ליאת קוגון משלבת בין שתי קריירות מוצלחות. לצד היותה שחקנית נבחרת ישראל ברוגבי, המככבת בשנים האחרונות בקבוצת רעננה רפטורס וקבוצות בינלאומיות המשחקות בטורנירים בחו"ל. במקביל היא עובדת כפיזיותרפיסטית במכון וינגייט ועבדה בין השאר עם נבחרות הג'ודו נשים והכדורמים.
"אנחנו עובדים עם כל הספורטאים שמתאמנים בוינגייט, יש את האקדמיה, נבחרות הג'ודו, התעמלות מכשירים והתעמלות אומנותית ועוד", אומרת קוגון אומרת בראיון ל'דבר'. "עבדתי עם נבחרת הג'ודו נשים עשרה חודשים בצורה יותר אינטנסיבית. ליוויתי אותן, נסעתי למחנות אימונים ואז גם השתלבתי עם נבחרת הכדורמים נשים. בספטמבר הייתי איתן באליפות אירופה. זה מאוד דינמי, כרגע אני עובדת עם המון ענפים".
"אני שגרירה מאוד טובה של הרוגבי"
אחד היתרונות שלה כספורטאית פעילה היא היכולת להזדהות ולשתף את הספורטאיות איתן היא עובדת בניסיון הספורטיבי שלה. "אני חושבת שהיה להן נחמד שעבדה איתן פיזיותרפיסטית שהיא גם ספורטאית, מן הסתם היא מבינה אותן ויש לה ניסיון. הן מאוד התעניינו, כי רוגבי זה ענף שלא מוכר בארץ. אני שגרירה מאוד טובה של הרוגבי, אני מאוד מאמינה בספורט הזה והלוואי שהוא יהיה יותר מפותח בישראל".
קוגון (36) שהגיעה לרוגבי מענף האתלטיקה, והייתה בעבר אלופת הארץ לקדטיות ולנערות בריצות 100 מטר ו-200 מטר, מאמינה שחלק מפיתוח הענף תלוי ביכולת להעביר ספורטאיות מוכשרות מענפים אחרים. כמו שעשתה גילי כהן אחרי שפרשה מג'ודו. "תמיד שאני רואה נשים מוכשרות בענפים אחרים, אני מתה להעביר אותן לרוגבי. זה מאוד נפוץ, בארה"ב למשל יש שחקניות שבאו מהכדורסל, האתלטיקה או ההוקי. יש המון ספורטאים שעברו מענפים אחרים כדי לשחק רוגבי".
עד כמה זה מאתגר לשלב בין שתי קריירות שונות, אבל דומות?
"זה תמיד סוג של ניגוד, כי זאת באמת השקעה מאוד רצינית להתאמן ולשמור על הכושר לצד כל הליווי ולעבוד ימים ארוכים. זה לא משאיר לי המון זמן להתאמן. אני גם עושה עבודה מאוד פיזית. אם יש פציעה ברוגבי זה יכול גם לפגוע בפרנסה שלי כפיזיותרפיסטית. אבל לא הייתי בשלב שאני מוכנה לוותר על הספורט בשביל הקריירה. כל עוד אני מרגישה שאני יכולה לשחק. גם כשהייתי מגיע פצועה וצולעת הייתי ממשיכה לטפל".
בקיץ האחרון, הוחלט לראשונה לשלב את ענף הרוגבי נשים במשחקי המכביה, קוגון קיבלה את ההזדמנות להגשים חלום ישן ולהופיע עם הנבחרת במשחקי המכביה. אך כאשר שאר השחקניות התאמנו בישראל, קוגון יצאה בעבודתה למחנה אימונים של שלוש וחצי שבועות עם נבחרת הג'ודו נשים במונגוליה.
