השבוע חתמו חברי קיבוץ חניתה על עסקת מכירת מפעל קוטלב לחברת 'אברי דניסון' (Avery Dennison) האמריקאית תמורת 75 מיליון דולר. מנכ"ל המפעל, עובד שפירא, מתאר מפעל מתקדם ורווחי המייצר שורה של מוצרים ייחודיים ומתוחכמים בתחום יריעות הפלסטיק המצופות. הוא מספר על הערך המוסף הגדול שתספק קוטלב לרוכשיה האמריקאים שעוסקים בתחום יריעות הפלסטיק אבל חסרים את קו המוצרים שקוטלב יודעת לספק. ככל הנראה מדובר בעסקה לרכישת מפעל חי שימשיך לייצר בישראל. אם כך נשאלת השאלה מדוע חברי חניתה החליטו למכור את המפעל המצליח שלהם? שפירא מסביר "הגיל הממוצע של החברים בחניתה נושק לשבעים. בשלב הזה הם מעדיפים להחזיק כסף ביד ולא מפעל".

למרבה הצער החלטתם של חברי הקיבוץ היא הגיונית וקשה לבוא אליהם בטענות. למעשה לקיבוץ חניתה, אין ממש דור המשך. בחניתה משפחות צעירות רבות, אבל רובן חיות בהרחבה. הצעירים ויתרו על החברות בקיבוץ.

הסיפור של חניתה הזכיר לי את הסיפור של קובי תרשיש, מגדל האפרסקים מתלמי יחיאל שליד קרית מלאכי, אותו פגשתי באחת השבתות של מאי האחרון כשקיים מכירה ישירה לצרכנים. מכירה לרשתות השיווק היא מכירה בהפסד עבורו. תרשיש שכבר חצה את גיל שישים החליט כבר במאי שבסוף העונה הוא מחסל את המטע שלו. מעבר לחוסר הכדאיות שבאחזקת המטע ניצבת העובדה הפשוטה שאין לו למי להעביר את המטע. הבן שלו שגר בצמוד אליו במושב עובד בהי טק, ומרוויח פי כמה ממה שהוא יוכל להרוויח כחקלאי. הסיפור של תרשיש הוא הסיפור של רבים מהחקלאים במושבים. הגיל הממוצע של חקלאי בישראל הוא 63. צעירים מעטים מגיעים לעסוק בחקלאות.

נקודת אור קטנה ביחסם של הצעירים לחקלאות נרשמה אתמול כשבני המושבים של הנוער העובד והלומד הודיעו אתמול כי היא מצטרפת למאבק החקלאים. חניכי התנועה יגיעו להפגנה המתוכננת ביום שני. מדובר בשינוי חשוב למאבק החקלאים שהתאפיין עד כה בהומוגניות של טרקטוריסטים גברים בגיל העמידה. כניסת הנוער למאבק החקלאים מסמנת תפנית מסוימת לאופן שבו הוא נתפס. ממאבק של העסקנים של המגזר החקלאי זה יכול להפוך למאבק של קהילות שלמות שחיות בכפר. אם הצעירים יגיעו להפגין עם דור ההורים, אולי הם גם יהיו מוכנים יום אחד לתפוס גם אחריות על המשק שלהם.

2. בין התעשיין לחקלאי

גם יונתן בשיא, המשמש כיו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, יצא אתמול בהודעת תמיכה במאבק החקלאים. הודעתו של בשיא מוסיפה זווית משמעותית למאבק החקלאים. "מאבקם של החקלאים, נגד מדיניות הממשלה, הוא מוצדק ומתבקש ויש לעשות הכול שיצליחו. חשוב להבין – הם לא נאבקים רק עבור עצמם. ככל שהמדינה מתעמרת בחקלאים, כך מחיר התוצרת החקלאית מרקיע שחקים. יוצא שהתעשייה בישראל מקבלת חומרי גלם יקרים יותר, מה שמקשה ומצמצם מאוד את כושר התחרות שלנו".

יונתן בשיא, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית. "כשעלות הייצור של תפוזים לדוגמא עולה, לא רק החקלאי והצרכן נפגעים. גם מפעלי רכז המיץ בגן שמואל ובגבעת חיים נפגעים". (צילום ארכיון: קובי גדעון / פלאש 90).

בשיחת טלפון עם 'דבר ראשון' הסביר בשיא את עמדתו. "כשעלות הייצור של תפוזים לדוגמא עולה, לא רק החקלאי והצרכן נפגעים. גם מפעלי רכז המיץ בגן שמואל ובגבעת חיים נפגעים. כושר התחרות שלהם מול המפעלים בדרום אמריקה יורד. אותו הדבר נכון לגבי כל מפעל מזון המתבסס על תוצרת חקלאית מקומית. חשוב להבין שמדובר בתחום הגדול ביותר בתעשיה הישראלית".

