דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

כשהידע והחינוך הופכים לסחורה: כיצד משפיעים עלינו המבחנים הבינלאומיים?

מדי שנה בשנה שוטפות את מדינתנו כותרות תדהמה על התוצאות שהשיגו תלמידי ישראל במבחני "טימס" או פיז"ה, המכריזות בראש חוצות על כישלונה הנחרץ של מערכת החינוך בישראל. קברניטי המדינה מואשמים בכך שמנעו מהתלמידים להיות המצטיינים בתבל מחד גיסא, ומאידך גיסא נכשלו בצמצום הפערים בחינוך בתוך המדינה. כל אלו נמדדים, כמובן, דרך הפרמטר המקודש של ציוני מבחני המתמטיקה, המדעים והקריאה.

לא יכולתי שלא לשוב לדבריה המחכימים של קארי פולאני לויט, בתו של הכלכלן הנודע קארל פולאני, בסופה של הסדרה 'קפיטליזם' ששודרה בערוץ הראשון: "יש להכפיף את הכלכלה. הכלכלה חשובה, אבל היא לא יכולה לבטל ולכבוש את כל ההיבטים האחרים של החיים החברתיים ושל החברה' . אין זה פלא שבתו של פולאני ביקשה מאתנו 'לשוב' למפעלו הרעיוני הגדול של אביה, אשר ביקש להתחקות אחר הנתיב הפילוסופי-אידיאולוגי בו 'נותקה' הכלכלה משאר היבטי החיים. אך מה לפולאני ולמבחני ההשוואה? על כך אענה – את המבחנים הללו אי אפשר לנתק מההקשר הרחב שלהם -הכפפת מערכת החינוך למנגנון השוק. או בקיצור – 'מיסחור החינוך'.

תהליך ה'מסחור' של החינוך אינו חדש במחוזותינו והוא אורח כבוד באיזורנו זה מספר עשורים. הצמתים העיקריים שלו בעשורים האחרונים הם: דו״ח ועדת הררי משנת 1992, שביקשו לכונן 'טכנולוגיזציה' של לימודי המדעים ולקדש את הכנסת המחשבים ככלי שיביא את השינוי המיוחל במערכת החינוך (ועל הדרך קברו סופית את לימודי המלאכה בבתי הספר בטענה שהם 'מיושנים ואינם נחוצים'); דו״ח ועדת דברת, שלצד מסקנות יפות על רענון וחידוש מערכת החינוך, הכניס דרך הדלת האחורית את מנגנון השוק למבנה הארגוני של בית הספר. בין היתר באמצעות פגיעה בביטחונם התעסוקתי של המורים; ומהפכת מבחני המיצב שהכניסה שרת החינוך לימור לבנת וחיזק שר החינוך גדעון סער – הכל במטרה לתעל ולמדוד את המערכת למקסימום האפשרי, במטרה להוציא ממנה את המיטב שבמיטב – ״התלמידים המצטיינים״.

אך מה זו בכלל אותה "מצוינות" שכולנו כה מבקשים להשיג ולפיכך מודדים את עצמנו עד בלי די? בספרו של המחנך שלמה כרמי "משבר החינוך הישראלי הפוסט-ציוני" מתייחס כרמי למבוכה השוררת בין אנשי חינוך רבים סביב המושג העמום 'מצוינות' שעלה תכופות במסקנות ועדת הררי. כרמי מביא את דבריו של איש החינוך אברהם פרנק בבואו לנתח את משמעות המושג 'מצוינות' בכינונה של הפוליטיקה והיעדים של משרד החינוך. "המושג מצוינות זוכה למשמעויות שונות אצל אנשי חינוך, החל ממונח נרדף ל"מצוינים" וכלה בהישגיו של בית הספר כמוסד חינוכי". לכך נותן פראנק מספר דוגמאות: "שר החינוך לשעבר, יצחק נבון, גורס שמצוינות פירושה שכל תלמיד ישאף להצטיין בתחום ובתחומים הקרובים ללבו או ליכולתו". מולו מציג פראנק את דבריו של מנכ"ל משרד החינוך לשעבר ד"ר שמשון שושני, אשר רואה במצוינות "ניסיון של כל פרט וקבוצה לשאוף להשגת הסטנדרטים הגבוהים ביותר הנקבעים בכל תחום ותחום מנושאי הידע… והנסיון להגיע לסטנדרטים בינלאומיים גבוהים… ולעמוד בציפיות ובדרישות של המוסדות להשכלה גבוהה בתחומי ההוראה והלמידה".

