"ברמה האישית, הרגשתי בגידה ואכזבה עצומה", אומרת חגית פאר, יו"ר נעמת, שלא מוכנה לשאת את השתיקה הכואבת של ארגוני הנשים בעולם, ובראשם ארגון הנשים של האו"ם. "לא רק בתור מי שעומדת בראש נעמ"ת, אלא קודם כל כאישה, כאימא, וכישראלית".

"לא הצלחתי להאמין שיש אישה בעולם הזה ששומעת כאלה דברים ולא נחרדת, ולא עומדת לצד נשים שנפגעו באופן המחריד ביותר. במקום זה, באו הארגונים שאמורים להגן ולשמור עליי, ואמרו: אנחנו לא מאמינים לכן". כיו"ר תנועת הנשים הגדולה בישראל, שגם פועלת בשיתוף עם אותו ארגון נשים באו"ם, היא גם קובעת, "אני ממש לא מקבלת את זה".

הרס בקיבוץ כפר עזה, אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס. "אני מצפה שיקומו ויעשו את זה כמו שצריך, ויגדירו חד משמעית שיש פה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות". (צילום: אדי ישראל/פלאש90)

"תמיד עמדנו לרשות תנועות הנשים בעולם בכל המאבקים שהיו, כולל מאבקים שקשורים לפגיעות מיניות בהקשר של מלחמה, כולל כאלה שקשורים לנשים ערביות. כולל כמובן METOO#, שהסלוגן הראשון שלו זה 'מאמינה לך'.  אלה שדיברו לראשונה על גזלייטינג, זה בדיוק מה שהן עושות לנו עכשיו. אני יודעת להגיד בוודאות שהן שומעות ורואות עדויות מפורטות. אפילו עדויות מצולמות שחמאס בעצמם הוציאו".

עם שלי שם-טוב אמו של עומר שנחטף. (צילום: נעמת)

לאחר שתיקה רועמת שארכה כמעט חודשיים, רק ביום שישי האחרון, גינה לראשונה ארגון הנשים של האו"ם את פשעי המין שביצעו מחבלי חמאס בנשים וילדות ישראליות במסגרת טבח שבעה באוקטובר. וגם זה היה גינוי עקום ומסויג, שנפתח בהבעת צער על חזרת הלחימה בעזה לאחר סיום הפסקת האש.

זאת, לאחר שפחות משבוע לאחר הטבח (ב-13.10) פרסם הארגון הצהרת תמיכה בנשים פלסטיניות המתמודדות עם המשבר ההומניטארי בעזה, שלא כללה התייחסות לטבח או לנרצחים והנרצחות בישראל ולא הזכירה את החטופות והחטופים.

"כל אישה בעולם צריכה לעמוד ולהגיד לא"

הגינוי המאוחר והמועט שהגיע לא מרשים את פאר במיוחד. "יש התעוררות קלה, אבל גם זה מעט מדי ומאוחר מדי. אני מצפה שיקומו ויעשו את זה כמו שצריך, ויגדירו חד משמעית שיש פה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות. בלי לתלות את זה בסיטואציה, בלי עוד שקופיות על כך שנשים פלסטיניות גם מסכנות. זה לא קשור, צריך להתייחס למקרים עצמם".

בתגובה, פאר ונעמת מובילות קמפיין בינלאומי שנקרא "Women of the world – wake up", בו הן קוראות לנשים ולארגוני נשים לעמוד לצד הנפגעות הישראליות. "כל אישה בתחום שלה בבית שלה מהמחשב והטלפון שלה יכולה להשמיע את קולה. לשתף, לתייג, להעלות. ונמשיך לתת לכולן את כל הפלטפורמות. בעיניי חובתה של כל אישה להיות חלק מהמאבק הזה. אנחנו מטרגטות גם את העולם הערבי, אין להן פטור מאנושיות. אנחנו לא מוותרות על שום אישה בעולם, נגיע לכולן".

למרות הכל, אתן ממשיכות את שיתוף הפעולה עם הארגון?
"להיעלב זו לא תכנית פעולה, וגם לא לעזוב בזעם. אנחנו חייבות להיות שם ולהמשיך להיאבק שם על הקול שלנו ולדאוג שהן לא יוכלו להמשיך לשתוק. אנחנו נמצאות בכל מקום, מעלות את זה בכל מקום. בכל כנס שאנחנו משתתפות בו, בכל ארגון נשים בעולם, בכל ארגון עובדים בעולם. אנחנו מפגינות, יוצרות ומצטרפות לקמפיינים בינלאומיים, מאחדות כוחות כדי להשמיע את הקול שלנו ולרתום את כל מי שאפשר מכל מקום בעולם. ואנחנו נעיר את נשות האו"ם".

