במשרד האוצר, בבנק ישראל, בעיתונות ובחלק מהאקדמיה הכלכלית גובשה קונספציה: כדי לנצח במלחמה ישראל צריכה לגרד כספים – לסגור משרדי ממשלה, לבטל כספים קואליציוניים, לבצע קיצוצים בתקציב הרגיל. הקונספציה הזו מבוססת על הנחה שגויה, לפיה ישראל נמצאת במחסור כרוני בכסף, כשבפועל ההיפך הוא הנכון.

בחשבון פשוט, הכנסות המדינה עברו בשנה שעברה את הצפי ב-70 מיליארד שקלים. העודף התקציבי נשק ל-10 מיליארד שקלים. לפי הערכת הכלכלן אלכס ז'בז'ינסקי מבית ההשקעות מיטב, הלחימה עצמה תעלה כ-42 מיליארד שקלים, ועוד אובדן הכנסות ממסים של 28 מיליארד שקלים – סך הכול 70 מיליארד שקלים. מדובר אמנם בהערכות, אבל קשה להבין למה הדיון הציבורי מתמקד בסדרי גודל מזעריים של קיצוצי תקציב קטנטנים, הקצאת עשרות מיליוני שקלים פה וחיסכון של מיליארד שם.

הצעדים המוצעים הללו, שחלקם אולי ראויים בפני עצמם, לא קשורים בשום צורה לגודל האתגר של המלחמה ותמיכה בעורף, ומסיטים את תשומת הלב מהצעד החשוב, המתבקש והגדול שלא נעשה: יצירת קופסת מימון מלחמתי גדולה לא פחות מערימות התחמושת שנדרשות לצבא והוא עמל על חידושן.

האתגרים הגדולים במלחמה בעורף הם חומריים, ולא כספיים: איך להביא מספיק אנשים, תחמושת וציוד קרבי בזמן ללוחמים, כדי לנצח במלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה לכוחותינו ולא כתוצאה מתוכנית מוכנה ומסודרת מהצד שלנו. גם אתגרי העורף מסובכים – כיצד לייצר מרחבים מוגנים, כיתות לימוד, כוח אדם מקצועי בתחומי החינוך, בריאות הנפש והרווחה ומערך לוגיסטי יעיל שיאפשר את הטיפול הדרוש בנפגעים ובמפונים, וייערך לשיקום עתידי.

אל מול זה, גיוס המסגרת הכלכלית הוא החלק הקל ביותר. הוא דורש כמה הצעות חוק, וקצת עבודת פקידות. קשה מאוד להבין מדוע זה עדיין לא נעשה.

ייתכן שיש משהו שדוקר את העין בהקצאת כספים מגזריים כשצריך לחזק מערכות תמיכה לכלל הציבור באשר הוא. ואכן, יש משרדי ממשלה שנוצרו רק כפשרה פוליטית, ומפריעים לתפקוד יעיל וכולל של זרועות השלטון. יש גם סעיפי תקציב שלא ניתן לבצע כעת בשום אופן, ויצטברו בהם עודפים ממילא, שאין שום מניעה להסב אותם לטובת הלחימה והטיפול בעורף. כל אלו באים בחשבון, ואולי נושאים חשיבות סמלית, אבל אין בסכומים שניתן לחסוך באופן הזה שום משמעות לגבי תוצאת המלחמה או החוסן של העורף.

הטיעונים הללו מחמיצים את עיקר הסיפור. התפקיד של משרד האוצר כעת הוא להמטיר כסף, אפילו בעודף, על הצבא, על העוסקים בפינוי ועל הנפגעים והמפונים עצמם וכל שדרוש להם, וגם על העסקים והעובדים שנפגעים במצב החדש.

הנגיד מסנדל את הממשלה

את הטיעון המפורט ביותר נגד הוצאה תקציבית גדולה עכשיו ניסח נגיד בנק ישראל אמיר ירון במסיבת העיתונאים על הריבית ביום שני. ירון אמר שמדובר באירוע מקומי, בעידן של ריביות גבוהות של בנקים מרכזיים, ושוקי ההון בעולם בוחנים אותנו בעיניים קפדניות, ולכן דרושים קודם כל קיצוצים תקציביים, לרבות כספים קואליציוניים וסגירת משרדי ממשלה, כדי לאותת לשווקים שהממשלה כאן מתנהלת באחריות. הוא הוסיף שאם ניצור עכשיו מסגרת של 100 מיליארד שקלים, ייכנסו אליה גם דברים שלא קשורים למלחמה. הנגיד לא אמר אם מימון בעודף של "דברים שלא קשורים למלחמה" הוא נזק חמור מאי-מימון של צרכים דחופים באופן מיידי.

