בשיא תקופת הקורונה מסעדת מנסורה בדרום ת"א נכנסה לקשיים כלכליים כבדים, וכמעט נסגרה. אך עם פרוץ המלחמה בשבת שעברה, בעודם מתאוששים עדיין מהפגיעה הכלכלית הקשה, הפכה המסעדה לפס ייצור של אוכל ביתי שנשלח לחיילים ולמשפחות המפונים מהעוטף, כחלק מרשת שלמה של מסעדות, בניהן מסעדת "האחים", שמנהלות את האופרציה יחד.

לפני כמעט שלוש שנים, סיפרו בעלי המקום אלעד דגן וטל סוחמי ל'דבר' על המאבק שלהם להשאיר את מנסורה, מפעל חייהם, פתוחה. אבל עכשיו, פחות משנה לאחר שהצליחו להתאושש ולפתוח מחדש, המקום נראה כמו מפעל. עם מאות מתנדבים והרים של תרומות, מנסורה מתמקדת במטרה אחת- אספקת קציצות לכל דכפין.

מאחורי הדלפק חותכים מתנדבים ירקות, ובמטבח מתבשלים סירי ענק שמפיצים ריחות של בית. על שולחנות המסעדה, שסודרו לאורך כמעין פס ייצור, מונחות עשרות קופסאות, שהמוני ידיים אוחזות כפות ממלאות בכל הטוב שיוצא מהמטבח. אחר כך הן נארזות, ונאספות בערימות ענקיות, מחכות לשילוחן דרומה, לאזור הלחימה בעוטף עזה, או לאחד המלונות בהם מתאכסנים משפחות שפונו מאזורי הקרבות.

בכניסה למסעדה עוצרת משאית. היא הגיעה מאחד המשקים בשרון, ושני גברים מבוגרים מתחילים לפרוק ממנה ארגזים של חצילים. אחר כך דלועים, פטריות, סלקים טריים. עוד משאית מגיעה, ופורקת עשרות קילוגרמים של בשר טרי. הבשר נלקח ישירות למטבח, והירקות נערמים בצד, מחכים למתנדבים שיקלפו אותם.

"עדיף מלשבת בבית ולראות חדשות ברצף"

מאיה פרידמן (27), רומי לאור (19) ורוני גזית (19), תושבות השכונה, מתחילות מיד לנקות ולחתוך את הפטריות. "אמא שלי מצאה את המקום, ופשוט הגענו. הבאנו לפה את רומי, והתחלנו לעבוד. זו דרך טובה להסיח את הדעת מכל מה שקורה, ולעשות משהו טוב על הדרך", אומרת גזית. "זה עדיף מלשבת בבית ולראות חדשות ברצף", מוסיפה לאור. "זה מדהים לראות כמה אנשים באים. זה מה שמאפשר לי להמשיך את היום. כל כך הרבה אנשים רוצים לבוא לעזור ולתרום".

פרידמן מספרת שעליה ועל משפחתה עבר שבוע מאוד קשה. "אחותי הייתה במסיבה ברעים, למזלנו היא חזרה בשלום. אבל מאז, הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בבית, אני חייבת לעשות משהו. אני מאוד שמחה שיש לי את האופציה לעשות את זה".

"אני חושבת שלכל מי שיש את היכולת להגיע, או להביא מה שיש בבית, בשביל אנשים שאין להם כלום כרגע זה עולם ומלואו", מוסיפה לאור. פרידמן מסתייגת מעט, ואומרת שהיא מקווה שהאופרציה הזו תוכל להמשיך.  "אני מאוד מקווה שנוכל להמשיך בזה לאורך זמן. בסוף אנשים צריכים לחזור לעבוד, ומשפחות וחיילים יצטרכו את האוכל הזה גם בעוד שבוע ובעוד שבועיים".

מאחורי הסירים נראות פתאום פנים מוכרות. השחקנית ליליאן ברטו, ובן זוגה האדריכל מורן פלמוני, תושבי השכונה ולקוחות ותיקים של המסעדה, הגיעו גם הם להתנדב. "המלחמה תפסה אותי בחו"ל", מספרת ברטו. "הייתי עם הבת שלי, מדריכת חי"ר שהייתה ברגילה, בלונדון. היא חזרה לארץ בשישי, ואני קבעתי להישאר עם חברה עוד כמה ימים. ביום שבת בבוקר החברה שלי נכנסה לחדר לבנה כמו סיד. היא אמרה לי לא לדאוג, שכולם בסדר, אבל שקרה משהו נורא".