וזה עובד?
"הגינוי שהגיע לא הגיע סתם. אנחנו משתמשות בכל הכוח שלנו, בכל הקשרים שלנו, בביסוס שלנו בעולם, לדרוש ולבקש מארגונים ומנשים לעמוד לצדנו, יחד עם ארגונים נוספים בארץ. והלחץ הזה עובד. והוא ימשיך לעבוד. היו"ר עוד תתנצל על ההתנהגות שלה, וגם אז אנחנו לא נרפה".

איך אתן עושות את זה?
"יש עדויות, יש סיפורים, יש סרטונים, יש שורדות ושבויות שחזרו שיכולות לספר ולדבר. וזה יקרה לאט לאט. אנחנו מאוד נזהרות בחשיפה של העדויות, בעיקר בשביל לא לפגוע בנפגעות ובמשפחותיהן, ויש גם המון סיפורים שעוד לא יצאו. הן לא יכולות להתכחש לזה, והן יהיו חייבות לצאת ולהכיר ולהגיד את זה חד משמעית. אי אפשר לקבל את זה. כל אישה בעולם צריכה לעמוד ולהגיד לא".

כמו ארגונים אזרחיים רבים בישראל, גם ארגון נעמת נמצא עכשיו במצב מלחמה. בימים אלה, הארגון יושב בצוות שאוסף את העדויות מניצולי וניצולות הטבח, מאנשי ונשות הביטחון שהיו עדים לזוועות ומהחטופות והחטופים ששוחררו. "היה לנו מאוד קשה נפשית להיכנס לשם", מספרת פאר. "אנחנו שומעות עוד ועוד עדויות, המון סיפורים על פגיעות מיניות הכי קשות שאפשר לחשוב עליהן. דברים מזעזעים".

מברשות שיער שנאספו בשטח מסיבת הטבע ליד רעים. "אנחנו מאוד נזהרות בחשיפה של העדויות, בעיקר בשביל לא לפגוע בנפגעות ובמשפחותיהן, ויש גם המון סיפורים שעוד לא יצאו". (צילום: הדס יום טוב)

"אבל אנחנו אוספות כמה שיותר. גם כדי שנוכל להבין מה קרה שם, כדי שנוכל גם לתעד את הזוועות שהעם שלנו עבר ושזה יהיה ברור לכל העולם מה קרה, גם כדי שנוכל להעמיד אותם למשפט, וגם כמובן כדי שנוכל להתחיל לטפל. ואנחנו רק בתחילת הדרך", היא מבהירה. "רק מתחילות להגיע עדויות של שורדי ושורדות המסיבה, שנמצאים במצב נפשי מאוד מאוד קשה. אנחנו מתחילות עכשיו לקבל עדויות מחטופות ששוחררו, גם הן קשות מאוד".

"נשים מודאגות מכך שבן זוגן מקבל רישיון נשק"

מהיום הראשון ללחימה הוגדלה פעילות קו הייעוץ לנשים במצבי משבר- *9201, שפועל כבר חודשיים מהשעה 9:00 בבוקר עד לשעה 21:00 בערב. פאר מספרת שבשבועות האחרונים, נראתה עלייה של כ-45% בפניות לקו. "אנחנו גם מנתחות את הפניות שלנו, ורואות יותר ויותר פניות של נשים שמודאגות מכך שבן זוגן או בן משפחה אחר מקבל רישיון נשק".

דבריה של פאר מתיישבים גם עם חששותיו של משרד הרווחה סביב ההקלה בקריטריונים לקבלת רישיון נשק ודיווחו כי מספר הבקשות לבדיקת מסוכנות סביב בקשות לרישיון נשק עלה פי 3 מתחילת המלחמה. עובדים סוציאליים גם דווחו על מקרים בהם נשים התלוננו שבני זוגן השתמשו בהקלות הקריטריונים כאיום כלפיהן, והודיעו להן שבכוונתם לרכוש נשק.

"הראשונות להיפגע בכל משבר הן נשים", היא מסבירה, "ומצב מלחמה יוצר יותר אלימות. אלימות קיימת מתגברת, אלימות 'חדשה' מתפתחת בתוך הפחד והמתח, ובנוסף הכל נדחה, וגם נפגעות דוחות את הטיפול בעצמן".

"כל זה, כאשר ישנם עשרות אלפי מפונים שנמצאים במלונות, בסיר לחץ ואי וודאות כלכלית וקיומית ובלי תעסוקה, יש המון אנשים שנמצאים במצבי אבל שונים כי איבדו יקרים, או שהם בעצמם היו עדים ונמצאים בטראומה, והמון אנשים שהמצב מהווה עבורם טריגר לפוסט טראומה. "כולנו סגורים יותר בבית, זה המקום שאמור להיות הכי מוגן עבורנו. עבור נשים במעגל האלימות, מדובר במקום הכי מסוכן".

