"עוד מעט לא יישאר פה כלום. הכול ייהרס ויבנו בתים ושכונות חדשות. התוכניות כבר יצאו לדרך וכולם רוצים להתחיל ולשקם", אומר דייוויד צל, איש רשות העתיקות, הרוח החיה מאחורי פרויקט תיעוד ושימור המבנים שנהרסו בעוטף ב-7 באוקטובר.

צל מומחה לפוטוגרומטריה – טכניקה לתיעוד מתקדם של מבנים קדומים באמצעות טכנולוגיות הדמיה מבוססות צילום דיגיטלי. כבר בימי המלחמה הראשונים הוא ומומחים נוספים בתחום גויסו על ידי יחידת דובר צה"ל, ונשלחו לתעד את שטח העוטף.

צל, האחראי מטעם רשות העתיקות על התיעוד, גייס את חבריו ברשות, והתיעוד הפך לפרויקט לאומי, בהובלה ובמימון של מנהלת "תקומה" ומשרד המורשת. "המדינה שואפת לנקות את השטח כמה שיותר מהר ולהחזיר את התושבים לבתיהם ולשקם את העוטף", הוא מבהיר את הדחיפות שבתיעוד, "ככל שנתעד יותר, ככה תהיה לדור העתיד יותר הבנה של מה שקרה כאן".

הוא מביא לדוגמה את סיפור הריסתו השבוע של הבית של פסי בקיבוץ בארי, זה שכונה בטעות "חדר האוכל של בארי". בבית התבצרו, כזכור, 40 מחבלים עם 14 מאנשי הקיבוץ ואורחיהם שנלקחו בתור בני ערובה. בעיצומו של הקרב שניהל צה"ל במקום, טנק ירה על המבנה. רק שתי ניצולות שרדו לספר מה אירע שם. "אבל לא הרסו את הבניין לפני שאנחנו נכנסנו ותיעדנו אותו".

הליכון, שרידי פסנתר: עדויות לחיים שנקטעו

השבוע עבד צוות המתעדים של רשות העתיקות בקיבוץ ניר עוז, שספג את הפגיעה הקשה ביותר במתקפת החמאס. 105 מכ-400 תושביו נרצחו, נחטפו, או נמצאים עדיין בשבי.

השבילים בקיבוץ המפונה, שחלק מתושביו עברו למגורים זמניים בקריית גת, עמוסים בימים אלו במבקרים. צוות מקרן שפילברג מצלם עדויות; קבוצת עיתונאים זרים עומדת בכניסה לחדר האוכל, ליד הדלת שחוררה בכדורי החמאס, בדרכם פנימה, להתרשם ולשמוע מניצולי הטבח עדויות; קבוצה נוספת של מבקרים מחו"ל מסתובבת עם דניאל ליפשיץ, נכדם של יוכבד, ששוחררה מהשבי, ועודד, שעדיין שבוי בעזה.

המראות קשים. בקצה המערבי של הקיבוץ, מה שהיה ביתו של אמיתי בן צבי בן ה-80, שהתגורר בו עם המטפל הפיליפיני שלו, ג'ימי פאצ'קו. הבית שרוף. נותר ממנו רק הממ"ד, שבו נמצא בן צבי ירוי במיטתו. פאצ'קו נחטף לעזה ושוחרר. באמצע מה שהיה סלון עומדים ההליכון של בן צבי, קופסאות תרופות עם שמו עליהן, וצעצועי הנכדים פזורים מסביב. עדויות אחרונות לחיים שנקטעו כאן.

הבית הבא הוא ביתו של עופר קלדרון. הוא וילדיו נחטפו לעזה. הילדים שוחררו והוא עדיין בשבי. במרחק כמה בתים משם, בית משפחת ביבס. החצר נותרה כשהייתה ב-7 באוקטובר. בגינה עגלות הילדים והמשחקים, על הדלת תמונות של שירי, ירדן והפעוטות אריאל וכפיר, "הג'ינג'ים". המשפחה עדיין בשבי.

אחריו, ביתם של יוכבד ועודד ליפשיץ, שנשרף כליל. הריח עדיין באוויר. בסלון נותרו שרידי הפסנתר שעליו ניגן עודד, ושלד טלוויזיה על זרוע בקיר. כך בית אחר בית בקיבוץ הקטן והשקט, שתושביו הפכו, שלא ברצונם, לגיבורי המלחמה שעדיין נמשכת.

