בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, כשמשרדי הממשלה עדיין בחוסר תפקוד מוחלט, הגיעה נועה אהרונוף, חניכה בשכבת י"ב בתנועת הנוער 'המחנות העולים', לבתי המלון של המפונים באילת. "רציתי לבוא ולעשות את המעט שאני יכולה", סיפרה בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של התנועה, "כשהסתכלתי לילדות האלה בעיניים וראיתי את העצב מתחלף בטיפת שמחה, וכששמעתי את הסיפורים שלהן על החיים בקיבוץ, ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון".

"מדריכים רואים את החניכים במסדרונות המלון כל הזמן, מזמינים אותם לפעילות, שואלים לשלומם. זו גם דרך לאותת לחניכים שבניגוד לכל הדברים האחרים, אנחנו כאן כדי להישאר", מספרת הדר כהן (17), רכזת הדרכה בקן מפלסים של הנוער העובד והלומד, שחידשה את פעילות הקן במלון בהרצליה אליו התפנו חברי הקיבוץ.

כמו הדר ונועה, עוד אלפי חניכים ומדריכים משלל תנועות הנוער הגיעו למלונות המפונים. בלי תכנית ביד, ללא תמיכה או הכוונה מהמדינה, ובלי תשלום. כשהממשלה היתה עדיין בשיתוק, הם בחרו, קודם כל, להגיע. בשורה התחתונה: הקנים, השבטים, הסניפים והמחנות במלונות המפונים הוקמו בשבוע הראשון שלאחר 7 באוקטובר. כיתת הלימוד הראשונה של משרד החינוך נחנכה רק בתחילת נובמבר.

בעמודי הפייסבוק של התנועות, מתערבבים תמונות הבוגרים שנפלו בקרב, עם תמונות מהפעילות במלונות, סיוע לחקלאים, עצרות למען החטופים, ואיחולים לחניכים שלוחמים בחזית. תמהיל הממחיש את התפקיד הגדול, והמחיר הכבד, שהן משלמות.

ועל כל אלו גמלה להן מדינת ישראל בתקציב 2024 המתוקן בקיצוץ אדיר של 22 מיליון שקלים, 20 אחוזים מתקציבן, ועוד קיצור של 10 מיליון שקלים מהתקציב לשנות השירות, סה"כ 32 מיליון שקלים.

סיפורו של קיצוץ

מי שעוקב אחרי דיוני התקציב יכול לתהות לעצמו איך הדיון על קיצוץ של אחוזים בודדים, הופך לחיתוך של חמישית מהתקציב. למעשה, אפשר ללמוד מהמקרה הזה הרבה על האופן בו נראים בפועל הקיצוצים בתקציב: למרות שמדברים על קיצוץ רוחבי בכלל סעיפי התקציב, בפועל הרבה מסעיפי התקציב 'נעולים', כך שהפגיעה מתרכזת בסוף בגופים ובסעיפים ספציפיים – בעיקר בגופים 'פריפריאליים' יותר מבחינת המדינה.

מלכתחילה, התמיכה בתנועות הנוער בתקציב 2024 הייתה נמוכה משמעותית מזו שהייתה בשנים האחרונות, תוך הבטחה עמומה שהוא 'יעלה בהמשך', שכנראה תופר בצל המלחמה. על כך יש להוסיף שלושה קיצוצים רוחביים: הקיצוץ הרוחבי בתמיכה בעמותות, הקיצוץ הרוחבי בתקציב משרדי הממשלה, והקיצוץ עבור חיילי המילואים.

לקיצוצים אלו מצטרפת 'מכות' נוספת: עודפי תקציב מהשנה שעברה קוצצו ב-12%. גם הקיצוץ של 15% בשורת החלטות ממשלה רוחביות, בהן התכנית לחברה הערבית, מתגלגל אל תנועות הנוער, שמפעילות תכניות בקרב מיעוטים. כלומר, גופי החברה האזרחית נפגעים מהקיצוצים במספר אופנים שונים.

כל מה שצריך לעשות כדי לזרוק את הקיצוץ הזה לפח האשפה של ההיסטוריה הוא להגדיל את התקציב המעודכן בפחות מפרומיל אחוז. אבל כנראה שלממשלת ישראל הנוכחית חשוב יותר 'לאותת' לסוכנויות הדירוג שהיא תהיה מוכנה למדיניות צנע, מאשר לאותת לאזרחיה שהיא מכירה בתרומתם.

מכה אחת יותר מדי

במאי 1948 כתב נתן אלתרמן מעל דפי 'דבר' על התנכרותו של הממסד הפוליטי בארץ ישראל לצעירי הפלמ"ח: 'אומתם לא הייתה להם אם'. נראה שגם היום תנועות הנוער מיותמות פוליטית, לעומת ציבורים אחרים בישראל, שהתחמקו מחרב הקיצוצים. תקציבי הישיבות יעמדו השנה על 1.71 מיליארד שקלים השנה, בדיוק כמו בשנה שעברה.

תקציב הישיבות גדול פי 14 מתקציב תנועות הנוער. כדי להציל אותו מכל הקיצוצים הרוחביים, נדרש תמרון פוליטי-כלכלי-חשבונאי מורכב: ברגע האחרון שינתה הממשלה את הרכב הכספים הקואליציוניים, צירפה תקציב ממשרד החינוך, ובעצם חזרה בה מהקיצוץ.

לרבים בציבור הישראלי ברור שאת החוזה עם החרדים יהיה צריך לפתוח מחדש אחרי המלחמה. כשעל היעדר השוויון בנטל מתחילים לשלם בדם, קשה להתייחס בסובלנות לחברת הלומדים בהיקפים ובאופי בו היא מתקיימת בימים אלה. מדינה ישראל נמצאת באיום קיומי, וצה"ל יידרש להיות צבא גדול וחכם.

אז נכון, המלחמה היא לא הזמן לסגור את החשבון הזה. השינוי דורש זמן, ומוטב שייעשה בצורת דיאלוג. אבל בתקציב יש גם מסר. המסר שעולה מהצלת הישיבות, המחליפות את השירות הצבאי, מהקיצוץ הרוחבי, בעוד תנועות הנוער סופגות אותו משלושה כיוונים שונים, הוא מכה אחת יותר מידי.