את חושבת שצריך להפחית מתן רישיונות נשק כדי למנוע פגיעה בנשים?
"ברור לי שצריך לפתור את הנושא הזה, כי גם ברור שיותר אנשים צריכים נשק כדי להגן על עצמם במדינה הזו. אבל יש שאלה מה קריטריונים, מה הפיקוח ומה הבקרה על הנושא. ופה אני מאוד מודאגת. כי אני לא רואה שיש את שלושת הדברים האלה. ואם לא יהיו, ברור לי שמהר מאוד נמצא את עצמינו מהעבר השני של יותר מדי תמונות של נרצחות בעיתונים".

"צריך להפוך את הפירמידה"

במקביל, בארגון ממשיכים בפעילות השגרתית של הפעלת מעונות היום, כפרי הנוער והמקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן. "נתנו פתרון לכל מעון, לכל ילד ולכל הורה. פתחנו מחדש מעונות במקומות ממוגנים, פתחנו מעונות בבתי חולים כדי לאפשר להורים בתפקידים חיוניים לצאת לעבוד. אנחנו חייבים לנסות לקיים שגרת מלחמה, שההורים יחזרו לעבודה, שאבות ואימהות שמגויסים לצבא יוכלו להמשיך מבלי לדאוג מה עם המסגרת של הילדים שלהם".

ולדבריה, זה לא היה פשוט. לעובדים יש ילדים מגויסים, חלק מגויסים בעצמם, חלק חוו אובדן או טרגדיה בעצמם או במשפחה, חלק נאלצים להישאר בבית עם הילדים כשההורה השני במילואים. אבל המציאות הרבה יותר חזקה.

מעון נעמת לילדי העובדים החיוניים בבי"ח תל השומר. "למערכת החינוך יש תפקיד אדיר, והיא עוד לא שם. אבל היא תהיה חייבת להיות".  (צילום: נעמת)

"המעונות חזרו בחלק מהמקומות, אבל גם שם זה קורה לאט לאט", היא מספרת. "יש תסכול אדיר, ופחד אדיר. גם כשיכולנו כבר לפתוח מעונות חלק פחדו לשלוח את הילדים. יש לנו במעונות עובדות ערביות ויהודיות, ויש הרבה קבלה אבל גם פחד ומתח סביב זה".

פחד של ההורים שיש בגן סייעת או גננת ערבייה?
"גם בין ההורים לעובדות, גם עובדות שפחדו להגיע למקום העבודה, גם בין העובדות- חלק מהעובדות היהודיות לא רצו לעבוד עם עובדות ערביות. נדרשו הרבה שיחות ועבודה פנימית, ויש עוד הרבה מאוד עבודה".

אתן מקבלות את זה?
"אפשר גם להבין את זה, אבל לא לקבל. יש חשדנות מול אזרחים ערבים, אבל כנגד כל התחזיות, אף פעם לא ראינו הזדהות כל כך נרחבת של ערבים עם מדינת ישראל ועם החברה היהודית בישראל, וזה מתוך תקופה מאוד מדממת וקשה בחברה הערבית. יש סדק, יש חוסר אמון. צריך לבנות פה הכל מחדש".

איך אתן מתמודדות עם זה?
"הרבה מאוד שיחות, והתחילו גם שולחנות עגולים של העובדות. אבל זו רק ממש ההתחלה. זה לא רק ברמתנו, יהיה צריך לעשות פה עבודה של להגדיר מחדש את הדו-קיום פה. למערכת החינוך יש תפקיד אדיר, והיא עוד לא שם. אבל היא תהיה חייבת להיות. ולפחות במערכות החינוך שלנו זה יקרה".

מה זאת אומרת, צריך לבנות פה הכל מחדש?
"מדינת ישראל כבר לא תחזור להיות מה שהייתה. קרה פה משהו ששבר את כל המוסכמות ואת האמון, גם הבסיסי ביותר. זה החל מהאמון של האזרחים היהודים והערבים, כלה באמון של האזרחים מול המדינה ומול הצבא, ועד לאמון בין הורים לילדים שלהם. כל ההבטחות שאנחנו כהורים מספרים לילדים שלנו, כל מה שאנחנו מקריאים להם בלילה לפני השינה, הופר. הם לא מוגנים, ויש מפלצות".

"אני מרגישה כמו החלוצות, עכשיו נצטרך להתחיל לבנות את החברה שלנו, אולי זו הזדמנות גם לתקן, לבנות את החברה שלנו נכון יותר, בדפוסים אחרים".

אילו דפוסים?
"זה צריך להיות בהכל. זה מתחיל במערכת החינוך, ממשיך בבריאות ובטיפול הציבורי. אין לנו מספיק אנשי טיפול במדינה, כי שנים המדינה הזניחה את הטיפול. עובדים סוציאליים, פסיכולוגים. הגענו למלחמה הזו בצורה הכי גרועה שיכלנו להגיע".