עוד מבקש לזהות כרמי את הרדיפה אחר "מצוינות" בתור חלק מתהליך הניכור של בית הספר ממילוי תפקידיו הערכיים המסורתיים. כרמי מציין בספרו שהחינוך למצוינות יוצר תחרותיות בין התלמידים ובכך גורם לבידול חברתי במקום לשוני, פוגע בהישגיהם הלימודיים של תלמידים רבים שאינם עומדים בלחצי התחרות אך עשויים להתגלות כמוכשרים בתחומים מועילים אחרים של החיים החברתיים ואף מזהיר את הפגיעה האפשרית של המערכת באותו תלמיד "מצטיין" כאשר זה יכול ליפול לעומס יתר ותסכול הרסני במידה ולא יממש את הקריירה שציפתה ממנו החברה.

אין ברצוני לקטול לחלוטין את  תקפותם ומשמעותם של מבחני ההשוואה שכן בעזרתם מערכת החינוך והציבור בישראל יכולים לקבל שיקוף, יחסית מהימן, של הפערים החברתיים הנמצאים במערכת החינוך שבארצנו. אך מצד שני, האין אנחנו מזהים את הפערים הללו, השכם וערב, בכל סקר ומרחב כלכלי-חברתי זה או אחר בארצנו? על מה ולמה אנחנו מתפלאים לראות את אותם הפערים גם בחינוך? האין תוצאות מבחני ההשוואה הללו הופכים לכתב אישום נגד מערכת החינוך ומורי ישראל, כאילו הם הסיבה המרכזית לפערים חברתיים במדינה, זאת במקום האשם המרכזי, והוא מדיניות חלוקת ההכנסות האי שיוויונית אותה מוביל משרד האוצר וראש ממשלתנו מזה למעלה מעשור? במאמרו של של ליאור דטל בדה מרקר (http://www.themarker.com/news/education/1.3145096)  נשקפת תמונה זו בעיניי.

וישנה כאן, לדעתי, בעיה נוספת, אשר גלומה במימד הנסתר של מסקנות הסקרים הללו ומדגימה היטב את תהליך הפיכת החינוך לסחורה,  והיא הדרישה או הציפייה שהצלחת ילדנו  תדורג באופן אמפירי דרך מדידת ידיעתם בתחומים מסוימיים וצרים. ומכאן הדרך קצרה להנחלת ציפיות כוזבות לציבור. הרי אם נשקיע 15 מיליארד ש״ח נוספים במערכת החינוך אז תוך 3 שנים היא ״וודאי״ תניב הישיגים ותוצאות, כאילו היה מרחב קיבולת ההבנה של מוחות מיליוני ילדנו עוד פיסת נדל"ן במרכז הארץ.

עוד נדבך מעניין שעולה מהביקורת של דטל הוא כמובן החזרתו למרכז הבמה של שיח ההפרד ומשול הנפוץ כל כך במחוזותינו. כנראה מגיע הישר מעולם השיח של 'הנמכת הסטאנדרדטים' אותו אנחנו מכירים מהביקורת על העבודה המאורגנת. על כך שהיא מאפשרת לעובדים המאוגדים שכר הוגן ובטחון תעסוקתי. דטל מבקש לקחת את התצקיבים מהחינוך הדתי-לאומי כדי להעביר אותו לציבורים המקופחים יותר. ודאי שזה הכרח להעביר תקציבים גבוהים יותר למגזר הערבי המקופח בכל הפרמטרים של קשת ההשקעה של המדינה, אולי יש גם מקום להעביר ביקורת על המנגנונים בהם חלקים מהציבור הדתי-לאומי מצליחים למשוך תקציבים גדולים לחינוך שלהם, אך האם התשובה לכך צריכה להיות פגיעה בתלמידי הציבור הדתי-לאומי בשביל שיפור מצבם של התלמידים הערבים? תשובתי לכך שלילית, ופי כמה וכמה, אני חושב, שאנחנו צריכים להיזהר משיח ההפרד ומשול המשרת היטב את אלו הרוצים לכוון את כעסנו וביקורתנו הרחק מהיותו של תקציב המדינה המצטמצם.

ברחבי הרשת החברתית ניתן היה גם לצפות בשצף קצף של תגובות שביקשו לכוון את חיציהם כנגד המורים ומערכת החינוך הציבורית, כמו למשל הפוסט של הכלכלן אורי כץ ( דעת מיעוט )  (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1020435118078987&id=266806780108495&substory_index=0) אשר עקף את דטל מימין כאשר ביקש לטעון שהבעיה העיקרית במערכת החינוך היא, איך לא, ארגוני המורים המקדמים עצלנות, תקיעות, קבעון מחשבתי ושאר הרעות החולות הידועות בקרב 'פרזיטים מאוגדים' שיונקים כביכול מכספי הציבור ו״לא עושים כלום״.