באותו רגע היא הייתה במירוץ לעלות על טיסה, והגיעה ארצה ביום שני בצהריים. "נחתתי בלילה ואמרתי למורן- אני חייבת על הבוקר למצוא לאן ללכת. מורן סיפר לי שהוא פגש את טל, שאמר לו שמתחילים לבשל. אז על הבוקר התייצבנו על הבר".

"הייתה התארגנות סביב המסעדה של חברים ושכנים ששמעו שמתארגן פה מפעל קטן לקופסאות אוכל. כל יום צוותים אחרים מגיעים, נותנים יד", מספר פלמוני. "זה עוזר להשאיר את הראש קצת נקי, להעביר את הזמן במשהו חיוני, לתרום למאמץ המלחמתי. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות. אז כל הצוות התגייס, כל החבר'ה השכונה פה, אף אחד לא עוזב עד שהמקום מבריק בסוף היום".

ברטו ופלמוני מספרים שהם מקבלים הודעות מאנשים שהאוכל הגיע אליהם, גם מיחידות שנלחמות ולא אכלו מנה חמה שבוע שלם. "אנחנו מבשלים פה יום יום מהבוקר עד הערב", מספרת ברטו. "אנחנו הרוסים, שבורים. הבת שלי איבדה חמישה חיילים, ילדים של חברים נרצחו במסיבה, ואני לא חושבת שיש מישהו במדינה הזו שלא קרה לו הנורא מכל, או שמכיר מישהו שאיבד מישהו. העשייה פה זו גם ריפוי עבורי, זה מציל גם אותי ואותנו".

אני יודע שמבחינה לוגיסטית, זה טיפה בים, אבל אני מרגיש שאנחנו נותנים גם למי שמקבלים את המנות וגם לאלה שמכינים אותן"

סוחמי ודגן, במקור מקיבוץ משמר הנגב (הנמצא כ-40 ק"מ מהרצועה), הקימו את מנסורה לפני כשש שנים- ברחוב סלמה בקצה שכונת נגה, על גבול תל אביב ויפו. מאז יום שבת שעברה הם מוציאים בין 700 ל-1,000 מנות ביום, כשכל פס הייצור הזה מייצר מוצר אחד- קציצות. מכל הסוגים. בשר, דג, עוף, עדשים, טופו, ירקות. ברוטב, אפויות או מטוגנות, כל מה שרק אפשר.  לצד הקציצות גם תוספת חמה- אורז, תפוחי אדמה, פתיתים, גריסים, סלט עדשים- מה שיש באותו היום.

ברגע שסוחמי ודגן ראו מה קורה ביום שבת, הם הבנו שהם חייבים לעשות משהו. סוחמי גייס את חברו הטבח מדי עאמר (35), שהביא איתו גם את אור קרמר (34), שעכשיו מנהלים את האופרציה כולה- החל מאיסוף תרומות של חומרי גלם ממשקים שונים, ספקים ואנשים פרטיים, בשינוע, בניהול מתנדבים- מעל 100 בכל יום.

"כבר ביום שבת שעברה נסענו למפונים וחיפשנו לעשות משהו", מספר אעמר. "ביום ראשון כבר טל התקשר אלי והציע לי לבשל לחיילים. פשוט קראתי לאור ומאז אנחנו פה. התחלנו 4-5 חבר'ה לבשל קצת ולהבין איך שולחים, מאוד מהר חבר הביא חבר".

"מפה לשם, בוואטסאפ יש 130 איש", צוחק סוחמי. "אנשים פשוט באים מהשכונה, דרך חברים. אנשים מאוד מחפשים להיות חלק, להרים את המורל, מחפשים מקור אנרגיה. מגיעים לפה עם ילדים ובני נוער שתקועים בבית במסכים, או שמגיעים כי הם חייבים לעשות משהו. אני יודע שמבחינת המנות, לוגיסטית, זו טיפה בים, אבל אני מרגיש שאנחנו נותנים את זה גם לאנשים שמקבלים את המנות וגם לאלה שמכינים אותן".

בשגרה, קרמר ועאמר הם יזמי הייטק בתחום החקלאות והפודטק. כעת הם משתמשים בידע שלהם כדי ליצור קשר עם חקלאים, תורמים ומשנעי מזון. "התחברנו לחמ"ל של אחים לנשק, למסעדת האחים שעוזרים לנו בשינוע, בחומרי גלם, בטבחים", מספר קרמר. "ספקים תרמו לנו עשרות קילוגרמים של בשר, חקלאים מביאים אלינו תוצרת, ואנחנו לוקחים גם פירות וירקות 'סוג ב'".

