משעה שנודע דבר שריפת הפסל של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון היום (שבת) בחופה של העיר העברית הראשונה, החלו הניחושים בנוגע לזהות המשחית: היו שקישרו את המעשה למלחמה המוזרה שפתחה הממשלה נגד מגילת העצמאות וסמלים ממלכתיים נוספים. היו שהטילו את האחריות על חבורות נערים משועממות בערב החג. מרגע שפורסמה זהותו של השורף, אדם חסר בית, נרגעה הסערה. אפשר להמשיך לארוחת החג השנייה.
אנשי מחאת קפלן לא יהפכו את האדם הזה לסמל לכל מה שרע בחברה הישראלית. זה לא משרת את העניין. ותומכי הממשלה? הם במילא לא מוכנים להסתכל למציאות החברתית שנוצרת כאן בעיניים.
הסיכוי היחיד של אדם חסר בית להגיע לכותרות בישראל הוא אם הוא מת, ועדיף ברחוב. לרוב הם חסרי פנים ושם, העבר שלהם לוט בערפל והעתיד לא קיים. בישראל חיים כ-3,590 חסרי וחסרות בית, לפחות רבע מהם בשכונות דרום תל אביב, לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים. המספר גדול הרבה יותר, מכיוון שהוא מבוסס על אנשים שנעזרו ברשויות הרווחה ושנפתח להם תיק, והוא לא כולל מבקשי מקלט, נשים בזנות או צעירים מתחת לגיל 18.
במין שִׂיחָדָש, המדינה קוראת לאנשים האלו 'דרי רחוב' ולא 'חסרי בית', כי אם לאדם חסר משהו – צריך לענות על הצורך הזה, ואולי יש פה גם אחריות של המדינה, מעבר לאחריות של אותו אדם. הם לא חסרי בית, הם פשוט דרים ברחוב. אבל רחוב הוא לא בית. גם אם חלק גדול מחסרי הבית טוענים שהרחוב הוא ביתם ושזה רצונם, ברור שאם היו פתרונות רחבים יותר, היו מעדיפים אותם מאשר גגון או קרטון.
37 אנשים חסרי בית מתו ב-2020, ברחוב או במוסדות, לפי הדו"ח שהוציא מרכז המידע של הכנסת. 28.48 מיליון שקלים השקיע משרד הרווחה באותה השנה בטיפול באוכלוסייה, לא כולל את ההשקעה של הרשויות המקומיות ושאר משרדי הממשלה. מהדו"ח עולה שביצוע בכל הסעיפים התקציביים לטובת הטיפול המערכתי בחסרי הבית באותה השנה– עלה על התכנון. כלומר, גם לפי משרד הרווחה, התקצוב בחוסר.
אורנה ברביבאי, אחת המועמדות המובילות לראשות עיריית תל אביב-יפו, צייצה הבוקר תמונה ישנה שלה לצד הפסל וכתבה: "את הפסל שרפו, את הרוח והערכים הדמוקרטיים, לא יצליחו להרוס לנו". במצע שלה מתייחסת ברביבאי לחסרי הבית ברחובות העיר, ומבטיחה להחיל את תוכנית 'דיור תחילה'. "לצד צמצום התופעה ההולכת ומתרחבת של דרי הרחוב בכל חלקי העיר, בדגש על דרום העיר", כותבת ברביבאי, "תוך הגברת יכולת האכיפה ומתן תמיכה וליווי לשיקום ולגמילה". רעיון יפה, אבל מה ההיתכנות שלו?
בתוכנית, כפי שהסביר ד״ר שמוליק שיינטוך מבית הספר לעבודה סוציאלית, במכללה האקדמית ספיר, "אנחנו מספקים לך דיור מיידי, ומתייחסים לשני הצרכים הבסיסיים שלך – דיור ותמיכה. הם לא תלויים אחד בשני, אלא משלימים אחד את השני, כי רק דיור לא מספיק, ורק תמיכה לא מספיקה. אם משלבים בין השניים, דיור תחילה נותן את שניהם. דיור מיידי, ותמיכה של 24/7".
משרד הרווחה הקציב 2.43 מיליון שקלים לפרויקט של דיור תחילה ב-2020, עבור 20 חסרי בית. אבל לא נראה שיש פרויקט כזה בישראל, אף שמדינות רבות בעולם שמיישמות את המודל מצביעות על שיקום עמוק של חסרי הבית. עד שהמודל הזה ייושם בישראל באופן נרחב, כזה שיכול להביא לשינוי עמוק, יש יום-יום, יש מציאות ברחובות, בעיקר של דרום תל אביב, שמלאים בחסרות וחסרי בית שדורשים טיפול מיידי ומעמיק.
בשבועיים האחרונים יש דיווחים על סם חדש שהגיע לרחובות, הסם הצהוב. "יש איזה חומר חדש, אבקה צהובה, שהיא ממש מסוכנת", אומרת רוני-לי סנה, ממקימות עמותת 'רפואת רחוב תל-אביב' שמסייעת מבחינה רפואית ובהתנדבות לחסרי הבית בתל אביב. "לא יודעת בדיוק מה זה, אבל אנשים יותר אלימים, ויש יותר מנות יתר. בשבוע שעבר היה לנו מקרה ממש קשה עם אישה שמצאנו במהלך הסיור הרפואי. היו גם מקרי מוות, אני לא יודעת בדיוק כמה, אבל כשהזמנו אמבולנס, הפראמדיקית סיפרה למטופלת על הסם הזה, ושאישה נפטרה לפני שבוע".
כניסתו של הסם הצהוב, העלייה במספר חסרי הבית לעומת התקציב המצומצם שלא מצליח להתמודד עם המענים הבסיסיים והתרחקות הפתרונות ארוכי הטווח מבהירים – המתמודדים ברשויות המקומיות, גם עם כוונות טובות, לא יכולים לעמוד מול המציאות הזו לבד. המדינה, זו שהקים אותו דוד בן גוריון שעומד על הראש ושפסלו נשרף, חייבת להכניס את היד לכיס עמוק יותר ומהר יותר. כדאי לזכור: מי שאין לו בית, לא יהסס לשרוף את הבית הלאומי.
