יפעת אסטליין ומעיין דשווד, האחראיות על החינוך לגיל הרך של קיבוץ רעים, מכינות את הפעוטון וגני הילדים בבית החדש של הקיבוץ ברחוב הרצל בתל אביב. כבר בשבוע הקרוב צפויים להגיע אליו הילדים הראשונים מהמלון באילת, והמתנדבים וחברי הקיבוץ עובדים במרץ לסדר את הג'ימבורי, קופסאות המשחקים והספרים במדפים.  

המבנה שיועד לפעוטון ולגן הילדים הוכרז בית לשימור, וצמוד לבניין המגורים של חברי הקיבוץ. לפעוטון צפויים להגיע בזמן הקרוב שישה ילדים, שיבלו במשחקים בחדר ובחוץ, ויישנו בממ"ד, שישמש גם את ילדי הגן. מרחב הגנים מורכב משני מתחמים: אחד לבני שנתיים עד 3.5, ובקומה מעל, גן בוגר לבני 3.5 עד 6.

יפעת אסטליין (משמאל) ומעיין דשווד, האחראיות על החינוך לגיל הרך של קיבוץ רעים (צילום: דוד טברסקי)

בתקופה הקרובה הגנים מצפים ל-17 ילדים. המספר הסופי של הילדים בגנים לא סגור עדיין, שכן חלק מההורים בקיבוץ לא מתכוונים לעבור למגורים בתל אביב, אבל מתכוונים בהמשך לחזור לקיבוץ. יש גם הורים שלא החליטו עדיין אם יחזרו. בסך הכול אמורים להגיע לבניין כ-350 חברי קיבוץ, מהם 130 ילדים ונוער, שפרט למוסדות החינוך בתוך בניין המגורים, ילמדו בבית הספר היסודי לטבע ליד הגן הזואולוגי (שנמצא במרחק הליכה מהמבנה), בחטיבת הביניים ובתיכון צמרות בצפון העיר, ובתיכון חדש. 

הגנים מלאים בארגזים וקופסאות שרכשה אסטליין בתקציבים שקיבל הקיבוץ. הגן הבוגר עובד בשיטת החינוך של מונטסורי, ששמה דגש על משחקיות והתנסות בלתי אמצעית של הילדים בדברים שסובבים אותם. על הארגזים הגדולים שעדיין לא נפתחו נכתב 'רעים', והם מלאים בצעצועי עץ, תחפושות, פלסטלינה, בתי בובות, משחקי קופסה וכלי מטבח מפלסטיק. בחדר צדדי יש פינה חימום לאוכל. "בקיבוץ היינו מביאים אוכל מחדר האוכל", אומרת אסטליין, "עכשיו אנחנו נביא מקייטרינג עירוני".  

הבדל מורגש נוסף הוא הגודל – שטחי הגנים בתל אביב קטנים יותר, והמחסור בדשא ובמרחב מחוץ לבית לא יאפשר לילדים לרוץ לכל מקום. הפחד מפני בריחה החוצה לכביש הביא להחלטה להציב גדר מסביב לגן. "זה נשמע אבסורדי", אומרת אסטליין, "אבל הגדרות הן בשביל להרגיש נוח יותר. אנחנו מתכננים להשמיש גם את המרחב של המועדון לקשישים, שצמוד לגן, כשהוא לא יהיה בשימוש, בשביל עוד מקום לסדנאות ומשחק. בקיבוץ לכל אחד היה שטח משלו. פה נצטרך לפעול יותר בשיתוף פעולה".

מבנה גן הילדים (משמאל) ובית המגורים של חברי הקיבוץ. "בקיבוץ לכל אחד היה שטח משלו" (צילום: דוד טברסקי)

"מעניין אם יגיע אלינו שומר כמו בשאר הגנים", תוהה דשווד, בעודה מסתכלת על הכניסות והיציאות למתחם. "אני שמעתי שצריך מספר מסוים של ילדים בשביל שומר".

אסטליין אומרת: "אני סומכת רק על כיתת הכוננות שלנו. הם אלה שהצילו אותנו. כיתת הכוננות מורכבת ברובה מהורים צעירים שיצאו להגן על ילדים שלהם, ובכך הצילו את כולנו". 

