בקמפיין לנשיאות ארה"ב בראשית שנות ה-80, טבע המועמד רונלד רייגן את המושג 'מלכת הרווחה' (Welfare queen), דמות דמונית של אישה שמתמרנת את שירותי הרווחה על מנת לחיות חיי עושר ללא עבודה, ומגיעה בלימוזינה על מנת לאסוף את קצבת הילדים. זאת, במטרה להצדיק את מדיניות הקיצוצים אותה אכן יישם לאחר שנבחר לנשיא.

מקורו של המושג הוא בסיפורה של לינדה טיילור, אישה שהשתמשה במרמה, גניבה, וככל הנראה גם אלימות, על מנת לנצל הטבות רווחה ולהתעשר, וסיפורה התפרסם במגזין השיקגו טריביון בארה"ב ב-1974. הסיפור העגום הזה נופח למיתוס על תופעה חברתית, שאף מחקר לא אישש את קיומה, וגרם להחלטות מדיניות אמתיות, המקשות על קבלת דמי רווחה.

הפוליטיקלי קורקט האמריקני אמנם הוציא את הביטוי 'מלכת רווחה' מהלקסיקון, אבל לתפיסה שמציירת עניים כשחקנים ממולחים שמנצלים את מנגנוני הרווחה והסיוע כדי להתעשר, לא חסרים יורשים.

במסמך שפורסם לקראת הדיון על התיקון לחוק הדיור הציבורי, טוען פורום קהלת שהתיקון שמאפשר לדיירים לקנות את הדירה בה הם מתגוררים בהנחה, הוא בגדר מתנה לעניים על חשבון משלם המסים, וניצול כושל של תקציבי הרווחה. לפי החישוב שערכו, ההנחה עומדת על 322 אלף שקלים לרוכש, סכום שמטפס בהצמדה למדד מחירי הדירות ל-466 אלף שקלים, ולבסוף מתעגל בדו"ח לחצי מיליון שקלים.

בניתוח שלהם העניים רואים בדירה מוצר השקעה ולא מקום מגורים. הערך נדלנ"י הוא התמריץ של משפחות להיכנס לתור הדיור הציבורי מלכתחילה, וכנראה שהיו מסתדרות בלעדיו רק עם הסיוע בשכר דירה.

הבעיה היא שאגדת כרישי הנדל"ן של הדיור הציבורי מתקשה מאוד לפגוש את המציאות של עשרות אלפי חסרי הבית בישראל. תנאי הזכאות לדיור הציבורי קשים, ו-30 אלף משפחות עומדות בתור על מנת להיות זכאים לה. הדירות רובן באיכות נמוכה, ולא נמצאות בלב איזורי הביקוש. תחזוקת הדירות ברמה נמוכה.

על פי עבודתו של ד"ר גיא פלדמן מאוניברסיטת ת"א, שערך מאות ראיונות עם מבקשי דיור ציבורי, רוב מבקשי הדירות צריכים אותה בשביל היציבות והביטחון שרק דירה יכולה לספק. ההחלטה לקנות את הדירות מאפשרת להם לצאת מהמירוץ התמידי להשגת התשלום החודשי, ולהחזיק בידיהם לראשונה נכס צנוע.

על פי בדיקה שעשו בפורום הדיור הציבורי, המשפחות  שרוכשות את הדירות, מוציאות בין 50 ל-100 אלף שקלים, לשיפוץ הדירות לאחר רכישתן, מכיוון שהחוק לא מאפשר לדיירים לשפץ את הדירות שלהם והמצב הקשה שבו עמידר מחזיקה את הדירות.

על פי דוח ה-OECD, מדינת ישראל מאפשרת הנחה ממוצעת של 300 אלף שקלים לזוכי ההגרלות בתכניות 'דירה בהנחה' השונות (מחיר מטרה, מחיר למשתכן ועוד), והוציאה מעל 10 מיליארד ש"ח בשבע השנים האחרונות כדי לספק דירה (חדשה ומשופצת) לעשרות אלפי משפחות. מדוע אם חד הורית שרוכשת דירה במיליון שקלים בשכונת גילה בירושלים מקבלת 'מתנה על חשבון משלם המיסים' בעוד זוג שרוכש דירה בקרית אונו, עם אותה ההנחה והאפשרות שבעתיד תהפוך לדירה להשקעה, זוכה "תמיכה מהמדינה בתחילת דרכו" ?

טיעון אחר ובעל משקל רב יותר שעולה מהמסמך הוא שחיקת מלאי הדירות, אלא שנושא זה איננו רלוונטי למצב בישראל.  הסיבה לצמצום המלאי איננה מכירת דירות, אלא קיפאון ממשלתי. מדינת ישראל לא ניצלה את התקציבים הנמוכים שיש בידה להרחבת מלאי הדיור הציבורי. משרד השיכון הודה שהקצב בו הוא רוכש דירות מקשה על היכולת לנצל את התקציבים התוספתיים שאושרו לרכישת 1700 דירות עד סוף 2024. ובתקציב 23-24 עצמו המשרד לא הוסיף עוד תקציבים לרכישות.

למדינה יש את הכסף והכלים להגדיל משמעותית את מפעל הדיור הציבורי בישראל, עם או בלי החוק. בניגוד לדימוי אותו מנסים להציג פורום קהלת, מטרת החוק אינה לייצר עוד שכבה משקיעי נדלן בישראל אלא לאפשר מעט צדק לאלו שבידם מעט.

המדינה יכולה להחליט שהיא מעדיפה לשמור את דירות הדיור הציבורי בידיה. אך במידה והיא עושה זאת – היא צריכה להמציא תחליף צודק לחוק, שיאפשר למשפחות את האפשרות לרכוש לעצמן דירה בשוק הפרטי, בדיוק כמו שהיא מאפשרת את זה למאות אלפיי משפחות ממעמד הביניים שיכולות להרשות לעצמן לגייס הון התחלתי עבור ההגרלות של מחיר למשתכן. גם למשפחות הדיור הציבורי מגיע אופק.