"קום והתנער דבר חדש
בלי חיץ וגדר בלי פה ושם
בלי פחד מוות קום והתנער
דבר חדש דבר כמו ילד" (מילים: מיכה שטרית)
נבחרת ישראל עד גיל 20 שונה מנבחרות כדורגל ישראליות אחרות. קודם כל היא שונה, כי היא מצליחה. היא סגנית אלופת אירופה 2022 והיא בין ארבע הנבחרות הטובות בעולם ב-2023. אלה עובדות שמציבות את הנבחרת הזאת כאחת הנבחרות המוצלחות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ואולי, ולא אתווכח עם הדעה הזאת, כנבחרת המוצלחת בכל הזמנים של הכדורגל הישראלי. אבל לא רק בגלל שהיא מצליחה היא שונה ולא רק בגלל שהיא מצליחה היא נכנסה לי ללב.
הנבחרת הזאת שונה, בגלל שהיא נגישה ופתוחה. הצוות הניהולי והמקצועי של הנבחרת מתראיין באופן קבוע ונותן גם לשחקנים את החופש להתראיין ולהתבטא. הם לא מוגנים מאחורי חומות הבטון של מערכות דוברות ויחסי הציבור. הם מתראיין לעיתונים, לטלוויזיה ובפודקאסטים. הם משתפים קטעי וידאו מחדר ההלבשה, משיחות הוידאו עם המאמן, מהנסיעה באוטובוס. זה דור אחר, שלא מתרגש כששמים לו מצלמה או טלפון מול הפנים. ההפך, נראה שהם נהנים כשאור הזרקורים מופנה אליהם. זה לא יוצר אצלם לחץ, זה כן נותן להם מוטיבציה. את הדוגמא האישית לפתיחות הזאת הם מקבלים דווקא ממישהו שהוא בכלל לא שייך לדור שלהם.
***
כמו שכתבתי בטור בשבוע שעבר, אופיר חיים הוא איש פתוח, רגיש ונגיש. הוא לא חושש לדבר ולהציב מטרות. יום אחרי העפלה לשמינית גמר הגביע העולמי הוא התראיין לשיחה ארוכה עם אורן יוסיפוביץ ודור הופמן לפודקאסט "הפודיום" והציב מטרה: להגיע לגמר. חד משמעתי. הוא ידע שהוא עתיד לפגוש את ברזיל ברבע הגמר ועדיין הוא היה מספיק כנה ואמיץ להציב רף גבוה. הוא לא אמר את זה למישהו באוזן, בלחישה. הוא צעק את החלום שלו ואמר את זה מול מצלמה כדי שכולם ידעו שזאת המטרה. השחקנים הבינו את המסר: המאמן שלהם מאמין בהם.
אופיר חיים לא חייב להתראיין לאף אחד. הריאיון היחיד שאליו הוא מחויב הוא מיד בסיום המשחק לגוף התקשורת המשדר וזהו. רוב מאמני ושחקני הכדורגל בארץ מסתפקים בחובה הזאת. הם מגיעים לעמדת הראיונות, יורים קלישאות ופוחדים ליפול בלשונם. ישנם גם יוצאי דופן, אבל כאמור הם יוצאי דופן. למעשה, ברוב המקרים, הצופים בבית לא מקבלים את האדם שמאחורי המיקרופון אלא את השחקן שתודרך מה להגיד. חוץ מראיונות בסיום המשחק, השחקנים הישראלים מתחמקים מראיונות ולא משתפים פעולה עם התקשורת.
***
בהתחלה אלה היו המועדונים הגדולים שהיו מסרבים לכל בקשה לראיון ואחריהם כל המועדונים האחרים. שחקני הכדורגל בישראל הורחקו מהתקשורת. מבחינת המועדון זה מצוין כי ככה הם שולטים בשחקן בצורה אבסולוטית. אף שחקן לא יכול להתראיין ללא אישור של המועדון. ואיזה פלא, המועדון ממעט לתת לשחקנים אישור להתראיין. בכדורסל זה בדיוק ההפך. המועדונים והשחקנים מודעים לחשיבות של הסיקור התקשורתי לענף שלהם ולקריירה האישית שלהם והם פתוחים לראיונות. את הגישה הזאת התחילה ליגת הכדורסל הטובה בעולם כבר לפני שנים רבות, כשהבינה שככל שהצופים יחשפו לאישיות של השחקנים, ככה החיבור בין השחקנים לקהל יהיה עמוק יותר. בסוף זה אינטרס משותף, שכולם מרווחים ממנו.
עכשיו הגיעו החבר'ה הצעירים האלה, שמציגים גישה אחרת ו"דיבור אחר". תאי עבד, קשר נבחרת ישראל עד גיל 20, התראיין במשך יותר מחצי שעה לפודקאסט "הפודיום", יומיים לפני חצי גמר גביע העולם. הוא דיבר על המשפחה שלו ועל הביקורת הפנימית בבית על היכולת שלו. הוא דיבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים. על מערכת היחסים שלו ושל אופיר חיים. על התסכול שלו, שהוא עדיין לא כבש בטורניר ועכשיו אני כל כך רוצה שהוא יכבוש וישמח. הריאיון שלו גרם לי לרצות בהצלחתו. קל לי להתחבר אליו כי הוא פתח לי את הדלת ואפשר לי להכיר אותו.
בשבועיים האחרונים נחשפתי לסיפורים האישיים של אופיר חיים, תאי עבד, סתיו למקין, דור תורג'מן ושחקנים נוספים והם נכנסו לי ישר ללב. בכנות ובפתיחות שהם משדרים וגם באופי ובאמונה שלהם. הם ניצחו שני משחקים בתוספת הזמן (נגד יפן ונגד אוזבקיסטן). הם ניצחו משחק כשהם בעשרה שחקנים (נגד יפן) והם ניצחו משחק אחרי שהיו בפיגור פעמיים (נגד ברזיל). הם לא מפחדים מאף יריב על המגרש אז זה לא מפתיע שהם גם לא מפחדים מאף מיקרופון ולא מתחבאים מאחורי הר החשיבות העצמית. אני מאוד מקווה שזה לא ישתנה גם אם המסע הנפלא שלהם יסתיים עם הנפת גביע העולם.