"אחרי המלחמה כל החשיבה הזו צריכה להיות אחרת. צריך לשנות פה את כל התפישה, את כל התקציב. צריך להפוך את הפירמידה, לשבת ולבנות תכנית מדינית ליציאה מהמשבר ולהשקיע בה. והפעם צריכות לשבת נשים בשיחות ובמוקדי קבלת ההחלטות האלו".

זה יכול לקרות לדעתך?
"ברור לי שהאנשים שנמצאים עכשיו בהנהגה לא יכולים לעשות את זה. אבל ברור לי שאנחנו, האזרחים, ובעיקר האזרחיות, הם אלה שנקים את המערך הזה. אני לא סומכת על ההנהגה הנוכחית, אבל אני סומכת על האנשים שחיים במדינה הזו. הם בהחלט הוכיחו את עצמם".

"נהיה כמו החלוצות שהקימו את מדינת ישראל"

בחודשיים האחרונים, מספרת פאר, היא מסתובבת בבסיסי צה"ל, במיוחד בכאלה בהם משרתות לוחמות ותומכות לחימה. בבסיסי התצפיתניות בגבול עזה, שעובדות מסביב לשעון ואיבדו חברות רבות בלחימה, היא פגשה את הנשים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר על כך שסירבו להקשיב להתרעותיהן.

"יש לנו יותר גיבורות מאי פעם. מרחל אדרי, התצפיתניות ונשות המודיעין,  הלוחמות ותומכות לחימה בסדיר ובמילואים, ועד לאימהות שנמצאות בבתים עם הילדים, לנשים שמקדישות כבר חודשיים את כל חייהן וכספן לדאגה לעורף ולחזית ומרימות מערכי התנדבות עצומים, לסבתות הקיבוצניקיות שיצאו מהשבי בראש מורם. הכוח של נשים פה נמצא בכל מקום".

יו"ר נעמת חגית פאר עם חיילות בעוטף. "נשים חייבות לקום וללכת ממקומות בהם אין מספיק נשים". (צילום: נעמת)

"אני כל כך גאה בנשים שבעיניי במלחמה הזו הוכיחו מעבר לכל ספק מהי תרומתן ומהי השפעתן על כל תחום. על הצבא, על העורף, על כל מרקם החיים במדינה. אנחנו רואות אותן בתוך עזה, לוחמות, במודיעין, על הגבולות, בכל העמדות. והן הוכיחו גם שהקול שלהן חייב להישמע, ואם הוא לא נשמע קורים אסונות. נשים ידעו, התריעו, אמרו, ולא הקשיבו להן. זו טרגדיה, וזה לא יכול לקרות יותר לעולם".

"הקול של הנשים התריעו לפני היה צריך לצאת משם הרבה יותר חזק", היא אומרת, ומוסיפה כי הקולות הללו היו צריכים להגיע לתקשורת לפני, וגם לגופים כמו זה שהיא עומדת בראשו. "יכולנו אולי לעשות עם זה משהו ולשמוע אותן". אבל הכי חשוב, היא אומרת, זה מה יהיה הלאה. האם אנחנו חוזרות לאותם דפוסים עליהם דיברה, או שההיסטוריה תשתנה.

המסקנה המתבקשת, לדבריה, היא שקודם כל חייבים להקשיב לנשים, ושנשים צריכות לשבת בכל שולחנות קבלת ההחלטות. בצבא, בממשלה, בקבינט, וגם בכלכלה, בשירות הציבורי ובפאנלים בתקשורת. "זה חלק מהקונספציה שנשברה", היא טוענת.

"נשים חייבות לקבוע את סדר היום. זו משימה שבעיניי היא קריטית להמשך הקיום שלנו. ואנחנו כנשים חייבות לדרוש את זה, שוב ושוב, בכל האמצעים. אחרי הכל יהיו פה בחירות, גם ברשויות המקומיות ואני מאמינה שגם לממשלה, וכולם, ובמיוחד נשים, לא יכולות להרשות לעצמן להמשיך להצביע לרשימות שאין בהן נשים במקומות ריאליים. נשים חייבות לקום וללכת ממקומות בהם אין מספיק נשים, ולא לאפשר את המשך הדיון".

"נהיה כמו החלוצות שהקימו את מדינת ישראל. נדרוש את מקומנו, לא נחזור להיות נחמדות, לא נסכים יותר שיסתירו אותנו ושלא יקשיבו לנו, ונשלם כל מחיר שנצטרך. אנחנו צריכות יותר לתמוך אחת בשנייה, לקדם אחת את השנייה, לפתוח דלתות אחת בשנייה. צריכה להיות פה יותר סולידריות נשית. מהסבתות שיצאו מהשבי בראש מורם עד לצעירות הלוחמות, אנחנו צריכות ללדת פה מדינה חדשה".