הדבר המזיק ביותר בטיעון הזה הוא לא הפגמים בתוכו, אלא תפיסת העולם שעולה ממנו. הרעיון שחשוב יותר לאותת לשווקים שתהיה משמעת תקציבית מאשר להציף את המערכות הציבוריות בכסף, הוא רעיון ירוד מבחינה מוסרית. בעוד ראשי רשויות של תושבי העוטף משוועים לחיזוק כלכלי שלא מגיע, וכשרוב המגזר העסקי טרוד בשאלה אם חבילת הסיוע הממשלתי המיועדת של האוצר תרסק אותו או רק תקרב אותו לכך, מדובר באמירות מזיקות, שמייצרות אשליה כאילו לישראל חסר כסף ועליה לספוג לא רק את הנזק מחמאס, אלא גם קיצוצים.

המונחים כסף, ריבית, יחס חוב-תוצר הם הערות שוליים ביחס לכל אתגר ממשי שמזמנת המלחמה. חיילים ללא ציוד ראוי, מערך לוגיסטי מתפקד ואימונים, לא יצליחו בשדה הקרב. פצועים ובני משפחותיהם שלא יקבלו טיפול ראוי יספגו טראומה חמורה לכל החיים, לעומת אלו שכן יקבלו. עשרות אלפי ילדים מפונים שינותקו ממסגרת חינוכית לזמן ממושך יספגו נזק חמור לעומת מי שיקבלו מענה מיטבי. אין להעמיד את החישוב הכלכלי מעל אלו, וגם לא מעל הסיכון לקריסה של עשרות אלפי עסקים במשק.

כשמדינות המערב נמצאות בחובות שמגיעים ל-80% או 100% תוצר, והנגיד מדבר על עלייה מ-60% ל-64% בלבד, ברור שיש כאן יצירת מחסור מלאכותי בכסף וניתוק מהמציאות. גרוע מכך, בשוקי ההון בעולם בהחלט בוחנים אם הממשלה פועלת בחזית אחידה או בניגוד ליועץ הכלכלי לממשלה, הוא הנגיד. הנקיבה במספר של 64% סינדלה את הממשלה, והזמינה נגדה לחצים מבחוץ נגד מימון העורף והמלחמה – או פגיעה חמורה בשירותים הרגילים לאזרח, שמדוללים ממילא ושחוקים ממגפת הקורונה. אם בכל זאת תפעל הממשלה לחיזוק החברה הישראלית ותגייס את הכסף הדרוש, עשרות מיליארדים יותר ממה שהציג הנגיד, היא תפעל בניגוד לעצתו, מה שבהחלט יציג אותה באור שלילי בעיני השווקים.

אפשר לפעול אחרת

גישה חלופית צריכה להתחיל באיתות ברור למדינות העולם, לשווקים ולעצמנו, שישראל תנצח, תתקיים ותשגשג גם בתום המלחמה. הדבר מתבטא גם בתמיכה צבאית, פוליטית ובתחמושת מהמעצמה האמריקאית, וגם בקופסה תקציבית אדירה ששומרת על האתגרים הגדולים ממילא ברמתם החומרית, הלוגיסטית והחברתית.

אין שום צורך להוסיף עליהם אזיקים פיננסיים מלאכותיים. לישראל אין כל קושי לממן בכוחות עצמה הוצאה כזו. בקרנות החוץ-תקציביות קיימים יותר מ-20 מיליארד שקלים לטווח המיידי. הכנסת יכולה לאשר קופסה תקציבית של עשרות מיליארדים נוספים ללא קושי פוליטי, וללא קושי כלכלי של ממש בגיוס שלהם. את המסגרת הכוללת למלחמה יש להעמיד על 100 מיליארד שקלים לפחות לחודשים הראשונים, ולהגדיל אותה בהתאם לצורך – אם הניצחון לא יושג במהרה.

את כספי התמיכה שיוקצו בעודף, ניתן יהיה לאסוף בעתיד דרך עלייה במס החברות או במסים אחרים, שיקטינו את הרווחים, בעוד הממשלה מצילה את המשק מהפסדים כבדים. מימון ציבורי בעודף יכול להימשך בקלות עד להשגת הניצחון ומעט אחריו.

את הקופסה התקציבית לא חובה לנצל עד הסוף, אבל חשוב מאוד לאותת שישראל יכולה, מוכנה ועושה את המאמץ הנדרש כדי לנצח בלי שכסף יהווה את המגבלה במאבק הקיומי שלה. איתות ברור כזה לגבי היכולת של ישראל לממן את המלחמה ולאושש את המשק, עשוי גם להפחית את הלחץ על הפיחות בשקל.

במקביל, ראוי וכדאי לממן עוד דברים שבהחלט לא קשורים באופן ישיר למאמץ המלחמתי, אך קשורים לחוסן החברתי. מערכי החירום, הרווחה, הטיפול ושירותי החינוך זקוקים לחיזוק עמוק. צדק יצחק רבין כשאמר "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כל, האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם".