הצעת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' למסות את רווחי היתר של הבנקים נותרה, נכון לעכשיו, כצ'ק ללא כיסוי. יותר משבוע עבר מאז הצהיר שר האוצר שהוא "מוצא הגיון רב" במהלך, אבל עד כה לא פרסם הצעה ברוח זו, או לכל הפחות הסביר למה הוא מתכוון בכלל. להצעת חוק ברוח זו שהגישו חברי האופוזיציה, אך חתום עליה גם יו"ר ועדת הכספים משה גפני, הוא בחר שלא להגיב.
במציאות בה הריבית מזנקת, ורווחי הבנקים מגיעים לסכום דמיוני של יותר מ-20 מיליארד שקלים בשנה, הטלת מס רווחי יתר היא צעד מתבקש. אבל אין מה לשגות באשליות שהיא תשפיע על יוקר המחייה, או תקל ולו במעט על החיים בישראל. את זה הממשלה מונעת במו ידיה, כפי ששר האוצר הסביר בעצמו באותו נאום בו קרא להטלת המס.
הבנקים הרוויחו, ולא רק בגלל 'עושק הפיקדונות'
מס רווחי יתר הוא מנגנון מקובל בעולם, המכונה בתרגום מילולי 'מס מציאה' או 'מס רוח גבית'. הוא מוטל במקרה בו מגזר או ענף כלכלי משיג רווחים גדולים במיוחד בגלל נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בו. בנוגע לבנקים בישראל, זה בהחלט המקרה.
הבנקים הגדולים בישראל הרוויחו בענק במחזור עליית הריבית האחרון. הרווח הנקי של המערכת הבנקאית הגיע ל-18 מיליארד שקלים ב-2021, ו-24.5 מיליארד שקלים ב-2022. הבנקים לא עבדו קשה יותר, או הגיעו להישגים עסקיים יוצאי דופן על מנת להגיע לרווחים אדירים אלה. הם פשוט היו בנקים.
סמוטריץ', כמו רבים אחרים, מתייחס לרווחי הבנקים כתוצאה מהפער בין ריבית האוברדרפט לריבית הפיקדונות בתור ערוץ ההכנסה המרכזי של הבנקים. את הרווחים האלו הוא כינה "רווחים שהם זוכים בהם מן ההפקר… ולא ניתן לייחס אותם לעבודה קשה והתייעלות". אותו פער בין הריבית על הפלוס והמינוס זכה בצדק לכינוי 'עושק הפיקדונות'. זו נקודה חשובה, אבל גם מטעה.
הבנקים אכן מרוויחים מפער הריבית. בעוד כל עלייה בריבית מיתרגמת אוטומטית להגדלת התשלום החודשי של המשכנתא או חובות אחרים, רק 82% מהעלייה מתגלגל לריבית על הפיקדונות, ולא בהכרח לכולם (שיעור נורמלי בהשוואה לעולם). עם זאת, הבנקים מחזיקים תמיד יותר הלוואות מפיקדונות, ולכן הגדלת ריבית מגדילה את רווחיהם בכל מקרה.
אבל ההתמקדות בפער הריבית משרתת את האשליה שבנק הוא עסק פרטי רגיל, מצב שהוא רחוק מהמציאות. את הבנקים נכון יותר לראות בתור זכיינים, שמקבלים מהמדינה זכות להקצות אשראי ולהמציא כסף יש מאין. הם מקבלים קווי אשראי ישירים מבנק ישראל בריבית מינימלית, ובמידה רבה מסובסדים על ידיו. הם נהנים משורת הגנות שלהן אף עסק אחר לא זוכה, לצד פיקוח הדוק ורגולציה.