פדוית השבי דואגת לחתולים

הדשא נותר ירוק, וצועדת עליו בשקט גיבורה נוספת, ילנה טרופנוב (50), שנחטפה לעזה ושוחררה אחרי 54 ימים. רק אחרי השחרור גילתה שבנה סשה, אימה ובעלה נחטפו גם הם. אימה שוחררה יחד איתה, בעלה נרצח, ובנה עדיין בשבי. מאז השחרור מתגוררת טרופנוב בכפר המכבייה ברמת גן ומגיעה פעמיים בשבוע לקיבוץ להאכיל את החתולים.

"לפני כמה ימים אמרו שאנחנו צריכים להתפנות מכפר המכבייה", היא מספרת, "אמרתי להם שאין בעיה, ואני אחזור לגור בבית השרוף שלי בניר עוז". מהבית לא נשאר כמעט דבר. כל החפצים שלה ושל בעלה, כולל הבגדים, נשרפו. "שלומי בסדר", היא אומרת, "אבל אני מאוד דואגת לסשה, וכל הזמן אני עוברת ממקום למקום להיאבק עד שהוא ישוחרר. כשיש לי זמן אני חוזרת לכאן לדאוג לחתולים".

מה שנשאר מגן תות

הסיור בין הבתים החרבים עם צוות רשות העתיקות מסביר בדיוק למה צל מתכוון כשהוא מתאר את הפרויקט שלהם כ"הקפאת מצב של 7 באוקטובר". בכניסה לגן הילדים תות, נותרו על מתלה הכובעים רק שלושה, מונחים שם גם רימונים מחימר שהכינו הילדים, ולוח שעליו כתוב גמר חתימה טובה, מעוטר בשופרות עם ברכות שכתבו ילדי הגן זה לזה.

הכיסאות הקטנים מסודרים סביב השולחנות הנמוכים, שעליהם מונחים חומרי היצירה. הכול מוכן ליום הלימודים שאמור היה להיפתח בבוקר יום ראשון, 8 באוקטובר. בצד החדר המפויח עומד "ספסל החברוּת", פרויקט שיזמה שני אביגל, אימו של עידו בן ה-5, שנהרג מפגיעת רסיס רקטה שנורתה מעזה ב"שומר החומות" (2021) וחדרה אל הממ"ד מחלון ביתם בשדרות.

הילדים אינם. ריח השריפה באוויר. גן תות עתיד להיהרס. "לכן הפרויקט שלנו חשוב", אומר צל. "אנחנו מצלמים מצב, מתעדים אותו לרמת המילימטר הבודד, כך שבעתיד הקרוב וגם הרחוק, נוכל להסביר מה קרה פה; להפוך את התיעוד והתמונות לסרט, או למודל בנוי שנוכל ממש להסתובב בתוכו".

התיעוד התלת-ממדי של גן הילדים לא יחליף את החיים שהיו כאן. גם אם יקימו מוזיאון ויציגו בו שחזור מדויק של גן תות, זה לא יהיה אותו הדבר. אבל זה הכי קרוב שיש. אם לעיתונאי, חיים נחמן ביאליק, הייתה הטכנולוגיה הזאת כשסייר בקישינב אחרי הפרעות בפסח 1903, אפשר היה להבין מה בדיוק התרחש "בעיר ההרגה".

תמונות סטילס מולבשות על מודל תלת-ממדי

תהליך התיעוד באמצעות מודל תלת-ממדי מתחיל מצילום ומדידה של האתר ברזולוציה גבוהה. לאחר מכן, נבנה במחשב עוצמתי מודל שעליו מולבשות תמונות דיגיטליות. לשיטה יש היבט מדעי חשוב: אובייקטיביות ונאמנות למקור. התהליך נעשה על בסיס נקודות ציון ללא התערבות משמעותית של המתעד.

"לקראת הדיון בבית המשפט בהאג פנו אלינו וביקשו חלק מהחומרים", מספר עמי שחר, ראש מינהל שימור ברשות העתיקות, "בכלל, פונים אליי מכל רשות אפשרית – משטרה, צבא, שירות הביטחון. כולם רוצים, ובצדק, להשתמש בחומרים שאנחנו אוספים פה".

