בתאל סבג, תושבת שכונת עתיקות באשקלון, רועדת מפחד כבר שבועיים. היא גרה בבניין רכבת ישן שרועד בכל פיצוץ, בלי מקלט ובלי ממ"ד, עם ילדה חולה שמרותקת למיטה ועוד שלושה ילדים מתחת לגיל 8. כבר יותר משבוע היא פונה לעירייה ולרווחה בלי הפסקה ומתחננת לפינוי, אך לא מקבלת מענה.
"היו אמורים לפנות היום, אבל קיבלנו הודעות שכרגע אין פינוי בכלל לאשקלון, ומפנים קודם את תושבי הצפון", היא מספרת. "כרגיל, אנחנו תושבים סוג ז'. זה לצערי לא חדש לנו, אבל עכשיו זה כבר בגדר מחדל. אני אובדת עצות, לא יודעת מהו יום מהו לילה, ומהם חיים בכלל. הכול מפחיד, נותר לנו רק להתפלל ולחכות לישועה".
סבג (33) ובעלה בן נולדו וגדלו באשקלון, ומתגוררים בשכונת עתיקות בדרום העיר – אחת השכונות המופגזות ביותר בישראל בכלל, ובמלחמה הנוכחית בפרט. באשקלון כ-40 אלף יחידות דיור ללא מיגון, רובן המוחלט באזור עתיקות.
"הבניינים בשכונה הם בנייני רכבת ישנים", מספרת סבג. "אין ממ"ד, אין מקלט, חדר המדרגות פתוח ולא מוגן. אין אפילו מקלט ציבורי קרוב מספיק שאפשר להגיע אליו תוך חצי דקה. אפילו מיגונית באזור אין. 'המרחב המוגן' אצלנו, על פי פיקוד העורף, הוא מתחת למשקוף של דלת הכניסה".
במשפחת סבג ארבעה ילדים, הבכור בן 8. האמצעית היא ילדה עם מוגבלות ותלות מלאה בהוריה. לפני כחודש עברה ניתוח ראש, ומאז נמצאת באשפוז בית. "היא מחוברת לפיק ליין, מקבלת אנטיביוטיקה 5 פעמים ביום. כשהיא מקבלת אותה היא צריכה להיות במיטה ולא לזוז, אז אם בזמן הזה יש אזעקה, היא אפילו לא יכולה לקום. אנחנו מנסים להרים אותה, מפחד שחלילה הצינור לא יתנתק ולא ייקרע, או שיהיה איזה פגע. כל זה בזמן לחץ וריצות, עם ילדים קטנים אחרים בידיים".
בשבוע שעבר הייתה פגיעה ישירה ממש בבניין ממול. "כל הקירות רעדו, התמונות בבית עפו והתנפצו על הרצפה". מאז הם בחרדה. "הילדים לא ישנים בלילה, כשיש אזעקה הם מתחילים לבכות, זה כבר הגיע למצב שהם התחילו לעשות צרכים על עצמם. הקטנה מקיאה בלי סוף, האמצעי נסגר ולא מדבר, הגדול חזר לעשות צרכים במיטה, ולא מוכן אפילו להיכנס לשירותים. בין האזעקות יש כמה שעות של הפוגה, אבל ברגע אחד הכול ברגרסיה".
אחרי הנפילה הבינה סבג שלמרות המצב של בתה, הם לא יכולים להישאר בבית, ופנתה לעירייה לבקש להתפנות. "הם אמרו שיסדרו לנו פינוי. למחרת היה טיפול לילדה בבית החולים, אז שאלתי אם אפשר מחר. אמרו שאין בעיה, שיחזרו אלינו למחרת, ושיהיה פינוי. עד עכשיו הם לא חזרו. אני מנסה להתקשר, אומרים לי שבכלל אין שום פנייה.