החיבור של התעשיינים לחקלאים הוא הגיוני אבל הוא לא מובן מאליו. בסיבוב הקודם של המאבק, כשמגדלי שמן הזית, הדבש הירקות והדגים הקפואים קיבלו פיצוי של 80 מליון שקל תמורת פתיחת הייבוא, התעשיינים שנשענים על אותה התוצרת נשארו ללא פיצוי. כשאני שואל את בשיא על העניין הזה הוא אומר "אנחנו את המאבק הזה עושים ביחד. אנחנו מבינים שחקלאות חזקה ותעשיה חזקה הולכים ביחד".

במקביל למאבק שמנהלים החקלאים מנהל שרגא ברוש מאבק להצלת התעשייה הישראלית והייצוא התעשייתי בפרט. אתמול הוא יצא בהודעה הקוראת לממשלה לחזור ולתמוך בייצוא התעשייתי. בהודעה נכתב "הנסיגה הנמשכת ביצוא התעשייתי, אשר נסוג ב-7% מתחילת השנה, הנה איום מרכזי על יכולתו של המשק הישראלי לצמוח"  .

החיבור שעושה בשיא בין מצב התעשייה למצב החקלאות מתבסס על ההבנה כי אותה המדיניות של הפקרת המשק לכוחות השוק, הורדת ההגנות על היצרנים המקומיים וחוסר תמיכה ממשלתית מוביל לפגיעה ביכולתו של המשק החקלאי והתעשייתי לצמוח. מדובר בסה"כ בשני מופעים של אותה המדיניות. התעשיינים כבר למדו לשלב ידיים במאבקיהם יחד עם ההסתדרות ולהעמיד חזית רחבה. החקלאים – לא כל כך. למעשה יצירת חזית משותפת בתוך המגזר החקלאי עצמו היא לא עניין מובן מאליו. אם יצליחו החקלאים לשלב כוחות בינם לבין עצמם ויחד עם התעשיינים ועם ההסתדרות הם עוד עלולים להצליח במאבק. כששאלתי את בשיא על הקושי של החקלאים לשתף פעולה. הוא אמר "ראית פעם יהודים שיודעים לעבוד ביחד? זה ידוע ששני יהודים מגיעים עם שלוש דעות".

 3. בין חקלאי לחקלאי

מי שזיהה את הפוטנציאל של שיתוף הפעולה בין חקלאים הוא דווקא לא חקלאי. חיים אלוש עומד בראש ועידת ישראל לחקלאות שתתקיים בשבוע הבא. אלוש מארגן כנסים בנושא חקלאות כבר שנים רבות. הפעם החליט אלוש כי במרכז הועידה הוא ינסה להפגיש בין חקלאים המגדלים את אותה התוצרת במטרה לעודד אותם ליצור חזית אחידה מול חברות השיווק של התוצרת החקלאית ולתאם מחירים – לא פחות.

חקלאות בגליל. "חוק ההגבלים העסקיים מחריג את החקלאים" מסביר אלוש מארגן ועידת ישראל לחקלאות, "ומאפשר להם לתאם מחירים. זאת מתוך הכרה בחולשתו של החקלאי מול המשווק מאחר ולתוצרת שלו חיי מדף קצרים". (צילום: קובי גדעון פלאש 90)

"חוק ההגבלים העסקיים מחריג את החקלאים" מסביר אלוש, "ומאפשר להם לתאם מחירים. זאת מתוך הכרה בחולשתו של החקלאי מול המשווק מאחר ולתוצרת שלו חיי מדף קצרים. אם הוא לא מוכר אותה היא מתקלקלת. זה מנוף לחץ שבתנאי שוק רגילים גורם לחקלאי למכור בהפסד". אלוש מתכנן לקיים בכנס מתחם סגור של שולחנות עגולים אליו יוכלו להיכנס החקלאים בלבד. בכל שולחן ישבו חקלאים המגדלים את אותה התוצרת וינסו להגיע בינהם להסכמות לקביעת רף מחירים. אלוש מאמין כי בדרך זו יוכלו החקלאים להילחם בלחץ שמופעל עליהם מצד רשתות השיווק.

אלוש מציב רף גבוה לחקלאים. שנים מנסים בהתאחדות החקלאים לקדם מהלכים של שיתופי פעולה בין חקלאים לשיווק משותף של תוצרת חקלאית. ההצלחות בתחום הזה מוגבלות ביותר. בכנס אחיטוב לחקלאות שהתקיים לפני חודשיים הרעיון לשיתוף פעולה בשיווק התוצרת עלה כשדוד עברי, מנכ"ל ענבי טלי לשעבר סיפר על האופן שבו שיתוף הפעולה בין מגדלי הענבים בחבל לכיש הציל את הענף. במושב אחיטוב שחבריו מגדלים 60% מהמלפפונים בישראל סרבו לקבל את הרעיון לשתף פעולה, לתאם מחירים או לשווק את התוצרת של המשקים במושב ביחד. הם מודעים לכך שהמשווקים מנצלים אותם אבל הם שקועים מדי בסכסוכים אישיים ביניהם. על הרעיון להתארגן ביחד חקלאי אחיטוב אמרו "מי שיאגד אותנו צריך להדליק משואה ביום העצמאות".

