בכניסה לישוב הבדואי הלא מוכר אלסרה בנגב ניצבות ערימות של גרוטאות, ולצד הבתים הזמניים יש דירי כבשים קטנים. "מתגוררים כאן 500 אנשים ב-55 בתים", מספר ח'ליל אלעמור, ראש ועד היישוב, "אין כאן אזעקה. הילדים מפחדים מקולות המטוסים. אנחנו מודאגים, אין תחושת ביטחון. אחרי חודש לחימה הוצבו בכפר שתי מיגוניות, וכל אחת מהן צריכה להספיק ל-250 איש".

הכניסה לכפר הלא מוכר אלסרה. "500 תושבים ב-55 בתים" (צילום: כדיה לוי)

המיגוניות שהוצבו הן מסוג צינור בטון בקוטר 2.5 מטרים, שבפתחיו מוצבים לוחות בטון. הן לא עומדות בתקן של ממ"ד בנוי, וכל אחת מהן מבטיחה מסתור לכ-12 איש בלבד. כאן הן גם ניגוד בולט לפתרונות המאולתרים של הכפר למצוקת המים והחשמל – פאנלים סולאריים, שיטות מחזור מים, בניית לולים ממכונות כביסה ועוד – בהם אלעמור מתגאה.

הדרך לכפר אלשיהאבי היא שביל עפר צר המתפתל בין צריפים. "יש בשיהאבי 3,000-2,500 נפש", מספר תושב הכפר עלי אבו סבילה. "600 הילדים לא הלכו לבית-הספר מאז השבעה באוקטובר, כי אין שם מרחב מוגן. אין בכפר מקלטים, אין שירותים". במרחק של כ-600 מטרים מאוהל האירוח של הכפר ניצבת מיגונית מסוג האסקו.

עלי אבו סבילה: "אין בכפר מקלטים, אין שירותים" (צילום כדיה לוי)

מיגוניות האסקו מורכבות משבכות ברזל ויריעות פוליאתילן עמידות, היוצרות יחד מעין "סלים" שממלאים בעפר. הצמדת יחידות בודדות אחת לשנייה מאפשרת ליצור מרחבים מוגנים בגדלים שונים, שיכולים לאכלס מ-30 עד 100 איש.לצד המיגונית באלשיהאבי מגרש משחקים מאולתר, והרוח הקרה לא מונעת מהילדים היחפים לשחק כדורגל או להתרוצץ על גבעת הטרשים.

מיגונית האסקו בכפר אלסרה. יחידות בודדות מורכבות זו לזו (צילום: כדיה לוי)

מצב המיגון עגום גם בישובים נוספים: בבית הספר אל-אמל בישוב לא מוכר הצמוד לישוב א-סייד, לומדים כ-1,000 תלמידים בכיתות א' עד ט', אותם מלמדים 70מורים. חליל אלכרם, מנהל בית הספר, מספר כי אין מיגוניות בבית הספר, הממוקם מחוץ לקו הכחול, ולא מחוצה לו. "זה תלוי ברשות להסדרת הבדואים", הוא אומר, "אני נאלץ להתעסק בבינוי מתקציב גפ"ן, שזה אסור".

בית הספר בישוב אל פורעה, שגם בו לומדים כ-1,000 תלמידים, בנוי ממבנים יבילים ואין בו מיגוניות או ממ"דים. במועצת אל קסום אין צופרים, החשמל מסופק לסירוגין, ואת האזעקות שומעים מרחוק. גגות גני הילדים עשויים פח, ובשעת אזעקה הילדים יוצאים מהם החוצה.

על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-21% מבתי הספר ברשויות הבדואיות בנגב (127 מוסדות, לא כולל גני ילדים) אין מיגון בכלל. ב-48% מבתי הספר במועצה המקומית אל קסום, אין מיגון כלל.

"לא הסתכלו עלינו כקהילה"

בנגב חיים כ-304,000 בדואים, מהם כ-80,000 ב-35 כפרים לא מוכרים. 50,000 נוספים גרים בשכונות לא מוסדרות בישובים מוכרים. בכפרים הלא מוכרים ובשכונות הלא מוסדרות אין מיגון תקני. מתחילת המלחמה נהרגו בישובים 8 בדואים מפגיעת רקטות, בהם סבתא ונכדתה; ארבעה ילדים ממשפחת אלקורען, ועוד שני גברים.

"אחרי שישה מבצעים בעזה ומלחמה אחת", אומר עלי אבו אלקיעאן, מנהל מתנ"ס חורה, "עדיין לא מרשים לנו לבנות למשפחה מקלט של 4X4 מטרים. לא הסתכלו עלינו כקהילה".

היעדר המיגון גרם בחודשיים האחרונים לסגירת המרפאות, וכך גם הנגישות לטיפול רפואי צומצמה לתושבי הכפרים הלא מוכרים. נוסף על כך, בשל היעדר מיגון מערכת החינוך בנגב הושבתה בחלקה.

