העלות של מלחמת "חרבות ברזל" מוערכת בכ-200 מיליארד שקלים על פני 15 חודשים, ומוצגת כהוצאה ענקית שמחייבת את "הידוק החגורה" והטלת גזירות על הציבור. נייר מדיניות חדש של פורום ארלוזורוב של ההסתדרות הכללית, מדגים כיצד ניתן לשקם את מנגנון המדינה, ולהגביר צמיחה כלכלית ורווחה חברתית ללא קיצוצים כלל.  

לפי הכותבים, עידו לן ויוני בן בשט, ישראל יכולה ללמוד מה עושות מדינות מפותחות אחרות כמו בלגיה, אוסטריה, הולנד ושבדיה. בתמצית – מדינות אלה גובות הרבה יותר מסים ומעניקות בחזרה לאזרחים שירותים ברמה הרבה יותר גבוהה.  

נייר המדיניות מדגים שש חלופות למדיניות של הגדלת ההשקעה באזרחים, וכיצד הן ישפיעו על משתנים אחרים, כמו נטל המס, רמת החוב והצמיחה הכלכלית.

על פי נייר העמדה, החלופה הירודה ביותר היא המדיניות הנוכחית של הוצאה נמוכה ומיסוי נמוך. הרמה השנייה היא תכנית הגדלת ההשקעות של בנק ישראל, ואילו ארבע החלופות האחרות, הן שתי מדרגות של השקעה ציבורית מאסיבית, כל אחת במימון מסים או במימון משולב של מסים וחוב.  

בחלופה הנדיבה ביותר, חישובי הפורום מראים כי מדינת ישראל יכולה לממן תוספת השקעה באזרחים בהיקף של עוד "חרבות ברזל" בכל שנה, מבלי להתמוטט כלכלית, אלא להיפך – להאיץ את הצמיחה הכלכלית ולהיטיב עם האזרחים.

השקעה זו אמנם תגדיל את נטל החוב הציבורי למספר שנים, אך לאחר מכן תביא למגמה הפוכה ולירידה בנטל זה, בזכות צמיחה כלכלית מהירה בהרבה מזו הנוכחית, וסגירת פערי ההשקעה מול מדינות מפותחות אחרות.  

"המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר הנכיחה לציבור הישראלי כולו את החשיבות האדירה של שירותים אזרחיים חזקים, שיכולים לתת מענה לציבור גם בשגרה וגם בחירום", כותבים לן ובן בשט. "תהליך ייבוש תקציבי מתמשך, שנמשך כארבעה עשורים, וביתר שאת מאז 2003, הביא את ישראל, ערב המלחמה, למצב שבו השירותים האזרחיים רזים וחלשים. מעבר למחדל הביטחוני-מדיני שהביא לפרוץ המלחמה, תפקודם הבלתי מספק של משרדי הממשלה והשירותים האזרחיים בשעתנו הקשה ביותר, מהווה מחדל אזרחי חמור לא פחות". 

לן ובן בשט מזכירים, כי בעת המלחמה התרחשה התגייסות אדירה של מתנדבים ושל ארגוני חברה אזרחית, אך כשמסתכלים לטווח ארוך, אין זה הפתרון. לדבריהם, "על מנת ששירותים בסיסיים יינתנו לכל האזרחים, ללא אפליה ולאורך כל השנה, עליהם להסתמך על הממשלה ועל תקציביה הציבוריים. לפיכך, אנו מתמקדים בהצעת חלופות מימוניות להגדלת ההוצאה האזרחית". 

המקור העיקרי למדינה מתפקדת: העלאת מסים 

המודל המאקרו-כלכלי שבנו החוקרים, מבוסס קודם כל על העלאות מסים, שניתן להחליף את חלקם בהגדלת החוב. לפי נייר העמדה, מוטב לדחות את העלאות המס לשנת 2028, כדי שהציבור יחוש קודם כל את התועלות של ממשלה גדולה ומגזר ציבורי מתפקד, ורק לאחר מכן יידרש בהדרגה לשאת בנטל המימון הנוסף.  

החוקרים מציגים תזה מנוגדת לזו שהחדיר בהצלחה ראש הממשלה בנימין נתניהו – "האיש הרזה" (המגזר הפרטי) לא נושא על גבו את "האיש השמן" (המגזר הציבורי), אלא שהם מזינים זה את זה.

לשיטתם של החוקרים, כיום המגזר הציבורי כה מורעב מבחינה כלכלית, שכלל המשק סובל מפיגור גדול לעומת מדינות מפותחות עם מגזר ציבורי גדול הרבה יותר. לפי המודל שבנו, הדרך להגדיל את התוצר לנפש בישראל בצורה המהירה ביותר, היא הגדלת ההשקעה הציבורית באופן דרמטי.

כך, ללא שינוי מדיניות, התוצר לנפש יגדל מ-168.5 אלפי שקלים כיום, ל-202.7 אלפי שקלים בשנת 2043. תוכנית השקעות צנועה יחסית שהציג בנק ישראל, תגדיל את הסכום ל-226.9 אלפי שקלים, ואילו השקעה ציבורית מאסיבית (171 מיליארד שקלים בכל שנה) תביא את התוצר לנפש ל-240.6 אלפי שקלים.  