הצוות לא מתעד רק בתים שנפגעו. בחודשיים האחרונים סרקו גם את אתר המסיבה ברעים, כולל רבים מכלי הרכב שנפגעו שם; וגם את המיגונית שבה נהרג ענר שפירא ז"ל, שזרק ממנה אל המחבלים את הרימונים שהשליכו לעברה, עד שנפגע מאחד מהם. תיעוד המיגונית הומר לסרטון שהועבר למשפחתו של שפירא.

רחפנים, סורק לייזר איכותי, מצלמות עדשה רחבה

שלושה סוגי מכשירים נדרשים לתיעוד: רחפן "מפלצתי" שסורק את השטח מגובה של כ-50 מטרים ("אתה יודע מה זה להרים רחפן כזה באזור מלחמה? מילואימניקים ירו עליו כמה פעמים ולא הצליחו להגיע אליו"), ורחפנים קטנים יותר שטסים סביב הבתים או בתוכם.

המכשיר השני הוא סורק לייזר איכותי ויקר ("זאת מכונה שעולה עשרות אלפי דולרים ומדייקת לרמת המילימטר"); והשלישי – מצלמות דיגיטליות בעלות עדשות רחבות, שצלמים מומחים מצלמים בהן בתוך המבנים ("צלם מצלם כמה אלפי תמונות בבית קיבוצי ממוצע").

התוכנית היא לסרוק את כל הבתים בעוטף, את כל היישובים, ובשלב אחרון גם את רצף היישובים. אבל חייבים סדר עדיפויות. "היה חשוב לנו להתחיל מהיישובים שנפגעו יותר, כדי לתעד את ממדי ההרס הרבים", אומר צל, "ואחר כך לעבור למבנים ביישובים נוספים. אני מעריך שנצליח לתעד את מרבית היישובים".

את קצב העבודה מכתיב המספר המוגבל של אנשים ומכשירים. "אם הייתי יכול לגייס עוד ציוד ועוד אנשים", אומר שחר, "מובן שהיינו יכולים לסיים מוקדם יותר". גם תהליך העיבוד של החומר דורש זמן ומשאבים יקרים ("הזמנו מחשבים מיוחדים מארצות הברית שיכולים לקלוט כמות מידע עצומה ולעבד אותה באופן מדויק").

את עבודת העיבוד התחילו בחדר קטנטן, הוא מספר, "וכיום יש לנו כבר משרד עצום בירושלים". עדיין לא ברור מה יוכלו לעשות עם החומר הרב שנאסף: "ישנו גם הנושא של זכויות יוצרים. למי בעצם שייך החומר? למדינה, לאזרחים שאלו הבתים שלהם, ליישובים?" זאת שאלה שהוא לא מתכוון להכריע בה. "זה נושא סופר רגיש, ויש מנגנונים עדינים שמטפלים בזה. בינתיים החומר חסוי".

בחומרים שנאספו יוכלו להשתמש למטרות שונות: "למשל במשפטים של מחבלי חמאס", אומר שחר, "בעזרת המיקום הדיגיטלי, ניתן יהיה להתאים את העדויות לממצאים בשטח. אני עורך דין במקצועי ויודע שכדי להרשיע אדם בישראל חייבים להביא הוכחות למעשים, ואני מאמין שלתיעוד שלנו יהיה תפקיד מרכזי".

צל: "אחרי שהשטח כולו ימופה דיגיטלית, יהיה ניתן להוסיף עליו גם את הצילומים של אנשי חמאס, או להבדיל, של הניצולים. מכיוון שלתמונות הדיגיטליות יש מיקום בזמן אמת, יהיה אפשר 'להדביק' אותן על המודלים שאנחנו מייצרים".

גם את תמונת הקרבות יהיה ניתן ללמוד מהתיעוד – האסטרטגיה והטקטיקה של לוחמי חמאס בפשיטות. "הפרויקט התחיל ברמת המבנה הבודד, הבית שנשרף או שנרצחו בו אנשים ספציפיים", מסביר צל, "אבל בית אחד מצטרף לבית הסמוך ונוצרת תמונה שלמה של זירת הלחימה ביישובים. כשהתחלתי לצרף את המודלים אחד לשני התחלתי גם להבין את תמונת הקרב. בגלל שעשינו 'צילום מצב', אפשר לראות בדיוק מהו הכיוון שממנו הגיעו המחבלים.

