ירושה נגאוקר (57) מחצור הגלילית עובדת במפעל פרי הגליל כבר 25 שנים. היא מציגה את הזימון שקיבלה השבוע לשימוע לפני פיטורים ביום ראשון הקרוב: "עקב צמצומים במפעל", נכתב בו בלקוניות, "נשקלת האפשרות לסיים את העסקתך בחברה".

"רק לפני ארבעה חודשים שכלתי את בעלי", היא מספרת, ובעיניה דמעות. "עוד לא התאוששתי, ונופלת עלי המכה הזו. ככה, בסוף משמרת, אני באה ללכת הביתה ומקבלת את המכתב שרוצים לפטר אותי אחרי 25 שנות עבודה במפעל".

מוטי חזיזה, יו"ר ועד עובדי פרי הגליל. "בעבר היו מודיעים על כוונה לפטר ואז יושבים למו"מ, הפעם הם קודם כל זימנו את העובדים לשימוע" (צילום: כדיה לוי)

מפעל פרי הגליל מתכוון לפטר בימים אלה 53 עובדים מבין 130 עובדי הייצור שמועסקים בו. "לי ברור שזה לא הולך להיעצר שם", אומר מוטי חזיזה, יו"ר הוועד, שמנהל קרב בלימה כבר שנים רבות נגד סגירת המפעל. בעבר העסיק המפעל 350 עובדים, וכיום נותרו בו 160 עובדים בלבד, רובם על קווי הייצור.

"אם בעבר הם איימו לסגור בבת אחת, אז עכשיו הם עושים את זה בשיטת הסלמי, ומקצצים עוד עובד ועוד עובד, עד שהמפעל בסוף ייסגר. אם בעבר היו מודיעים על כוונה לפטר ואז יושבים למו"מ, הפעם הם קודם כל זימנו את העובדים לשימוע לפני פיטורים, שיהיה ממש ביום ראשון הקרוב".

"חזרתי מהשבעה לעבודה כדי שתהיה לי שגרה, ועכשיו מה?"

נגאוקר התחילה לעבוד במפעל בגיל 32, כשעברה מירוחם לצפון בעקבות בעלה. "אני עובדת באריזה של הירקות הקפואים, בסביבה קרה, קפואה. במשך חצי שנה, כשבעלי היה חולה, עבדתי משמרות בוקר – הגעתי ב-5:30 בבוקר למפעל ויצאתי בשעה 15:00 כדי שאוכל להגיע הביתה ולטפל בו אחר הצוהריים. אף פעם לא ביקשתי עוד כסף, רק לעבוד. להביא כסף הביתה".

ירושה נגאוקר. "אף פעם לא ביקשתי עוד כסף, רק לעבוד" (צילום: כדיה לוי)

היא מספרת על השנה הקשה שעברה עליה, ועל החששות הכבדים. "הפצע של הפטירה של בעלי עוד טרי, והבן במילואים מאז תחילת המלחמה. הוא מנסה לא לספר כדי לא להדאיג, אבל אני אימא. אני דואגת לו. ועכשיו עם הפיטורים – אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מה יהיה עליי כשאשב בבית? הכול מתערבב, התסכול והצער. הלב דופק, מה יגידו בשימוע? יקשיבו לי בכלל?

"חזרתי מהשבעה לעבודה, כדי שתהיה לי שגרה. להיות עם החברים שלי שעובדים איתי כבר עשרות שנים, שהם כמו משפחה. ועכשיו מה? איפה אמצא עבודה חדשה פה באזור, ומה יהיה כשייגמרו דמי האבטלה? ממה נחיה? אני לא מחפשת שירחמו עליי, אבל אני רוצה לעבוד. אני רוצה שיבינו אותי. אני מפחדת להיכנס לדיכאון".

"את מסתכלת על רשימת המפוטרים – נשים מבוגרות שמכירות רק את המפעל הזה"

רוזה לוי, בת 55 מצפת, הייתה חולה בשבוע שעבר, ורק היום קיבלה את ההודעה על ההזמנה לשימוע ביום ראשון. היא עוד שרויה בהלם, ומחפשת את המילים. "אני במפעל הזה כבר 37 שנים", היא מספרת, "התחלתי לעבוד כאן ממש בגיל 18 ומעולם לא עבדתי בשום מקום אחר. 19 שנים במחסן, ואחרי זה באריזות של המוצרים הקפואים".

יש לה ילד בן 14, ותאומים בני 12. "מה יהיה על הילדים? על החוגים שלהם?", היא מודאגת. "אני לא מצליחה להבין איך מפטרים ככה אנשים מבוגרים, אנשים שמתקרבים לגיל הפנסיה. את מסתכלת על רשימת המפוטרים, והרוב נשים מבוגרות שמכירות רק את המפעל הזה. זה כואב. אני לא חושבת רק על עצמי. אני דואגת לילדים שלי, ודואגת לחברים שלי, אנחנו כאן כמו משפחה. צעירים אולי יכולים למצוא מקומות עבודה חדשים, אבל אנחנו המבוגרים שרוצים לפטר, איפה נמצא עכשיו עבודה?".

