נסים קיוויתי, שהלך לעולמו אתמול (ראשון) בגיל 97, היה פסקול שידורי הספורט בישראל במשך שנים רבות. הוא התחיל כשליח מטעם ה- BBC במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 והמשיך כשליח קול ישראל והערוץ הישראלי הראשון ושידר עוד חמישה משחקים אולימפיים (מ-1972 ועד 1988) ושני גביעי עולם בכדורגל (1986 ו-1990).
קיוויתי היה פס הקול של רגעים אייקונים בספורט הישראלי כמו גמר ה-100 מטר משוכות של אסתר רוט שחמורוב במונטריאול 1976 והשער של אלי אוחנה מול אוסטרליה ב-1989 ("אלי אוווווווחנה. כן. אלי אוחנה עושה זאת"). הוא גם שידר רגעים היסטוריים בינלאומיים כמו ריצת ה-100 מטר של בן ג'ונסון בסיאול 1988 ("תראו את השרירים של הבחור הזה"), מדליות של מארק ספיץ במינכן 1972 ואסון מינכן שהתרחש באותם משחקים.
ניסים קיוויתי ז"ל היה שם נרדף לכדורגל הישראלי לדורותיו. זכינו ליהנות משידוריו לאורך השנים ואנו כואבים את לכתו ???? pic.twitter.com/40cAxwBE40
— מנהלת הליגות לכדורגל (@IPFL_FOOTBALL) February 4, 2024
בין היתר קיוויתי הוזעק באפריל 1960 להחליף את נחמיה בן אברהם כדי לשדר את משחק נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת יוגוסלביה. הנבחרת הישראלית ניצחה 1:2 במה שנחשב לאחד הניצחונות הגדולים והמפתיעים של נבחרת כדורגל ישראלית בהיסטוריה. כשקיוויתי נשאל הרבה שנים אחר כך על המשחק הזה ועל העובדה שזה היה אולי הניצחון הכי גדול בכל הזמנים הוא אמר: "כן, אבל לא אני עשיתי אותו, אני רק שידרתי אותו".
***
למרות שהיה חלק מאירועי ספורט היסטוריים בלתי נשכחים, נסים קיוויתי אף פעם לא היה הסיפור, הוא היה האיש שסיפר את הסיפור. הוא היה האיש שקולו ליווה את התמונות. הוא שידר אבל הוא לא פירשן. הוא דיווח אבל הוא לא הביע את דעתו. הוא שייך לדור, שהאמין שהסיפור יותר גדול ממי שמספר אותו. הוא היה אמין ולא רכלן. "כתיבה שיש בה משהו יצרתי, משהו מעצמי, באה לי בקושי עצום. אני ראיתי את עצמי כמדווח אובייקטיבי. יותר צלם מאשר צייר", אמר בראיון לנרי ליבנה ב- 1986.
בשנות ה-70 התחיל בעולם עידן הניו ג'ורנליזם, שהתאפיין בכתיבה אישית אשר העמידה את עולמו של העיתונאי והכותב במרכז. קיוויתי לא פזל לסגנון הזה אלא המשיך עם סגנונו האובייקטיבי, המדויק והמרוחק. יסודות העבודה התקשורתית של קיוויתי היו עברית תקנית, אמירה לא מתלהמת, דיווח רגוע ומאוד יסודי. סגנון כל כך שונה מהסגנון שהתחיל בדור שאחריו. כיום, אופי השידור שונה לחלוטין, השדר הוא חלק מהסיפור. לא ניתן לנתק את האישיות שמאחורי הקול מאופן הסיקור.
אומרים וכותבים עליו שהיה צנוע וביישן. עדין. מנומס. אדיב. ללא יומרה. אצילי. ג'נטלמן. לא מפתיע שכשהגיע לאנגליה אחרי שחרורו מהצבא הוא התאהב בה במהירות והרגיש שהגיע הביתה. הוא חי שם 20 שנה ועבד ב- BBC. מבחינה מקצועית, הוא עשה הכול: חדשות, דוקומנטרי, פרשנות וכמובן, ספורט. בשלב מסויים הוא היה צריך להחליט האם הוא משקיע בקריירה הספורטיבית שלו כרץ למרחקים בינוניים (היה אלוף ישראל בריצת 1,500 מטר וזכה בשלוש מדליות במכביה השלישית שהתקיימה ב 1950) או משקיע בקריירה התקשורתית שלו. הוא בחר בתקשורת: "ממילא לא נראה לי שהייתי נעשה אלוף עולם, אז מה זה משנה", הוא אמר באותו ראיון לנרי ליבנה ב- 1986.
נסים קיוויתי היה איש טלוויזיה, שהבין באתלטיקה והבין בספורט. הוא הבין את הספורט דרך הרגליים ולא רק דרך הדפים. הוא היה הספורטאי הראשון שעשה את המעבר מספורט לטלוויזיה. אחריו היו משה גרטל, שהיה שחיין, אריה מילינאק, שהיה שחקן ומאמן כדורסל, גלעד ווינגרטן, שהיה אתלט ובוני גינצבורג, שהיה שוער. כיום, המעבר הזה נראה טבעי אך נסים קיוויתי היה מהראשונים לעשות זאת בצורה מוצלחת.
***
השיר האחרון באלבום "מפלצות התהילה" של משינה הוא "הכול התחיל בנאצר". מילות השיר מתאפיינות באיגיון, התבטאות בשפה שהיא לכאורה תקנית אך למעשה אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית. בתוך הסגנון הפרוע של השיר והכול כך מנוגד לאופיו ולסגנונו של נסים קיוויתי יש את השורה הבאה: "נסים קיוויתי סתם קיוויתי לנסים ולנפלאות זה סוף הברך. נסים קיוויתי ורציתי שידעו אתה הכי טוב בעולם".
