חמיאס, מתגוררים דני (71) ומזל (69) חלילי. ביתם שקט, חמים ונעים. מזל מגישה עוגיות ותה לשולחן, דני מטיב את הכרית שעליה הוא יושב, ומוסיף בקבוק חם שיתמוך בגב. השנה יחגגו 50 שנות נישואים ("רדפתי אחריה שנתיים").

הוא נולד באיראן ועלה ב-1969 במסגרת עליית הנוער, לקיבוץ נגבה. אחרי שהשתחרר מצה"ל נישאו. "אני הייתי מעצבת אופנה, דני איש מכירות, והייתה לנו חנות של בגדי נשים. ב-1980 החלטנו לנסוע לניו יורק ולנסות את מזלנו שם. הילדים שלנו נולדו שם, שלושתם עדיין גרים בארצות הברית, בטקסס ובניו יורק, וגם הנכדים כמובן, יש לנו ארבעה. אבל אנחנו, אחרי כמעט 30 שנה, ב-2006, חזרנו".

מזל ודני חלילי. "כשהגעתי מהשדה של טהרן לפה, זה היה כמו להגיע מתל אביב של היום לשכונת התקווה של לפני 60 שנה" (צילום: יונתן בלום)

דני חלה שם בסרטן. "אפשר לחיות כל החיים במקום אחר", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר, כשחולים, כשמפחדים, רוצים הביתה. אחרי שחליתי לא חזרתי לעבודה יותר, ויום אחד אמרתי למזל: 'רוצה לחזור?' היא ישר אמרה כן".

הוא אומר שעלה לישראל פעמיים. "כשהגעתי מהשדה של טהרן לפה, זה היה כמו להגיע מתל אביב של היום לשכונת התקווה של לפני 60 שנה. משדה תעופה יפהפה ויוקרתי הגעתי לשדה קטן ומעפן, ועדיין, התרגשתי. בפעם השנייה שמחתי לחזור".

מזל: "אין בית אחר, מדינת ישראל זה המקום הכי טוב. כמה יפה שלא יהיה במקום אחר, וכמה נוח בארצות הברית, זה לא הבית. נולדתי פה, והתגעגעתי לפה כל יום. אמריקה זה מקום טוב למרות כל הבעיות שתמיד היו שם, אבל לא הבית. פה גם יש את מזג האוויר הכי טוב".

דני: "מה שעכשיו קורה תמיד היה. והיום זה יוצא. כל אחד מרגיש שמותר לו להגיד מה שההורים שלו אמרו בשקט בבית. הכעס בין אשכנזים לספרדים, המתח והשנאה בין העדות, הכול תמיד היה שם. היום אומרים בפירוש: 'אתה לא אחי'.

"אני שומע כאלה שאומרים: סבא שלי הגיע לארץ, הקים את היישוב הזה והזה – וההמשך הוא מה שמעצבן – והמדינה הזו היא שלי ולא שלהם. חלק חושבים שהם שייכים, וחלק לא. חלק 'הקימו את המדינה', וחלק הכריחו להחליף את שמות המשפחה כשהם הגיעו"

"אני שומע כאלה שאומרים: סבא שלי הגיע לארץ, הקים את היישוב הזה והזה – וההמשך הוא מה שמעצבן – והמדינה הזו היא שלי ולא שלהם. אני לא יודע למי הוא מתכוון שלהם – אם זה דתיים, חרדים, לא יודע. חלק חושבים שהם שייכים, וחלק לא. חלק 'הקימו את המדינה', וחלק הכריחו להחליף את שמות המשפחה כשהם הגיעו".

מזל: "אני ילידת ירושלים, גדלתי בבני ברק, למדתי בתל אביב. הייתי פה בכל העולמות. אין על האנשים פה, מכל המגזרים, אבל היה קיפוח, וזה עוד כואב להרבה אנשים".

דני: "הייתה רק פעם אחת שהרגשתי את הגזענות על בשרי. נולדתי ב-1 בינואר. כשחזרנו לישראל וקיבלתי את תעודת הזהות לא האמינו לי, רשמו לי 0.0. הייתי צריך להראות את הדרכון שלי בבית המשפט, ולשלם 37 שקל, כדי שישנו. כשהגעתי לפקידה במשרד הפנים ושאלתי אותה למה רשמו ככה מלכתחילה, היא הרימה את הראש ואמרה לי משפט שבחיים לא אשכח: 'מאיפה שאתם באתם לא היו תאריכי לידה'. 50 שנה אני פה, לא נפגעתי אף פעם, חוץ מהיום הזה".

אפשר לתקן את זה?
דני: "ייקח דורות לפתור את זה, כמו שלקח כמה דורות שזה יתפרץ. אם יהיה רצון, בעוד כמה דורות נתקן".

באופן אישי יש לו "רק דבר אחד להתלונן עליו: מדינת ישראל, שיש לה את המטוסים הכי טובים והצבא הכי טוב, את הגב שלי לא יכולים לתקן. כשאתה צריך עזרה, זה קשה פה. יש המון פרוצדורות, ביורוקרטיות, המתנה. שלוש שנים אני בטיפול, רוב השנים האלה זה המתנה לרופאים".

תצביע למי שיתקן את זה?
"לא הצבעתי במדינת ישראל. אף פעם לא מצאתי מי שמייצג אותי. גם לא אצביע, אף אחד מביבי עד טיבי בינתיים לא ראוי לקול שלי".

מה הייתם נותנים מתנה למדינה?
דני: "בחיים לא חשבתי על זה".
מזל: "חיבוק גדול".

תחנה חמישית: בת ים

בבית מספר 75 בשדרות העצמאות בבת ים עומדים שרידי קולנוע סביון, שהוקם ב-1957 בתכנונו של יעקב שפירא. הקולנוע נסגר בשנות ה-80 של המאה שעברה. האולם המרכזי נהרס והמתחם הפך למסחרי. וכיום מוזנח.

שלט רחוב העצמאות 75 בבת ים (צילום: יונתן בלום)

חזית המבנה של קולנוע סביון בבת ים. בזכות מאבק תושבים, לא יוקם מגדל מגורים, והאייקון האדריכלי יישמר (צילום: יונתן בלום)

לפני כעשור נאבקו תושבים נגד הכוונה להקים במקום מגדל מגורים. המאבק הצליח. חזית המבנה המיוחדת, שהפכה לאייקון אדריכלי, הוכרזה לשימור ותישאר השריד האחרון לקולנוע גם בחזית הבניין שעוד ייבנה כאן. בקומת הקרקע פועלות בינתיים שלוש חנויות קטנות.

המשך המסע: מאשדוד לבאר שבע