"למשל בבארי הייתה להם שיטה; הם שלחו חוליות ראשונות שפרצו את גדר הקיבוץ מכמה מקומות והתיישבו בעמדות תצפית שמהן הם שיגרו טילי אר.פי.ג'י, אחר כך נכנסו לוחמים והתחילו לפשוט על הבתים, לרצוח את התושבים ולשרוף את הבתים. במודל רואים את השיטתיות שבה הם פעלו".

בניר עוז הוא זיהה שיטת פעולה אחרת: "כאן יש גם הרבה חטופים, יחסית ליישובים אחרים". בניר עוז לא התרחש קרב עם כוח צה"ל והפגיעות בבתים אחרות. "רואים שהייתה להם שליטה מלאה על היישוב והם יכלו לנוע יחסית בשקט בקיבוץ, חטפו תושבים ושרפו כמה בתים".

"הנפש כבר לא יכלה להכיל יותר"

אלכס עפרון הוא אחד המתעדים הוותיקים בפרויקט, כמעט מתחילתו. הוא תיעד כבר קרוב ל-40 דירות בקיבוצים שונים בעוטף, ועכשיו הוא אחראי על התיעוד בקיבוץ כיסופים. "בדיוק חזרתי מחופשה של שבועיים", הוא אומר, "היו צריכים שאנהל אתר חפירות במחוז שלי, בצפון, ויצאתי מפה. הייתי חייב לעשות את זה גם כי הנפש כבר לא יכלה להכיל יותר".

עפרון מגויס לפרויקט. יוצא ביום ראשון מהבית, עוזב את אישתו ואת הילדים, וחוזר רק בסוף השבוע. "זה מאוד קשה, כבר למדתי איך להתנתק מהמראות שאני מצלם, להתעסק במצלמה, בכיוון שלה, בצד הטכני. אבל אני אבא לילדים, וכשאתה מצלם מיטה של ילדה קטנה, בובה, משחק, או ארון בגדים, אלו מראות שלא יוצאים לך מהראש". היו מתעדים שבאו לפרויקט ותוך זמן קצר פרשו. "הם ניסו יום-יומיים ואמרו: 'מספיק, זה גדול עליי, אני לא יכול להכיל את זה'".

ואיך בכל זאת מתמודדים?
"יש לי שיטה סודית שבעזרתה אנחנו, הרוסים, מתמודדים עם בעיות, אבל אני מעדיף לא לפרט. אני חושב שאם ייקחו את התיעוד הזה ויבנו באמצעותו מוזיאון, אבחר לא לבקר בו, אולי רק פעם אחת. הספיקה לי פעם אחת ביד ושם ופעם אחת בקיבוץ לוחמי הגטאות".

כל אחד מהמתעדים מגיב אחרת. אנה חלטוב, גם היא ארכיאולוגית ברשות העתיקות, מפעילה מנגנון הגנה אחר: "זה לא שזה לא מדבר אליי, או שאני לא רגישה, אני פשוט פוגשת בעיקר את החפצים והבתים ומשתדלת לא לצלול לסיפורים. לראות את זה כעבודה. חשובה מאוד, אבל עבודה שצריך לעשות".

צל משוכנע שאי אפשר לחמוק מההשפעות הרגשיות: "זה עוד יגיע. גם לי לקח הרבה זמן. עבדתי כל פעם על בית אחד או אתר אחד והייתי טרוד ועסוק בו, אבל כשהתחלתי לצרף את הבית לשמות ולסיפורים, ואז לקבץ את הסיפורים זה לצד זה, התחלתי להבין את גודל הסיפור שקרה פה ב-7 באוקטובר, את ממדי ההרס וההרג והשיטתיות".

שחר: "אנחנו, בתור פרטים ובתור מדינה, עדיין לא הבנו את הממדים האמיתיים של מה שאירע כאן. כשיסתיים הפרויקט ונוכל, ממעוף הציפור, לעבור על פני כביש 232, המסיבה ברעים, יישובי העוטף, הערים, נוכל להתחיל להבין את ממדי האירוע הזה. בגלל זה הפרויקט הזה כל כך חשוב, ברמה הלאומית, העולמית. שלא יוכלו להכחיש את מה שקרה כאן".