״רפורמות אופק חדש ועוז לתמורה היוו כניעה לארגוני המורים, והעלו את שכר המורים״ כותב כץ ״המשמעות היא שלמורים אין תמריצים חזקים להתאמץ, השכר עבור מורים חדשים הוא נמוך מכדי למשוך אנשים טובים למערכת, והתוצאות בהתאם. אין דרך לשנות את זה מבלי לשבור את ארגוני המורים, ועוד תוספת תקציבית למערכת לא תשנה דבר״. אני מביא לכאן את דבריו של כץ כדוגמא הקיצונית ביותר לאופן בו מוכפף הגיון השוק על מערכת החינוך – בעיקר שיהיה לנו כתמרור אזהרה לאן רעיונות עיוועים שכאלו יכולים לקחת אותנו.

אך אני חייב להסתייג במידה מה מביקורת כוללת על דטל. כן, מערכת החינוך בארץ, ביחד עם שלל המערכות הציבוריות שתקציבם נשחק לאורך עשרות שנות של צנע כלכלי מבית מדרשו של בנימין נתניהו (כגון הכבאות, הרפואה וכו') צריכות יותר תקצוב! כן, יותר. בשביל לבנות יותר בתי ספר ולהקטין את הכיתות, כדי להעלות את השכר של המורים המתחילים (במקום לא לשלם אותו בכלל) , כדי לשפר את ההכשרה של המורים ואולי גם בשביל להקים מועצה לאומית לחינוך שתונהג ע"י מחנכים (ולא אנשי עסקים, כמו שפגשנו בועדת דברת לפני עשור) שיבנו תוכניות ארוכות טווח למערכת החינוך שאינן תלויות בתנודות הפוליטיות במדינה (וכהשראה ניתן ללמוד על כך ממה שקורה בפינלנד)  (https://www.davar1.co.il/43457/).

אני מצליח להבין את ההיגיון מאחורי החשיבה של כץ ודטל מכיוון שבבסיסה מונח הגיון מאוד פשוט אך מסיבותיו שלו, סמוי מעיניי הרוב – והוא התפיסה של תהליך החינוך כסחורה. הפתרון לשיפור איכות ה'סחורה' הזו ששמה חינוך מוצע לרוב רק משני כיוונים. או הגישה שמייצג דטל, שהיא היותר 'חברתית' או מרוככת, על פיה אם נזרוק עליה עוד כסף – היא תניב תוצאות יותר טובות. ואם זה לא יעבוד (וזה לא תמיד עובד) אז תמיד אפשר להאשים את נותן השירות בכך שהמערכת מעודדת אותו לעצלנות (בגיבוי ארגוני המורים הרשעים שלא נותנים אפילו הזדמנות לפטר את אותו מחנך סורר בחוסר יעילותו), כפי שמציע כץ. ומשם כמובן הדרך להקמת בית ספר מתמטי, אומנותי, אנתרופוסופי, דמוקרטי או בפשטות "פרטי" היא קלה ומהירה. רק נציב בכניסה מחסום הכנסה או כישרון (שבגילאים הצעירים יותר, מלבד כמה מוצארטים ורמברנדטים קטנים, פיתוחו כמעט תמיד תלוי השקעה כספית ניכרת מצד הוריו) – 'לא אל תדאגו! יש לנו גם מלגות!' כפי שאמר בזמנו דרור אלוני כאשר נמתחה עליו ביקורת על הקמת בית הספר הפרטי 'חבורתא'. אך האם התהליך החינוכי באמת פועל ככה, שבכזו קלות הוא מסוגלת להשתעבד תחת הגיון כלכלי של 'יצע וביקוש' או 'השקעה ותנובה׳?

אז יסלחו לי כל מבקשי תוכניות הוואצ'רים, שבירת ארגוני המורים והמבקשים לקח את התקציבים מהחינוך הדתי-לאומי –הכל בתקווה שילדיהם יקבלו את החינוך הטוב ביותר. אני מבקש להצטרף לשורה של ארוכה של מחנכים גדולים לאורך ההיסטוריה שביקשו למחות נגד מהלכים שכאלו ולהציע דרך שלישית. אולי במקום לרדוף באופן 'עיוור' אחר הישגים גבוהים יותר בידענות של בני הנוער שלנו, כל זאת כדי לטפוח לעצמנו על השכם שאנחנו הטובים בעולם או לבכות על מר גורלנו כאשר אנחנו הגרועים בעולם – ננסה אולי לכולל תהליך של 'דה-מסחריזציה' של תפיסתנו את התהליכים החינוכיים.