תוצר לנפש לפי נייר העמדה (צילום מתוך דו"ח פורום ארלוזרוב)

המחיר של מדיניות זו עלול להישמע גבוה – עלייה ביחס החוב לתוצר מ-65% כיום לכמעט 85% בשנת 2030, ואז ירידה ל-79.9% בשנת 2043. בפועל, העלות לא צפויה להיות כה דרמטית – גידול בתשלומי הריבית מ-2% תוצר בשנה ל-2.6% תוצר לכל היותר, בתרחיש בו ההשקעה הגדולה ממומנת רק באופן חלקי על ידי מסים, ורק לאחר מכן על ידי חוב.

בנוסף, לאחר שנת 2043, נטל החוב ימשיך לרדת לאט במגמה של התייצבות על גובה של פחות מ-60%, ואיתו יקטן גם נטל הריבית.  

החלופות השונות כפי שמוצגות בנייר העמדה (צילום מתוך דו"ח פורום ארלוזרוב)

לנפץ את המיתוס של ההוצאה האזרחית בישראל 

הרכב הוצאות הממשלה באחוזי תוצר 1981-2022 (צילום מתוך דו"ח פורום ארלוזרוב)

לפי החוקרים, הנתונים ההיסטוריים של חלוקת ההוצאה הציבורית בישראל להוצאה ביטחונית, הוצאה אזרחית ותשלומי ריבית, מראה שירידה דרמטית בהוצאות הביטחון והוצאות הריבית, לא באמת הופנתה לטובת שיפור השירות לאזרח, ואילו ההוצאה האזרחית דווקא ירדה עם השנים, מ-42.1% אחוזי תוצר בשנת 1980, ל-31.5% בשנת 2022 – פער עצום של כ-171 מיליארד שקלים בכל שנה מממוצע מדינות ה-OECD.  

לכן, הטיעון לפיו ההוצאה האזרחית הנמוכה נגרמת בגלל הוצאה ביטחונית גבוהה בישראל אינו חד-משמעי, והדילמה האמיתית היא בין "ממשלה גדולה" ל"ממשלה רזה".  

פרויקט אופטימי 

לדברי לן ובן בשט, חלופות המימון שהציגו בנייר "היום שאחרי המלחמה" מקדמות פרויקט אופטימי של שינוי כיוון. "בשיח הציבורי הישראלי השתרש המושג 'ממשלה גדולה' על מנת לתאר ממשלה 'מנופחת', עם הרבה שרים ומשרדים מיותרים", נכתב בדו"ח.

"בסקירות של פרויקט 'היום שאחרי', אנו משתמשים במשמעות המקצועית של המושג 'ממשלה גדולה': ממשלה שמעסיקה הרבה אחיות, מורות, עובדות סוציאליות, שוטרות ועובדי ציבור רבים נוספים, ומשלמת להם שכר הולם, שמושך את הטובות והטובים ביותר לשירות הציבורי. במילים אחרות, אנו מציעים לבחור במדיניות של ממשלה גדולה, כזו שאחראית לתחומים חיוניים רבים בחיי היומיום של האזרחים, מעניקה שירותים אזרחיים איכותיים, נגישים ואוניברסליים, ומספקת רשת ביטחון חברתית צפופה". 

האתגר האמיתי הוא לא הכסף 

נייר העמדה לא מציע תמהיל של מסים ספציפיים אותם יש להעלות, וגם כמעט ולא עוסק בסוגיה הפוליטית – מה יביא את הציבור לתמוך בגידול דרמטי בהוצאות הממשלה ובמסים, כמו גם מה יבטיח שהכסף יושקע לטובת כלל האזרחים ללא אפליה מגזרית. 

ח"כ יאיר לפיד והשר משה ארבל. בין הבודדים שדיברו אחרת (צילומים: אריה לייב אברמס, נועם ריבקין פנטון/פלאש90)

שאלה נוספת היא מהיכן יגיעו כל האנשים שאמורים לספק שירותי רפואה, חינוך, שיטור וקהילה חזקים ואיכותיים יותר.  

התועלת שבמודל המאקרו-כלכלי של הפרויקט, הוא החישוב שמראה שהאתגר האמיתי הוא לא הכסף. לטענת הכותבים, אין בישראל קושי אמיתי להתנהג כמו רוב המדינות המפותחות ולהגדיל באופן דרמטי את ההשקעה באזרחים, ואפילו תוך כדי המלחמה והשקעות ביטחוניות גדולות לפחות עד 2030.  

בישראל התבססה הסכמה במחשבה הכלכלית, לפיה גידול בהוצאה הציבורית הוא אסון. בין הבודדים שאמרו משהו אחר, וגם זאת באורח חד-פעמי, נמצאים ראש האופוזיציה יאיר לפיד (יש עתיד), שהביע תמיכה בתיקון מדיניות החנק של ההוצאה האזרחית, ושר הפנים מש"ס, משה ארבל, שהתבטא נגד הקיצוצים בתקציב. 

כנגד הסכמה זו, נייר המדיניות של פורום ארלוזורב מהווה גיוון חשוב לשיח הכלכלי בישראל.