"אחרי 12 שנים שאני משחקת, היה סוף-סוף רוגבי במכביה. ידעתי שאני חייבת להשתתף. במחנה האימונים במונגוליה כל פעם שהיה זמן פנוי הייתי יוצאת ועושה אימונים בחוץ. הייתי יוצאת ללובי של המלון והייתי מתמסרת עם הכדור עם עצמי והולכת לעבוד בחדר כושר. ברור לי שזה לא היה אידיאלי, אבל דווקא שהייתי בסביבה של מחנה אימונים היה לי קל לקחת את עצמי למחנה אימונים משלי".
"אמרו לי לקחת את הכדור לרוץ עד הצד השני"
קוגון מעידה על עצמה שתמיד אהבה את העיסוק בספורט. "מאוד אהבתי לרוץ בתור ילדה, אבל החלום שלי היה לשחק כדורסל". היא החלה לשחק בכיתה ט' בא.ס. רמת השרון ואחרי שנה אחת בענף הבינה שזה לא בשבילה.
"אמרתי לעצמי שתמיד אהבתי לרוץ, אז בגיל חמש עשרה התחלתי לרוץ. הגעתי להדר יוסף ופשוט חיפשתי שם מאמנים ואמרתי שאני רוצה להתחיל לרוץ ואמרו לי אוקי, אז תבואי מחר ותתחילי לרוץ", קוגון השתתפה באליפות אירופה עד גיל 23 והייתה חלק מנבחרת ישראל. "לא באמת הצלחתי להגיע לרמות מאוד גבוהות. להיות מה שנקרא ספרינטריט בכירה", היא אומרת.
בגיל 24 במהלך לימודיה באוניברסיטת ת"א, באימון שגרתי בחדר כושר, ראה אותה שחקן רוגבי שהציעה לה לנסות ולהצטרף לקבוצת הנשים של האוניברסיטה. "אהבתי את הרוגבי והחלטתי לעזוב את האתלטיקה. אימוני אתלטיקה הם מאוד קשים, המון ריצות, אימונים שאת מסיימת אותם עם הלשון בחוץ. באתי לרוגבי אמרו לי 'את לוקחת את הכדור וצריכה לרוץ עד הצד השני', הבאתי איתי רמה של אתלטיקה שלא הייתה".
המהירות המסחררת של קוגון הפכה אותה לשחקנית הטובה בישראל. היכולת הגבוהה, הביאה אותה לקבל הזמנה ייחודית לשחק בקבוצה בינלאומית. "באליפות אירופה בפראג ב-2016, פנה לליאת גלר (המאמנת ובת הזוג), מאמן פיג'יאני בשם ביל טיריקולה שיש לו קבוצה פרטית שלו בשם "tabusoro angels" והוא אמר לה שהוא מחפש ספרינטריות. בסוף הטורניר הוא החליט להזמין אותי".
"שיחקתי עם הקבוצה שלו בטורניר בדנמרק. זה פתח בעצם את האופק הזה לא רק לשחק בישראל, אלא לחפש קבוצות בחו"ל ולשחק עבורן. שיחקתי כמה פעמים איתו וגם נסעתי למחנות האימונים של הקבוצה שלו. שיחקתי באחת מהקבוצות בטורניר בצרפת ושיחקתי באמסטרדם עם קבוצה הולנדית".
View this post on Instagram
בגיל 32, קיבלה קוגון הזדמנות יוצאת דופן, כאשר עברה לשחק במדי "Railway Union RFC", הקבוצה הכי טובה בליגה האירית, הנחשבת מהליגות הטובות בעולם. "זאת קבוצה שלוקחת את האליפות באופן קבוע. שיחקתי שם שלושה חודשים. כי לא הייתה לי ויזה להישאר יותר מזה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי רוגבי 15 שחקניות. היה לי חשוב לראות שאני שחקנית שיכולה להשתלב ברמות האלו".
