ברוח הימים, היה אולי נכון לפתוח את דברי בתפילה. כיוון שאיני נוהג להתפלל אניח כאן בקשה צנועה: שהדברים הקשים שאני עומד לכתוב יתרמו לבירור ולקירוב ולא להגברת הפירוד, הריב והמדון שהם מנת חלקנו זמן רב מדי.

***

על הקמפיין המזעזע למען עמירם בן אוליאל, המחבל היהודי שרצח ב-2015 שלושה מבני משפחת דוואבשה, נכתב רבות. אך העיקר, למיטב הבנתי, לא נכתב. יוזמי העצומה ומובילי קמפיין מימון ההמונים בחרו באופן אסטרטגי לרכוב על גל החשדנות בציבור הימני והדתי לאומי כלפי מערכת המשפט. הם ממקדים דרישתם בהעברת בן אוליאל לאגף התורני בכלא, וטוענים שהורשע שלא כדין על בסיס הודאה שנסחטה בעינויים. אלא שלא מדובר כאן במחלוקת משפטית אלא בתהום ערכית.

ספק אם מובילי הקמפיין מאמינים לשקר שהם מפיצים על חלקה של ההודאה בהרשעתו של בן אוליאל. סביר, שהם מבינים שהוא ביצע את המעשים שבגינם הורשע. אך דומה שהם אינם משקרים כאשר הם טוענים שהוא חף מפשע או קוראים לו "צדיק וקדוש". מבחינתם, מי שהבעיר בית משפחה על יושביו אינו פושע. הוא נהג כפי שהבנתם המעוותת את ההלכה היהודית מחייבת.

למען הסר ספק, האמור לעיל אינו מתייחס לכל החותמים על העצומה להקלת תנאי מאסרו של בן אוליאל, או לכל התורמים במסגרת מימון ההמונים. רוב מוחלט בימין הישראלי, כמו גם מקרב הציבור הדתי לאומי והמתנחלים, סולד מהטרור היהודי. הדת היהודית, כך יטען כמעט כל חובש כיפה, מחייבת את הראיה שכל אדם נברא בצלם אלוהים ומתוך כך את קדושת חייהם של כל איש ואישה, יהודים ושאינם יהודים.

***

תפיסת העולם המובילה את אנשי "צדק לעמירם" זכתה לניסוח המלא ביותר שלה בחלקו הראשון של ספר ההלכות "תורת המלך", שפורסם ב-2009. הבנת המהלכים הנוכחיים מחייבת הכרות עם תכני הספר ועל כן אביא להלן את תמצית מסקנותיו. על התוקף ההלכתי של הספר ערערו רבים, בקיאים ומוסמכים ממני. אך הדברים כתובים בספר שחור על גבי לבן, בצירוף אינספור מובאות הלכתיות.

על פי "תורת המלך", האיסור על שפיכות דמים, המחייב כל יהודי ב"יהרג ובל יעבור", אינו מתייחס לרצח של גוי. ככלל, הדיבר "לא תרצח" אינו חל על הרג גויים, ובמציאות "מתוקנת", בעולם אידאלי, אין לטענת כותבי הספר מקום לאסור הרג של גוי על ידי יהודי. אלא שבעולמנו הבלתי מושלם, אסור ליהודי להרוג גוי סתם כך, כיוון שאין דבר המותר ליהודי ואסור לגוי, ולגויים בכל זאת אסור ברגיל לרצוח זה את זה. עם זאת, מדובר באיסור קל להתרה. לפי מחברי תורת המלך, דיני נפשות בין גויים אינם חמורים יותר מאשר דיני ממונות. חיי הגויים משולים שוב ושוב לאורך הספר לאלו של בעלי חיים. והפער האדיר בין ערך חיי יהודי לערך חייו של גוי מביא לשיטתם לכך שגם במקרה שיש סיכוי נמוך ביותר שהימצאותו של גוי מסכנת את חייו של יהודי הרי שיש הצדקה להורגו.

הדבר בא לידי ביטוי מזוקק ביותר בשעת מלחמה. דמם של חיילי האויב והמסייעים בפועל לצבא מותר מטבע הדברים (הם מוגדרים "רודפים", בהתאם להיגיון הפשוט). אלא שהרישיון להרוג אינו מסתיים שם. כל אזרח שמעודד את הלוחמים, ולמעשה כל אזרח שאינו מביע התנגדות פעילה למלחמה, ולו מחשש לחייו, נחשב בן מוות. כל מי שנוכחותו מפריעה למלחמת היהודים באויביהם, מותר להורגו ללא כל היסוס או שיקול. לא מדובר רק על נכונות לסבול פגיעה בחפים מפשע כ"נזק היקפי". בשעת מלחמה, טוענים כותבי הספר, כל גוי "מוחזק להיות רודף" ו"חשוד על שפיכות דמים". דמו מותר לכתחילה. כך גם דמם של ילדים ותינוקות. במקרים מסוימים, הם מדגישים, הרצח של אלו באופן ספציפי רצוי במיוחד בשל הכאב שהוא עשוי להסב ללוחמים נגד עם ישראל. אימוץ "תורת המלך" כתורת לחימה של ממש משמעו טבח עם אדיר ממדים באזרחים, לרבות בלתי מעורבים וטף. אך על מנת להסיר ספק אחרון הנוגע לדיוננו מבהירים המחברים ש"לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם".

***

השם הראשון המופיע בהבלטה על עצומת התמיכה בבן אוליאל הוא זה של הרב דב ליאור. הרב ליאור צירף בשעתו לספר תורת המלך "הסכמה" בה כתב שהספר הוא "מלאכת קודש", שהוא "אקטואלי" ומבטא את "עמדת היהדות האמתית"; וכן שהספר "נותן את הכיוון הנכון וההסתכלות האמתית על האירועים וההתמודדות איתם"; ומהווה דוגמה לאופן בו "תורת ישראל מדריכה את האדם בין בחיים אזרחיים רגילים והן בזמן מלחמה". תורת המלך מבטאת אפוא את עמדתו של הרב ליאור בנוגע ליחס לחייהם של לא יהודים בתקופת מלחמה עם ישראל. לשיטתו, רצח בני משפחת דוואבשה "כנקמה" על פיגוע שהתרחש במקום סמוך הוא מוצדק.

ח"כ לימור סון הר-מלך (עצמה יהודית), ממובילות מטה "צדק לעמירם", בחרה לבקר את הרב ליאור בביתו בבוקר השבעתה לכנסת לפני כשנה. קשה להאמין שהיא אינה שותפה, או לכל הפחות מודעת, לעמדותיו אלו.

השם הבא בין החותמים הוא זה של הרב יצחק גינזבורג, הסמכות הרוחנית ומקור ההשראה של כותבי תורת המלך ונשיא ישיבת עוד יוסף חי ביצהר, שפרסמה את הספר. גם גינזבורג צירף בשעתו הסכמה נלהבת לחיבור ואף הוביל בעבר קריאה לשחרורו של בן אוליאל. גם מקומו של הרב יצחק שפירא, מחבר תורת המלך, לא נפקד אף הוא בין החותמים.

קצרה היריעה מלפרוס את מלוא הקשרים וההקשרים בין דמויות החתומות על המכתב לבין הקצוות הקיצוניים והגזעניים ביותר שידע עם ישראל בדורות האחרונים ואולי מעולם. אך די בדברים אלו כדי לקבוע שלפחות חלק ממובילי הקריאה להקלה בתנאי מאסרו של בן אוליאל, ומהמקדמים את הטענות שהורשע שלא כדין, פשוט לא רואים במעשים שהורשע בהם פשע. אדרבא.

***

למרות האמור לעיל, על העצומה שפורסמה חתומים גם רבנים ואנשי ציבור שנחשבים לממלכתיים יחסית. הדעת נותנת שבין האלפים (מעל 6,500 לפי המארגנים) שתרמו לקמפיין, יש רבים השותפים לאמונה הפשוטה שמחבל צריך להיענש בחומרה, ללא קשר ללאום ממנו הוא מגיע. עולה צורך לברר מדוע אנשים הגיוניים, סבירים והומניים, משתפים פעולה עם מי שמייצגים תהומות כאלו של רוע. עם זאת, חשוב להדגיש שאף הסבר לא מקטין את הכתם המוסרי שבתמיכה ברוצח השפל. מטרת ההסברים היא להציע דרכים לתשובה האישית והלאומית הנדרשת כאן בעיני.

ההסבר הראשון הוא תמימות. החברה הדתית לאומית תמימה. זה מייצר עוצמות גדולות, נכונות למסירות והתמסרות לאידאלים, ומקל על גיוס תמיכה במה שמוצג כמקרה הומניטרי ומעורר אסוציאציות של "פדיון שבויים". ערכיות תמימה זו עלולה להיהפך לרועץ כאשר נדרשת חשיבה ביקורתית כלפי מי שנתפסים כדמויות סמכות, שבמקרה זה מאיצים בציבור לחתום על העצומה.