הבעיה מוכרת, התקצוב לא מספק

מצוקת המיגון בישובי הבדואים לא חדשה. מבקר המדינה דן בכך ב-2007 ושוב ב-2018, ובין הדוחות, במשך 11 שנים, לא חל שינוי גדול. בעקבות עתירות של תושבים וארגוני חברתיים, גם בית המשפט דן בנושא בין 2014 ל-2017. על פי תשובת פיקוד העורף לבית המשפט, רוב תושבי היישובים הבדואים המוכרים הסמוכים לרצועת עזה זוכים למיגון תקני: בלקיה (כ-90% מהתושבים), בשגב שלום (כ-79%), וברהט (כ-78%). ביישובים אחרים שיעורי המיגון התקני נמוכים יותר: בתל שבע (כ-44%), בחורה (כ-54%), ובתראבין (כ-66%).

במהלך "חרבות ברזל" החליט פיקוד העורף להציב 35 מיגוניות מסוג "האסקו" בכפרים בלתי מוכרים. עד כה לא הובהר אם הצבתן תהיה מתמשכת. על פי דובר צה"ל, הצבתן היא בגדר "פיילוט" ו"פתרון זמני", ומבוצעת "כחלק מתפיסת אחריות מרחיבה של צה"ל". ארגונים חברתיים ורשויות מקומיות מימנו הצבה של כ-200 "מקלטי צינור".

ועדת הכספים של הכנסת אישרה לאחרונה תקציב של 35 מיליון שקלים לרכישה של כ-700 מיגוניות, שיוצבו צמוד לגני ילדים, תחנות אוטובוס ושטחים ציבוריים אחרים, בהתאם לתוכניות שיגישו הרשויות לאישור פיקוד העורף. התקציב ישמש גם להצבת כ-80 מיגוניות בתחנות הסעה מרכזיות מחוץ לכפרים המוכרים והלא מוכרים. 15 מיליון שקלים נוספים אושרו להיערכות חירום ברשויות.

"הצורך שלנו בנגב הוא מעל 11 אלף מיגוניות, זה בערך חצי מיליארד שקל", אמר בדיון בוועדה חבר הכנסת וליד אלהוואשלה (רע"מ), "אי אפשר להשאיר את האנשים ללא מיגון, במיוחד בכפרים הלא מוכרים".

"ראיתי איך בים המלח בונים בן לילה בתי ספר"

שיחות עם בעלי תפקידים ביישובים מעלות תמונה עגומה ותחושת קיפוח.

אל מוסא, מנהל בית הספר התיכון המקיף באל פורעה: "בשנתיים האחרונות חלק מהתלמידים שלנו עוברים לבתי ספר אחרים בשל מחסור במבנים ובמגמות. בימי גשם ומלחמה אין מענה חינוכי כי אין ציוד קצה בבתי התלמידים שנמצאים במצב סוציו אקונומי קשה. ראיתי לאחרונה איך בונים בין לילה בתי ספר באזור ים המלח. שם הכול פיקס. אני מבקש שתתנו לי מבנים ותקציבים לקדם ילדים מבריקים ולשלב אותם בחברה בהמשך".

שרית חוטובלי, מנהלת המחלקה לגיל הרך במועצת אל קסום: "יש כאן 140 ילדים בארבעה גנים, ללא מים זורמים. הגננות הולכות למכולת כדי לקנות בקבוקי מים לשתייה ולניקיון השירותים".

ח'ליל אלעמור: "כל בית חדש צפוי להריסה" (צילום: כדיה לוי)

ח'ליל אלעמור, ראש הוועד באלסרה: "מתגוררים כאן 500 אנשים ב-55 בתים. ב-2006 חילקו לכולם צווי הריסה, אחרי 8 שנות מאבק הצלחנו לבטל את צווי ההריסה. עדיין כל בית חדש צפוי להריסה".

עלי אבו סבילה, תושב שיהאבי: "אנחנו 13 שנים כפר מוכר, אבל המדינה לא השקיעה כאן ולא קודם דבר. מעט הדרכים הסלולות נסללו על ידי בני המקום".

רחל ליאל, יו"ר הקרן החדשה לישראל, המסייעת ארגוני חברה אזרחית משותפת ופועלת למיגון הישובים הבדואים:
אנחנו תומכים בארגונים והתארגנויות משותפות של יהודים וערבים לצד תמיכה בעשרות התארגנויות שטח שקמו בעקבות המלחמה, סיוע למפונים, הקמת חמ"לים, סיוע בתמיכה נפשית למפונים מהדרום, סיוע למטה החטופים והנעדרים ועוד. אחרי חודש של הלם ואבל, עצב וכעס, חשוב שכולנו נזכור שאנחנו פה כדי להישאר יחד, יהודים וערבים. עכשיו זה הזמן, יותר מתמיד, לוודא שאנחנו לא מוותרים על חיים משותפים".