שבוע אחרי פרסום הנתונים השונים על שיעור העוני בישראל וערב חקיקת התקציב, דוד מזרחי לא מבין איך לא כולם מדברים על זה. "עוני מוביל לפשע, לגזענות, לבורות, לשנאה. בוא נטפל בדברים המהותיים. זה אמור להיות על סדר היום הציבורי – הכותרת הראשונה בעיתון", אמר בשיחה עם 'דבר ראשון'.

משמאל לימין: אבי דבוש, דוד מזרחי, ויקי כנפו, משה כחלון, אבי בוסקילה, ניסים דהן ודינה דיין (תמונה באדיבות המצולם)

מזרחי מטפל בשני הורים נכים, ובימים אלה הוא מבקש לצאת למאבק על קצבאות הנכות והזקנה. הבוקר (שני) נפגש עם שר האוצר משה כחלון יחד עם ויקי כנפו, פעיל מאבק הנכים אלי בוסקילה ופעילי תנועת הפריפריות שצעדו מבית ראש הממשלה בקיסריה לירושלים בקריאה לתקציב חברתי. "מדינת ישראל, לצערי הרב, מתנהגת באלימות כלפי אזרחיה" אמר, "אם נותנים 2,300 ש"ח לאדם נכה, 2,000 ₪ לאדם קשיש – זה אלימות והשפלה כלפי האזרח. אנחנו לא מבקשים חמלה או צדקה. אבא שלי שנים ביקש צדקה. אנחנו הפסקנו לבקש צדקה ואנחנו דורשים צדק. ערבות הדדית וסולידריות חברתית בין בני אדם. יש פרצופים מאחורי דוח העוני. זה אני, אמא שלי ואבא שלי".

היסטוריה של אלימות

מזרחי מדבר בנשימה אחת על אלימות ועל עוני, ומרבה להתריע: "היזהרו בבני עניים". "אם אין לך מה לאכול, אין לך דברים בסיסיים – אתה נופל לאלימות ולקיצוניות. אם ימשיכו לייצר כאן את הפערים החברתיים כלכליים המפלצתיים בין בני אדם, בני אדם יהיו אלימים", הסביר. ולמזרחי יש מושג אלימות מהי -עד לפני כמה שנים היה חבר מוביל בארגון האוהדים האלים והגזעני לה פמיליה, והוביל את המאבק האלים כנגד כניסתם של שחקנים מוסלמים לשחק בבית"ר. היום מזרחי מעביר סדנאות לבני נוער על קבלת השונה, מנהיגות ומאבק בגזענות.

בשיחות עם בני נוער מתאר מזרחי את המדרון שהוביל אותו לחבור, כבר כנער, לקיצוניים שבאוהדי בית"ר, ולהסתבך עם שישה תיקים פליליים כבר עד גיל 18 בגין אירועי אלימות כנגד ערבים ואוהדי קבוצות אחרות. בגיל צעיר הוציאה אותו הרווחה מהבית לפנימיה. בגיל 12 כבר ברח מהפנימייה למשחקים של בית"ר, אסף שקל לשקל מהאוהדים בשער כדי לרכוש כרטיס. שם בטדי מצא לעצמו דרך להיעשות אהוד ולזכות בהערכה. "סוף סוף אתה חלק ממשהו. בגיל 12 באצטדיון, דגלים – תופים ושירים. החלום שלי היה להיות אוהד כדורגל – לא להיות רופא או עו"ד. לעקוב אחרי האוהדים הבולטים בקהל" אמר.

"טהורה לעד". סיסמה שהגה ארגון לה פמיליה. צילום: פלאש 90

בגיל 14 חזר לגור עם הוריו בשכונת קטמון. "לא היה מיטות וישנתי על מזרן, היה כואב הגב בבוקר ללכת לבית הספר" סיפר, "אני זוכר את אמא מתלבטת בין קניית אוכל לתרופות. ארנונה, תשלום גז. אתה שומע את אמא אומרת שהקצבה לא מספיקה והיא לא יכולה ללכת לעבוד ולהתפרנס. ואבא שאיבד את האצבעות במכונה. גדלתי עם אבא שביקש כסף מאנשים כי הקצבה לא הספיקה, ואני לא מתבייש. שהם יתביישו שהם גרמו לנכה לפשוט יד. אתה פותח את המקרר ואין לך את הדברים הבסיסיים ביותר – אז הדרך לפשע קצרה".