ההסבר השני הוא חוסר ידע. רוב הציבור הדתי לאומי אינו מכיר לעומק את הלכי המחשבה המיוצגים ב"תורת המלך". הם יודעים כמובן שיש קיצונים. שיש גזענות יהודית. שיש ספר כזה. אך הם נמנעים במודע מללמוד אותו. הוא מוקצה. הם מבינים שמדובר בספר מרושע, אך הם לא מסוגלים לתפוס עד כמה. וכשלא מכירים משהו, קשה להישמר מפניו.

הסבר נוסף קשור ב"חוק דתיים שלובים". כולם מכירים את כולם במגזר. לכל אחד יש בן דוד בכל ישיבה. כולם שמעו בשלב כזה או אחר שיעור של מרבית הרבנים החשובים. למי שממילא חושב שכל הדתיים חשוכים, קל לראות ששיתוף פעולה עם הרב גינזבורג בתמיכה ברוצח מורשע זה בפועל תמיכה בעליונות יהודית ובטרור יהודי. אבל מי שמכיר את השמות האחרים על העצומה, שחבר שלו מהישיבה שלח לו את הקישור לתרומה, הוא בכנות מתקשה לראות. וזה יוצר אפקט עדר חזק מאוד.

ולבסוף, ישנו הקושי לקרוע את המגזר. דמויות מרכזיות בציונות הדתית מדברות מזה עשור לפחות על האפשרות שהציונות הדתית כבר אינה תנועה אחת. אינה ציבור אחד. למרות שקו השבר אינו אחד ואינו מובהק, הפערים הולכים והופכים גדולים מדי. אלא שפיצול כזה הוא קריעה בבשר החי. לא רק בגלל "תודעת המיעוט" של המגזר, המחייבת נאמנות, אלא בשל אותו "חוק דתיים שלובים" שהוזכר קודם. כמו בזמן הפיצול בתנועה הקיבוצית בין "איחוד" ל"מאוחד", קו השבר יפצל משפחות ויישובים. הוקעה של רבני תורת המלך וקיצונים אחרים, כפי שמתחייב מתפיסת העולם של רוב הציונות הדתית, משמעה שינוי סוציולוגי עמוק וכואב. יתרה מכך, המתפצלים נמצאים בסכנה של היעדר בית ובדידות חברתית ופוליטית. כי מי בדיוק יושיטו להם יד? מי שברכו על ביטול תפילה בהפרדה ברחובות תל אביב בראש השנה?

***

למרות שעלו לכותרות באותם ימים (ובניגוד לכמה התבטאויות שקשרו בין השתיים) התמיכה ברוצח בן אוליאל וביטול התפילה התל אביבית אינן תופעות בנות השוואה. וודאי שאין ביניהן סימטריה. אך יחד הן מעידות על אתגרים שיש להם פתרון אחד. יצירת מחנה יהודי דמוקרטי המורכב, מטבע הדברים, מיהודים דמוקרטיים. מחנה פוליטי שהוא גם ציבור וקהילה, שמורכב מיהודים דתיים וחילונים המחויבים לדמוקרטיה. מדמוקרטים דתיים וחילונים שיהדותם מרכזית בזהותם, בתפיסת עולמם ובדרך חייהם.

הצבעתי לאורך מאמר זה על תיקון דחוף שצריך להתרחש בעיקר בציבור הדתי בישראל, על הקלות בה יהודים מאמינים הולכים אחרי קיצונים האוחזים ביהדות מעוותת. אבל האמת היא שבאקלים הנוכחי קשה לראות להיכן אחרת יש להם ללכת. רק חילוניות יהודית הבונה את עצמה מחדש כצורת חיים יהודית חילונית, בעלת זיקה אוהבת למסורת היהודית, יכולה להושיט לזרם המרכזי של הציונות הדתית את יד האחים הנדרשת לו על מנת שלא להיטמע בין הקצוות. (גם ההיפך נכון, כמובן. החילוניות היהודית לא תוכל להתגבש ללא יד שותפות עם ציונות דתית החפה מגזענות ומאולטרא-שמרנות דכאנית). זהו בעיני התיקון העיקרי הנדרש מהציבור היהודי שאינו דתי בארץ לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.