הדבר הזה ידרוש מאתנו ראשית כל להבין שהחינוך, או תהליך רכישת הידע הוא חלק אימננטי מחייו של בן אדם, ומתרחש בעצם, במשך כל חייו (אגב פולאני). בנוסף לכך, היכולת לרכוש ידע היא סובייקטיבית ואינדיבידואלית לכל בת אדם ובן אדם. יש תלמידים שמצליחים ללמוד לקרוא בגיל צעיר ויש כאלו שבגיל מאוחר. בנוסף אליהם לתלמידים רבים אחרים תהליך הבנת הקריאה הוא קשה בגלל שלל בעיות והפרעות, שחלקן מולדות וחלקן מתפתחות עם השנים. אין כאן צורך להרחיב על כך שרבים מהתלמידים אינם מצליחים לצלוח את מקצוע המתמטיקה מעבר ליסודותיו הבסיסיים ביותר.

אם כן, אולי זה שוב הזמן לשאול – מה אנחנו רוצים ממערכת החינוך שלנו? ויותר מכך – איזה בני אדם אנחנו רוצים שילדנו יהיו? איני שולל את האפשרות שעם סביבה תחרותית אגריסבית של מערכת תמריצים בה המורים ילחמו אחד בשני וירדו בתלמידיהם להוציא את הציונים הכי טובים, כדי שיהיה להם את השכר הגבוה ביותר, ישיגו התלמידים ציונים  טובים יותר (אבל זאת רק אם לוקחים בחשבון גם את האפשרות שחברת 'מרפקים' שכזו תייצר ותרחיב את התמריץ של המורים והתלמידים לזייף את תוצאותיהם). וכמו שציינתי בהתחלה, אין שום ספק שמערכת החינוך צריכה יותר תקציבים לרווחת הכיתות ואיכות תנאי הלמידה של התלמידים וכמובן העלאת משכורתם של מחנכותיה ומחנכיה (ובעיקר החדשים שבהם) – אך מסופקני שכל זה יהפוך את מערכת החינוך שלנו לטובה יותר – אולי היא תיהיה פרודקטיבית יותר בהיבט של ציוניה, אך אם אנחנו רוצים מרחב חינוכי אחר, שבו התלמידים נהנים ללמוד והמורים נהנים ללמד וכל זאת לא ע"י התמריץ הכלכלי אלא ע"י חדוות ההנאה שבתהליכי הלימוד והלמידה – אנחנו חייבים להתחיל לבחון את מערכת החינוך שלנו בזווית רחבה יותר, שכן ניסיון לכפר על פערים בהשקעה מסיבית בייצור תלמידים מצטיינים בשלל המעמדות וחלקי האולוסייה, אולי יטיבו עם אותם תלמידים אך מסופקני שיענו על הצורך לצמצם פערים חברתיים בקרב כלל התלמידים.

אנחנו חייבים להבין שרווחתם הכלכלית ותנאי העבודה של המורים משפיעה מאוד על התהליכים החינוכיים של התלמידים. ובנוסף לכך, סביבתם הכלכלית של התלמידים, משפיעה עמוקות על יכולתם של התלמידים ללמוד ולספוג חומר. ואין זה יפתיע איש שילד שגדל בבית 'עשיר' בחוסר בטחון כלכלי, בו ההורים לחוצים יותר להביא משכורת ואין להם זמן לדאוג לילדהם, או בית בו אין בטחון תזונתי, הנמצא בלב סביבה אלימה ומוזנחת – לא יצליח להצטיין במתמטיקה גם אם אלפי תוכניות תגבור של חמש יחידות.

אם נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ושר החינוך, נפתלי בנט, דואגים באמת לעתידם התעסוקתי של ילדי ישראל, אני מציע להם לכוון את ביקורתם לקברניטי הכלכלה הפיסקאלית, דהיינו, משרד האוצר והעומד בראשו. אולי הגיע הזמן לשבור את הפרדיגמה: משכורת גבוה = ידע רב במתמטיקה ואנגלית (ולא שזה לא חשוב) ולפעול ליצירת שוק עבודה ישראלי שמאפשר בטחון כלכלי בשלל מקצועות ההתמחות, ולא רק בהיי טק. דבר זה גם יאפשר סביבה טובה יותר להורי התלמידים לגדל בה את ילדיהם וגם יאפשר לכמות גדולה יותר של תלמידים לחלום ולהגשים את עצמם בחברה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!