"אתה מסתובב בכיכר ציון, ששם הגורמים הקיצוניים נמצאים עד היום ואף אחד לא עושה עם זה כלום. עומדים שם אנשים שלוקחים ילדים מבולבלים", סיפר. "כהנאצים" כינה אותם, ותיאר את השיטה – חבורות הרחוב שואלות את העוברים ושבים מה שלומם, וברגע שקיבלו תשובה עם מבטא ערבי היו מתנפלים ומכים. "הייתי מהנערים האלה, נמשכתי לקיצוניות" אמר, "בגיל 14 נפתח לי התיק הראשון במשטרה אחרי המשחק בין בית"ר להפועל תל אביב – אנחנו ימנים הם שמאלנים, אנחנו צהובים הם אדומים. זה זהות, לא רק ספורט. זרקתי אבנים, נעצרתי, נאזקתי, נלקחתי לאבו כביר. וכשאני נעצר 200 אוהדים צועקים 'דודי מזרחי המלך'. היום אני מבין שאלה לא חברי אמת".

התעוררות

השינוי הגדול הגיע לפני שנתיים, אחרי שיו"ר בית"ר לשעבר, איציק קורנפיין, תבע את מזרחי באופן אישי על סך של 380 אלף שקל על דברים שאמר על משפחתו של קורנפיין במהלך המחאה על החתמת שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים בקבוצה. קורנפיין זכה במשפט, ועל מזרחי נחתה מכה קשה ביותר, שאף הובילה לפירוק נישואיו הטריים.

"אני מודה היום לאיציק שתבע אותי והעיר אותי. שזה הסתיים לפני בית הסוהר", אמר. קורנפיין התרצה לבסוף וויתר על חלק הארי של הסכום, זאת אחרי שמזרחי נטע אוהל מול ביתו עם שלטים בהם הוא ביקש סליחה על התנהגותו.

דוד מזרחי במהלך סדנה שהעביר לתלמידי תיכון(תמונה באדיבות המצולם)

באותה תקופה עבד מזרחי בבית אריזה לתמרים בעמק הירדן. "שם חל בי שינוי מהותי, בתפיסה ובהבנה. עבדתי בבית אריזה עם ערבים לראשונה בחיי – פגישה אמתית. עיניים לעיניים ולב אל לב" סיפר, "פתאום בחור שואל אותי כמה אתה מרוויח? אני אומר 280 ש"ח ליום. והוא אומר לי, אני 70 ש"ח. מה התפקיד שלך? כמה שעות אתה עובד? אותו תפקיד, אותן שעות! ואני מרוויח פי ארבעה רק בגלל שאני יהודי והוא ערבי. התחלנו לאכול ביחד ולשתות ביחד. הבנתי שבסך הכל לא הכרתי".

היום מתפרנס מזרחי כמדריך קבוצת כדורגל יהודית-ערבית בקטמון, מטעם מרכז פרס לשלום, וכמרצה מבוקש לבני נוער ולמחנכים.

מאבק אישי

יחד עם אחיו הם תומכים בהורים, "אמא שלי נפלה על הראש בבית ונשלחה לבית חולים. גם אבא שלי מצבו התדרדר והוא בבית חולים אחר" סיפר, "תדמיין לך, שני הורים חולים במקומות שונים בארץ, אחת בירושלים ואחד בתל אביב, וצריכים לפחות עשרת אלפים שקלים להוצאות הנלוות. אני ושתי האחיות שלי לא יכולים לעבוד בזמן הזה באופן  רציף, כי לא ננטוש את ההורים שלנו. לא נשליך אותם לעת זקנה".

המאבק לקצבאות נכות וזקנה ראויות הוא מאבק אישי עבורו ועבור הוריו. "ההצעה של אילן גילאון להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום עברה על קול אחד. זה צריך לעבור עוד שלוש קריאות ואני כבר למוד אכזבות. אני מאוד מקווה שהיא תצליח לעבור, כי אם הפעם היא לא תצליח אני לא יודע מה יקרה.  עד שדברים לא קורים פה במדינה אני לא מאמין".

הלהט לא עזב אותו. הוא מדבר מהר ובהתרגשות, צועק לפעמים, כי העניין בדמו. את דבריו הוא מתבל מדי פעם בדברי נביאים מהתנ"ך, ומתריע כל הזמן שאם בעיית העוני לא תיפתר הפערים יובילו בסוף לפיצוץ ולמלחמת אזרחים.

"ההורים שלי אומנם נכים פיזית, אבל מי שהצביע בכנסת נגד הנכים הוא נכה רגשית. אוטוטו עובר כאן תקציב ואם לא נטפל בזה יהיה פה אסון" סיכם, "אנחנו נעשה מחאה לא אלימה, בכל דרך חוקית, עד שידאגו לנכים ולקשישים. יש מאות אלפים שרוצים לצאת לרחובות ואין להם כוח לצאת – הם נמקים בבית וקר להם. הם מתים בגלל שאין כסף לדברים בסיסיים. ואלה הדברים שהיו צריכים להרעיד את המדינה, שומו שמיים וזעקי ארץ".