"מלון הוא לא מקום קבוע. אתה אורח, זה לא שלך"

"העבודה עם הילדים עוזרת בתקופה הזו במיוחד. כל מי שעובד עם אחרים, זה נותן לו להרגיש חשוב ומועיל", אומרת אסטליין. היא בת 66, והגיעה לקיבוץ לפני 50 שנה כילדת חוץ מבני ברק. היא גננת בקיבוץ ובמועצה עשרות שנים.

"במלונות הצלחנו לשמור על הילדים שלנו – אבל להורים היה קשה מאוד, והרבה מהילדים איבדו כיוון. מלון הוא לא מקום קבוע. אתה אורח, זה לא שלך. המטרה שלי לתקופה שאנחנו פה היא ההבראה הנפשית ורגשית של הילדים. ברור לי שאני רוצה שילמדו לקרוא – אבל יותר מכל אני צריכה שיחזור להם האמון בסביבה שלהם, במבוגרים, בחיים שלהם – במשך שנים הם חיים בחרדות של צבע אדום. גם באילת ירו עלינו, ואני מבינה שגם פה יש סכנה שזה יקרה. להרבה ילדים יש חבר שנעלם, מבוגר שנעלם. הילדים מבינים מה קורה. ברמתם כמובן, אבל מבינים".

הצעצועים כבר מוכנים. "צריך לדעת גם לעצור את ההצעות כדי לקבל שליטה חזרה על החיים שלנו" (צילום: דוד טברסקי)

היא מספרת שהעירייה ותושבי העיר קיבלו אותם בחום. "לפעמים זה קצת יותר מדי. עוד הצגה. עוד משחק. עוד הופעה. צריך לדעת גם לעצור את ההצעות כדי לקבל שליטה חזרה על החיים שלנו. תל אביב מאפשרת דברים שלא יכולים להיות בקיבוץ: פעילויות, מקומות מיוחדים ועוד. יש פה הזדמנויות רבות לדברים שלא היו לנו".

דשווד, בת 45, היא בת משק. בעלה הוא מתנדב מאנגליה שהגיע לקיבוץ. היא חיה באנגליה כמה שנים, וחזרה לארץ בתחילת מבצע צוק איתן. היא גרה בקיבוץ עם שלושת ילדיה. "כל חיי עבדתי בחינוך, והתקופה הזו היא אתגר עצום. במלון ניהלתי פעוטון כמה שעות ביום וזה איפשר להורים אוורור. לי זה מאוד עזר להיות עם הילדים ולהשקיע בהם. התמסרתי אליהם יותר מאשר לילדים שלי". 

חדר האוכל. "בקיבוץ היינו מביאים אוכל מחדר האוכל, עכשיו נביא מקייטרינג עירוני" (צילום: דוד טברסקי)

"אני אעשה פה את המיטב שלילדים יהיה טוב, אבל יש דברים בקיבוץ שאין להם תחליף, כמו המרחב והחופש הקיבוצי. הטיול היומי עם הילדים בדשא והמדרכות הוא השיעור הכי חשוב – מוטוריקה גסה, עדינה, פיתוח חושים. בחורף מקלפים פירות בפרדס. באביב מריחים את הפריחה – אין לזה תחליף בעיר. בעיר מה ישמעו, רעש של מכוניות ובנייה?"

"אנחנו צריכים את הזמן להבריא, וזה ייקח כמה שצריך"

חברי הקיבוץ הגיעו לתל אביב אחרי שהייה של יותר מחודשיים במלון ספורט קלאב באילת, שפונו אליו בליל 7 באוקטובר. הקיבוץ איבד חמישה מחבריו באסון, והנער ליאם אור נחטף לעזה ושוחרר אחרי 50 יום.

"אני יכולה לחזור לרעים מחר, לקחת דברים להשקות עציצים בלי בעיה", אומרת אסטליין. "אבל את הנכדים שלי, אחרי שהתחבאו יום שלם בארון, אני לא אחזיר לשם, ואפילו לא קרוב. עד שלא תהיה תחושת ביטחון, לא יחזרו לשם אנשים עם ילדים. כרגע לא נראה שיש כיוון לזה".

דשווד אומרת: "אני לא מרגישה שאני מתגעגעת. הזיכרונות של היום שיצאנו משם עדיין איתי. אנחנו צריכים את הזמן להבריא, וזה ייקח כמה שצריך. שאף אחד לא ילחץ עלינו".