העובדה שקוגון הצליחה להגיע לקבוצה ברמות הגבוהות בעולם, נחשב לדבר יוצא דופן "זאת רמה אחרת לגמרי. באחד המשחקים, כאשר חזרנו באוטובוס אחת השחקניות שאלה אותי כמה שחקניות משחקות בישראל? אמרתי לה בערך שמונים. היא הייתה בשוק, כי באירלנד יש יותר מחמשת אלפים שחקניות. זאת הייתה מחמאה גדולה לעצמי שלמרות שבאתי ממערכת כזאת קטנה הבנתי שיש לי את הפוטנציאל להשתלב ברמה מאוד גבוהה".
לפני שבע שנים הקימה קוגון ביחד עם ליאת גלר את קבוצת רעננה רפטורס. הקבוצה החלה לזכות באליפות אחת אחרי השניה והגיעה לשיאה המקצועי עם יציאה לטורניר בינלאומי טורניר רוגבי השביעות הגדול בעולם 'דובאי 7s', טורניר למעלה מ-250 קבוצות ונבחרות ו-3,000 ספורטאים וספורטאיות מרחבי העולם השתתפו בתחרויות. אירוע השיא היה השתתפותן של הנבחרות הטובות בעולם לגברים ולנשים, כחלק מהסבב העולמי.
"זאת הייתה חוויה מדהימה. הגאווה הכי גדולה מבחינתי, שזאת הייתה קבוצה שבנינו אותה מאפס. כל הקבוצה הייתה מורכבת משחקניות ישראליות, היה לנו דגל ישראל שהדפסנו על המדים". הקבוצה סיימה את הטורניר במקום ה-13 עם ניצחון ושלוש הפסדים. "שיחקנו מול קבוצות אנגליות מאוד חזקות ונתנו משחקים טובים. מבחינתי זאת הייתה שגרירות הכי טובה לרוגבי הישראלי".
"זה אי שכולם משחקים רוגבי"
השנה הגשימה קוגון חלום ספורטיבי נוסף, כאשר הצטרפה בינואר לקבוצתה הבינלאומית "tabusoro angels" בטורניר במעצמת הרוגבי בפ'יגי. "רוגבי בפיג'י זה משהו מטורף. הגברים הם האלופים האולימפיים. בטוקיו הנשים לקחו מדליית ארד. זאת הייתה הפתעה נעימה, זה נתן בוסט לרוגבי נשים בפ'יג'י. עד אז הייתה שם תופעה שהגברים משחקים רוגבי והנשים בעיקר עובדות בבית. אין להם את המודעות הזאת שנשים עוסקות בספורט".
לצידה של קוגון, משחקות בקבוצה שחקניות מדנמרק, נורבגיה, פינלנד ושבדיה. "זה משהו שפעם בחיים, אני יודעת שהקריירה שלי לא תמשך לנצח. לצערי הגדול, נפצעתי שלושה שבועות לפני הטורניר בארץ. זה היה ברור שאני לא אהיה כשירה לשחק שם. לא ויתרתי, נסעתי. השתתפתי באימונים, אבל לצערי לא שיחקתי. שזה היה סוג של פספוס. לפני שנסעתי אמרתי לליאת, שנה הבאה אנחנו קונות כרטיס ואני הולכת לשחק בפיג'י, כי זה החלום שלי".
קוגון לא ויתרה על החוויה המיוחדת ונסעה כפיזיותרפיסטית של הקבוצה, "זה אי שכולם משחקים רוגבי, במקומות הכי נידחים, שם אין להם אפילו מגרשים, אז הם ישחקו בחוף. תרבותית יש להם מנטליות שהם תמיד שמחים לא משנה מה קורה. בטורנירים לא שינה להם עם הקבוצה מנצחת או מפסידה ,יותר עניין אותם לראות מהלכים יפים". במהלך הטורניר, קוגון התקבלה באהבה גדולה על ידי התושבים של המדינה. "בפיג'י מאוד אוהבים את ישראל, אז כל מקום שהגעתי אמרתי שאני מישראל וכולם פתחו את העיניים בהתרגשות. היה נחמד לקבל את כל האהבה הזאת".