למה דווקא קציצות?
"קודם כל, כולם אוהבים קציצות", עונה סוחמי. "קציצות זה בית. זה אוכל חם, מנחם. זה אוכל של אמא, של סבתא, לכולם יש קציצות בבית בצורה כזו או אחרת. דבר שני, זה משהו שלא משנה איזה חומר גלם אנחנו מקבלים כחלבון, אפשר להפוך אותו לקציצות. אפשר לעשות את זה בשרי, צמחוני, טבעוני".

והדבר השלישי, והלא פחות חשוב, הוא מציין, היא העובדה שקציצות דורשות עבודת ידיים פשוטה. "כל אחד יכול לעשות את זה, וזו תרפיה של עבודה בידיים. זה פורק מתח, חרדות. הדבר היותר חשוב בעיניי זו הרוח, התרפיה שבבישול".

קרמר מעיד שעבורו, מדובר בעניין קריטי. "כל פעם שאני פותח את הטלפון אני מרגיש שאני 'הורג' מישהו. אני מקבל הודעות על השותף של ההוא, והאח של ההוא, והחברה של ההוא. אתמול היו לי ארבעה כאלה. כל יום מחדש צריך כלי קיבול יותר רחב כדי להכיל את מה שקורה. אני הרבה פעמים מסתובב פה מיואש. אני מבין שכמה שאנחנו עושים דבר טוב, אנחנו לא נצליח להימלט מהאימה שהייתה פה. אנחנו לא נצליח להחזיר אף אחד".

"התרומה של עם ישראל מדהימה, אבל אני מפחד שמנצלים אותנו"

סוחמי, קרמר ועאמר מעידים שהם מקבלי לא מעט תגובות חזרה, גם מחיילים וגם ממפונים. "זה ממש ממלא ומחמם את הלב. אבל גם ממשיכים להגיד שעדיין צריך אוכל, שזה קצת מפתיע אותנו", אומר עאמר. "זה דבר מאוד בסיסי, זה ממש מוזר שהמדינה לא דואגת לזה. הצורך הזה עדיין קיים".

"השאלה היא כמה זמן עוד נוכל להפעיל את זה. פיזית, כלכלית", מוסיף קרמר. "אנשים יצטרכו לחזור לעבוד, המשק יצטרך להמשיך להתקיים. זה מאוד מטריד אותי, יש הרבה דברים שאני לא עושה כרגע וצריך לעשות. כל מי שפה הוא כזה, לא מגיע מהתחום. חוץ מזה, יש הרבה ייצור חקלאי שעצר בדרום, ומישהו צריך לפתור את הבעיה הזו של הביטחון התזונתי של המדינה, גם בעוד שלושה-ארבעה שבועות, גם לאחר מכן".

חוץ מהקורונה שהייתה הרסנית, תחום המסעדנות, המלונאות, האירועים, האירוח- עברו גם חודשים מאוד קשים של משבר כלכלי. "ביחס לתקופות שגרה, אוגוסט-ספטמבר האלה היו הכי קשים אי פעם, וכולנו עם הלשון בחוץ", מעיד סוחמי. " העסק גמור, אני לא ידוע להגיד מה נעשה ואיך נצא מזה אחר כך. עדיין לא הקדשתי לזה מחשבה".

"עכשיו כולם תורמים את כל מה שיש להם. אבל זו הולכת להיות מערכה ארוכה, ולאט לאט לאנשים לא יהיה. והממשלה לא משחררת כלום. אנחנו בדרך לקראת ברוך. העובדה שעם ישראל תורם כמה שאפשר מדהימה אבל קצת מלחיצה אותי, אני מפחד שמנצלים אותנו. כל המשק וכל בית בישראל נמצאים במשבר. נהיה חייבים את הסיוע של המדינה כדי לצאת מזה, זה לא קיים כרגע".

"כמובן שאין לתאר מה עובר על משפחות המפונים, הנרצחים והנעדרים, אבל ההרס מהאירוע בסדר גודל כזה גם כמו אדוות במים, מגיע בגלים ובמעגלים שונים לכל בית בישראל. כולם צריכים עזרה, כולם עוד יצטרכו עזרה ותמיכה. וזה מאוד מפחיד שאין על מי לסמוך. יש פה אזרחים שמתגלים בגדולתם באמת, אבל אין מדינה מאחוריהם. ממשלת ישראל, והעומד בראשה, עושים הכל כדי לפלג ולהתסיס, גם עכשיו".