עשרות יוצאי אתיופיה הפגינו היום (ראשון) בקריית הממשלה בירושלים בזמן ישיבת הממשלה, בדרישה להמשיך את העלייה ולאחד משפחות שקרועות שנים בין המדינות. ההפגנה נערכת ביום הנספים לזכר יהודי אתיופיה שלא שרדו את הדרך מסודאן לירושלים.

אחת המפגינות, יארדאו, עלתה לפני 3 חודשים, וחיה עם הבת שלה במרכז הקליטה באשקלון. "הבת שלי ליצ׳, בת 25, עדיין באדיס אבבה", סיפרה ל'דבר'. "לא אמרו לי מתי תעלה. בזמן הטילים עכשיו היה מפחיד ונכנסנו למקלט".

יארדאו. "הבת שלי ליצ׳, בת 25, עדיין באדיס אבבה. לא אמרו לי מתי תעלה" (צילום: יהל פרג')

"כשחברים שואלים אותי איפה אמא שלי ואני אומר שהיא באתיופיה, הם חושבים שזו בחירה שלה, כי אצל אחרים מי שרוצה לעלות פשוט עולה לארץ", אמר זרפו גברה (26) שעלה עם סבתו לישראל לפני 21 שנים, בעוד אימו ואחיו שנשארו בגונדר באתיופיה, מבקשים כבר שנים לעלות לישראל. "הם שייכים ליהדות, אבל אצלנו יש פרוצדורה".

זרפו גברה. "אימי ואחי שייכים ליהדות, אבל אצלנו יש פרוצדורה" (צילום: אלבום פרטי)

בתחילת מאי כונסה ועדת העלייה והקליטה לדון בהמשך העלייה מאתיופיה, נוכח הטענות שאין בתקציב הקרוב תקצוב ייעודי להמשך העלייה. השרה לשעבר פנינה תמנו שטה (המחנה הממלכתי), שחתומה בקדנציה שלה על עליית 'צור ישראל', אמרה בדיון שממשלות ישראל עשו הפרד ומשול ביחסן לעלייה מאתיופיה, ושעל הקהילה להתבגר.

"עוד תהיה ועדת חקירה על איך קרעו משפחות", אמר היו"ר עודד פורר בהתייחסו לאופן שבו המדינה מתייחסת לעולים. "מדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם 12 אלף איש? יודעים ויכולים. אנחנו דורשים חד משמעית מהממשלה – אין מכסות לעלייה. אני לא חי בשלום עם זה שיש אנשים שחיים במחנות כשהם רוצים להיכנס לישראל".

אבל הדיון לא הועיל. בשלב הזה אין בשורה להמשך העלייה בתקציב הקרוב, ומעבר סיפור האנושי והיהודי, מדובר בהפרת החלטה של הממשלה עצמה. גברה חי עם סבתו קטמה בבאר שבע, ובמשך שנים, גם כיום לאחר השירות הצבאי, הוא שולח כסף לאמו מסלו ואחיו האילם יריד, מה שמקשה על היכולת שלו להתקדם ולהגשים את חלומו ללמוד קולנוע. "אני חייב לעשות סרט על החיים שלי", הוא אומר, "זה עוד יקרה. אבל בינתיים אני לא יכול ללמוד. עשיתי שירות צבאי מלא, עשיתי פה הכול, למה לא מגיע לי לפגוש את אמא שלי? אני לא מבקש מיליון שקל, רק לחיות בראש שקט".

גם אלהובל באווקט (32) לא ראה את אמא שלו כבר שנים. "אחרי שחיכיתי 15 שנים, עליתי ב-2017", הוא מספר. "הייתי במרכז קליטה צפת כמעט שנתיים, ועכשיו אני גר עם אשתי ושני הילדים בקריית ים, ועובד כמלגזן. אימא שלי ועוד אחים ממתינים בגונדר. למה לא יביאו לנו אותם אני לא יודע. החיים קשים בלי ההורים, בלי משפחה קרובה. כל הישראלים יודעים שבלי ההורים אי אפשר לחיות. ממש קשה".

אלהובל באווקט. "אימא שלי ועוד אחים ממתינים בגונדר. למה לא יביאו לנו אותם אני לא יודע" (צילום: אלבום פרטי)

אטרסוו באווקט, אחיו שמתגורר בגונדר, הוא מדריך ומורה של ילדים במחנה הממתינים. "החיים קשים שם מאוד, אח שלי מתפלל בבית הכנסת", הוא מספר, "הם מחזיקים את היהדות, אף אחד לא זז מהיהדות שלנו. הם רוצים לעלות, מה יש להם שם? 5 בני אדם בחדר של 2 מטר. תמיד אומרים שיש תור ויש רשימות".

אטרסוו באווקט, אחיו של אלהובל, שעדיין בגונדר (צילום: אלבום פרטי)

יארדאו (צילום: יהל פרג')

סורפל עלמו, דובר 'מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה', הגוף שמארגן את המחאה מול הכנסת, זועם. ״אף שחייהם של יהודי אתיופיה בסכנה ממשית בצל המלחמה, ממשלת ישראל מתעלמת מהם וממשפחותיהם שחיות פה בארץ במצוקה, ומעודדת עלייה ממקומות אחרים. נפגין כדי שהאפליה הבוטה הזאת תיפסק״.

על פי ההערכות המחמירות ביותר, נמצאים במחנות בגונדר ובאדיס אבבה לא יותר מ-13 אלף יהודים אתיופים שמחכים שנים לעלות לישראל. בשונה מכל תפוצה אחרת, העלייה מאתיופיה כרוכה תמיד ברשימות, קומבינות, "מבצעים" ולחץ מאסיבי, וגם ממון רב של יהדות ארצות הברית. "תפסיקו לשחק בחיים של אנשים", מבקש גברה. "כל דקה שאנחנו בלי המשפחות שלנו מישהו יכול למות, מלא שנים שלא התראינו. למה כל הכאב הזה נמשך עד עכשיו?"