"אני כל היום בטלפונים, עם הרווחה, עם העירייה. מבקשים למלא את הטופס הזה, ואת הטופס ההוא, שולחים חזרה שחסרים פרטים, אני ממלאת שוב, שוב לא קורה כלום. פשוט אין עם מי לדבר. הם מתנערים, לא אומרים שאין ולא אומרים שיש. פשוט כל פעם אומרים שלא פנינו. כל שעה עגולה אני מנסה להתקשר ל-106 לבדוק אם יש חדש. כל מה שאני יודעת זה שכרגע הוציאו הודעה שבכלל אין פינוי לאשקלון כי מפנים את תושבי הצפון, ושברווחה אומרים שאין מקום.
"אני מכירה אישית לא מעט אנשים מהעיר שיש להם ממ"ד בתוך הבית, שפינו אותם לבתי מלון. חלקם גרים שכונה לידי. אני לא מבינה למה אין מי שמסתכל על השכבות החלשות, על אלה שאין להם איך להגן על עצמם גם בשגרה. ואם עלינו לא מסתכלים, על מי כן? זה מריח ממש לא טוב, זו פשוט הפקרות"
"אני מכירה אישית לא מעט אנשים מהעיר שיש להם ממ"ד בתוך הבית, שפינו אותם לבתי מלון. חלקם גרים שכונה לידי. אני לא מבינה למה אין מי שמסתכל על השכבות החלשות, על אלה שאין להם איך להגן על עצמם גם בשגרה. ואם עלינו לא מסתכלים, על מי כן? זה מריח ממש לא טוב, זו פשוט הפקרות".
לדבריה, הפינוי בשכונה קורה באופן חלקי ולא מסודר. "יש פה הרבה אנשים שאני יודעת שהתפנו עוד קודם, אלה שיש להם משפחה במקום אחר, או שיש להם את האמצעים לממן לעצמם מלון. חלק אני בטוחה גם שפינו. אבל נשארו פה לא מעט אנשים, אנחנו לא לבד פה. זה מאוד מוזר, כי זו השכונה הכי ישנה והכי לא ממוגנת בעיר, וזו גם שכונת מצוקה באופן כללי. הייתי מצפה שפה יתחילו".
בשגרה, סבג עובדת בניקיון בתי קשישים בקיבוץ זיקים. בעלה חולה פיברומיאלגיה (מחלת כאב כרונית), ועקב מצבו לא עובד כבר שנתיים. "נכון לעכשיו אין לשנינו עבודה. יש ארבעה ילדים בבית, אין לאן ללכת. אני מאוד מפחדת, כי אנחנו נמצאים עכשיו במצב מאוד מורכב, ואין לי איך להתפנות לבד".
בחודש שעבר בתה הייתה מאושפזת כמעט כל החודש. היא לא עבדה, ולא נכנסה לה משכורת החודש. בגלל המצב, אין לדעת גם מתי תוכל לחזור לעבוד. "שכירות לא שילמתי, שלא נדבר על קניות לבית, שהכול עומד להיגמר, וגם את זה אין. איך אני אמורה עכשיו לשלם על מלון?
"אני רק רוצה שיסתכלו עלינו. וזה לא רק אנחנו. עתיקות היא שכונה קשה, יש פה אנשים שאין להם כלום, יש פה קשישים, עולים, משפחות קשות יום. אנחנו יושבים בבתים מפוחדים, ואף אחד לא רואה אותנו. זה לא חדש, זה ככה כבר יותר מ-20 שנה.
"אני זוכרת עוד מהילדות שלי שדיברנו על הבעיות האלה. סבב אחרי סבב אמרנו שאין פה מיגון, אף פעם לא היה מענה. לפני חצי שנה בערך שמו לנו פה מיגונית בשכונה, במרחק של כמה דקות מאיתנו. אחרי כמה זמן, פשוט באו ולקחו אותה. ניסינו להבין מהעירייה מה קרה, לא ממש קיבלנו תשובות. אחרי כמה זמן אמרו לנו שיש איזה פלאפל שהתלונן שזה מפריע לו ומסתיר לו את העסק. אז פשוט לקחו אותה והשאירו אותנו ללא פתרון. אני רוצה שמישהו יעז להגיע לפה לשכונה כשיש אזעקה. שיראה את כל הבית עף, איך הילדים פה לא מפסיקים לבכות ולצרוח. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?"