מגוון מנגנונים מבטיח שהבנקים תמיד ירוויחו. המערכת הבנקאית בישראל יציבה, ומורכבת ממעט שחקנים (ארבעת הבנקים הגדולים – פועלים, לאומי, מזרחי ודיסקונט – מחזיקים יחד ב-91% מהשוק). התחרות בין הבנקים מתרחשת במקטעים קטנים מתוך הפעילות, וכל הניסיונות להתסיס אותה עד כה עלו בתוהו. למעשה, חלקם של הבנקים בעוגה הכללית של החוב העסקי במשק דווקא גדל בשנים האחרונות, והגיע ל-61%.
המטרה: שהעשירים יתעשרו פחות
הבנקים בישראל אמנם לא שייכים למדינה, אבל אפשר לראות במוסדות שמחזיקים בכוח כה גדול, כמו גם בכל כספם וחובותיהם של הישראלים, כמוסדות 'כמו ציבוריים'. למעשה, הם לא הפסידו כסף מאז המשבר הגדול בענף בשנות השמונים. אפשר גם להיות בטוחים שכמו באותו משבר, ברגע שהם יפסידו, בנק ישראל והממשלה ייחלצו לעזרתם.
יש יתרונות במערכת אשראי יציבה ומחוברת למוסדות המדינה, אבל אין סיבה שהיא תרוויח עשרות מיליארדי שקלים. מס רווחי יתר על הבנקים צריך להיות דבר טריוויאלי. הוא דורש ויתור על האשליה שהבנקים הם חברות פרטיות לחלוטין, אשליה שמסבה בכל מקרה יותר נזק מתועלת.
אין סיבה שמחזיקי המניות של הבנקים, חלקם הגופים והאנשים העשירים והחזקים ביותר בישראל, יקבלו דיבידנד בשווי של כמעט 6 מיליארד שקלים, נוסף על הגידול בערך המניות שהם מחזיקים בעצמם. מטרתו המרכזית של המס צריכה להיות למנוע מהעשירים להתעשר יתר על המידה.
האבסורד הישראלי: עוד כסף לא עוזר
המטרה השנייה שהציג סמוטריץ' למס רווחי היתר, השפעה על יוקר המחייה, מוטלת בספק. נקודתית, הסיכוי שהמס יגרום לבנקים להוריד ריבית על הלוואות, או להעלות ריבית על פיקדונות ("יתגלגל חזרה אל הציבור" במילותיו של סמוטריץ'), אפסי. המוטיבציה של הבנקים להרוויח לא תקטן. גם תחת מיסוי של 75%, עדיף לבנקים לשמור על פערי ריבית גדולים.
אפשר היה לומר שהכסף שייגבה מהמס יסייע לממשלה בהתמודדות עם יוקר המחייה, אבל במדינת ישראל זה לא המצב. כללי ההוצאה קובעים קשר חד כיווני: אם המדינה מכניסה מעט מהצפוי, התקציב יקטן. אבל אם היא תכניס יותר מהצפוי, התקציב בשום פנים ואופן לא יגדל.
בפועל, להכנסה של עוד עשרות מיליארדי שקלים בשנה לא תהיה שום השפעה על החיים של אזרחי ישראל. זה נשמע אבסורד, אבל בפועל זה בדיוק מה שקרה בשנתיים האחרונות. עודפי הכנסות של עשרות מיליארדי שקלים הוגדרו על ידי האוצר כ'זמניים', ולא השפיעו על התקציב, שבמונחים ריאליים אפילו נשחק.
בהצעת החוק שהגישו חברי האופוזיציה וגפני יש פתרון יצירתי לסוגיה הזו: הקמת קרן חוץ תקציבית, שתשמש לסבסוד שירותים ומתן הלוואות בערבות מדינה בזמן אינפלציה. קרן זו אמורה להיות בשליטת משרד הכלכלה.
סיכויי המהלך נמוכים, אבל אם יתממש, הוא יהיה בתקדים מעניין. דרך המלך לשינוי המדיניות הכלכלית בישראל עוברת בביטול חוקי ההוצאה המצמצמים, אבל גם קופות מעקפים לא יזיקו.