4. חיסול החקלאות והתעשיה בישראל הוא מדיניות מכוונת

אחד הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס המחשבה של הקפיטליזם הגלובלי נוסח על ידי כלכלן בריטי בשם דיויד ריקרדו עוד ב-1817. הרעיון שזכה לשם "עיקרון היתרון היחסי" גורס כי כל מדינה צריכה להתרכז בענפים בהם יש לה יתרון יחסי. המדינה צריכה לבחור את הענף שבו היא מייצרת את הפריון הגבוה ביותר ולהתמקד בו. השקעת אנרגיה ומשאבים בענפים אחרים תגרע מכושר הייצור בענף המוביל שלה ותוביל להפסד פוטנציאלי.

הכלכלן האנגלי המפורסם דיויד ריקרדו, שפעל בתחילת המאה ה-19. הוגה עקרון "היתרון היחסי" על פיו מדינות ייטיבו מצבן אם יתמקדו בתחום ייצור שבו יש להן יתרון יחסי. המבקש להבין את מדיניות נתניהו יתחיל בהגות זו. (תמונה: מתוך ויקיפדיה)

נתניהו חסיד גדול של רעיון היתרון היחסי. הוא מסמן באופן קבוע את הצורך למקד את המשק הישראלי סביב ענף ההיי-טק, שבו הפריון לעובד גבוה, ולזנוח ענפי ייצור אחרים. מדינת ישראל תייצא לעולם מוצרי היי טק משובחים ותייבא את מוצרי הצריכה שלה. אחד המבטאים המרכזיים של רעיון זה הוא יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון שטוען מעל לכל במה כי מדינת ישראל צריכה להפסיק לתחזק ענפי כלכלה שונים, לתת לשוק לעשות את שלו ולהישאר עם הענפים הרווחיים ביותר בלבד.

רעיון היתרון היחסי הוא הגיון פשטני המבוסס על משוואה מתמטית שעובדת בתאוריה, וכל עוד היא לא נפגשת עם המציאות. אפשר להשוות את הרעיון הזה להגיון שיאמר שבצבא עדיף להחזיק תותחנים בלבד, כי כח האש שלהם הכי אפקטיבי ביחס שבין מספר החיילים לעוצמת הבום שהם מייצרים.

אחד הביטויים המרכזיים של אותו רעיון, במדיניות הכלכלית של ישראל היום הוא הרצון לעודד את ההיי-טק הישראלי על ידי הורדת מס החברות בהיי-טק לרמה של 12% ואף 6% במקרים מסוימים. אותם אנשים שמתנגדים לסבסוד ענפי כלכלה יצרניים אחרים, מוכנים לסבסד את ההיי-טק על ידי מס נמוך. הביטוי השני למדיניות זו הוא מדיניות פירוק המשק החקלאי שמובילה ממשלת נתניהו. בזמן שהמדינה תסבסד את ההיי-טק היא תפסיק לתמוך בחקלאות: תבטל את מכסי המגן על תוצרת חקלאית, תעלה את מחירי המים לחקלאים באופן מלאכותי ותערים קשיים על תכנון משקי לטווח ארוך. מדובר בגישה פשטנית ותועלתנית שבסופו של דבר תשאיר אחריה חברה ישראלית מקוטבת פגיעה וחבולה.

ההזדקנות בחניתה ובקיבוצים בכלל, כמו גם ההזדקנות של העוסקים בחקלאות בכלל, מציבים אתגר מיוחד בפני החקלאות והתעשייה בישראל. אך עתיד המגזר היצרני בישראל איננו גזירת גורל. ההבנה כי התעשיינים והחקלאים נמצאים באותו צד של המתרס, אל מול המדיניות הממשלתית שמפקירה את המשק הישראלי לכללי השוק הגלובליים, היא תנאי הכרחי ליצירת שינוי מגמה. שיתוף פעולה בין החקלאים לבין עצמם ובין החקלאים לתעשיינים יוכל להתקיים רק אם המאבק שהם מנהלים יהיה על עתידו של המשק הישראלי ושל החברה הישראלית. הגזירות שהממשלה מנחיתה על החקלאים והתעלמותה ממצב התעשייה בישראל הם חלק ממדיניות מתוכננת.