רוזה לוי. "כל מה שאני מבקשת זה שיסתכלו עלינו בעיניים, כבני אדם, ושיתחשבו בנו" (צילום: כדיה לוי)

לוי מספרת שהשנים הארוכות על קווי הייצור גבו ממנה גם מחירים בריאותיים. בעבר נפגעה ברגלה ממלגזה בתאונת עבודה. השכר במפעל הקטן הוא אמנם שכר מינימום, אבל לפחות את המנהלים בקו הייצור היא מכירה כבר שנים רבות, והם יודעים להתחשב במצבה. "אני לא יכולה היום להתחיל עבודה במפעל חדש, עם משמרות של 12 שעות. את כל חיי נתתי למפעל הזה".

"אנחנו ניאבק על העבודה שלנו, אבל החשש שלנו הוא שלא סופרים אותנו. הם מפטרים בלי להסתכל את מי הם מפטרים. כל מה שאני מבקשת זה שיסתכלו עלינו בעיניים, כבני אדם, ושיתחשבו בנו. שיראו שלכל אחד מאיתנו יש בית ומשפחה וסיפור. ולא רק אנחנו, גם החקלאים שתלויים במפעל".

"הפיטורים יהפכו לגל שישטוף את הצפון"

"שלא יהיה ספק, אנחנו נילחם על העובדים האלה. השבוע הבא יהיה קריטי ואנחנו כבר נערכים למאבק", מבהיר יו"ר הוועד חזיזה. לדבריו, מרבית העובדים המפוטרים, בדומה לנגואקר ולוי, הם עובדים מבוגרים עם ותק של למעלה מ-20 שנים במפעל, ושכר שאינו עולה על 6,000 שקלים. כולם תושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית: חצור הגלילית, צפת וטובא זנגרייה.

אבל הסיפור, לדבריו, הוא ממש לא רק עשרות עובדי המפעל הישירים. "המפעל שלנו הוא עוגן תעסוקתי לחצור הגלילית ולאזור. יש עוד מאות ואלפי משפחות שתלויות בו לפרנסתן, החל מהחקלאים בסביבה שאת רוב התוצרת שלהם אנחנו קונים, דרך ספקים למיניהם: טכנאים, אנשי אחזקה, אספקה טכנית, חומרי גלם, הסעדה. סגירה של המפעל הזה תהיה מכה קשה לגליל כולו".

מוטי חזיזה. "ניסיתי להשיג את וסרלאוף וברקת. אם ליו"ר ועד שמייצג עובדים בפריפריה לא עונים, בשביל מה נבחרתם להיות שרים?" (צילום: כדיה לוי)

פיטורים, לדבריו, הם דבר 'מדבק'. אם פיטורי העובדים בפרי הגליל ייצאו לפועל, הוא מעריך שהם יובילו בקרוב גם לפיטורים במפעל המתחרה המקומי סנפרוסט, בשטראוס ובמפעלים אחרים. "אם הממשלה לא תעצור את הגל הזה, הוא ישטוף את הצפון. לאנשים צריכה להיות האפשרות הבסיסית להתפרנס בכבוד".

שורש הבעיה, אומר חזיזה, הוא במדיניות הממשלתית שמוביל משרד האוצר לאורך שנים, של הפחתת מכסים על מוצרים המיוצרים בישראל. "הם אומרים שזה יוריד מחירים, אבל אני עוד לא ראיתי שמחירים יורדים בגלל זה. תסתכל על הטונה למשל, אחרי שסגרו כאן מפעלי ייצור, המחיר שלה ירד? להיפך. הוא רק עלה. אני לא מבין למה לתת לטורקיה ולסין, גורמים שעוינים את מדינת ישראל, את האפשרות למכור כאן את התוצרת שלהם, על חשבון עובדים קשי יום שחיים בפריפריה בישראל, משלמים פה מסים, והילדים שלהם משרתים כאן בצבא. בעיניי זו ממש בגידה.

"כבר יותר משבוע שאני מנסה לתפוס את שר הכלכלה ניר ברקת ולדבר איתו על זה. גם השר לפיתוח הנגב והגליל יצחק וסרלאוף לא עונה. אולי לא נאה להם לדבר עם עובד ייצור כמוני. אבל אם ליו"ר ועד שמייצג עובדים בפריפריה לא עונים, בשביל מה נבחרתם להיות שרים?"

מפעל פרי הגליל. "לאנשים צריכה להיות האפשרות הבסיסית להתפרנס בכבוד" (צילום: כדיה לוי)