כבר יותר מעשרים שנה שישראל נאבקת בסוגיית גיוס החרדים. היא גרמה לעשרות משברים פוליטיים, להפגנות ענק, אינספור טיוטות חקיקה, הפילה ממשלות והעסיקה את בג"ץ בעשרות דיונים. לפני המלחמה היא כמעט הפכה לרעש קבוע ולא מובחן שמלווה את החיים הציבוריים בישראל. מאז פרוץ המלחמה, הרעש הזה מתגבר ונהיה צורם. נראה שמתחזק הרצון הציבורי לשנות את הסטטוס קוו.
אלא שהסטטוס קוו כבר השתנה מאז הגדיר החזון איש את מי שחוגג את יום העצמאות כ"אפיקורס שומר מצוות", והוא משתנה ביתר שאת בשנים האחרונות. בין אם זה נובע מגודל החברה החרדית, מצורך כלכלי או משינוי תפישה, החרדים כבר לא תמיד מתייחסים למדינת ישראל בצורה תועלתית, ולא נכנסים אליה רק בדלת האחורית.
חרדים מתמנים לשרים, מבקשים להיכנס לבסיס התקציב ולהיגמל מכספים קואליציוניים, דורשים שהמורים שלהם יקבלו תנאים שווים. ההסכמים הקואליציוני של ש"ס ויהדות התורה הם ניסיון להעביר את החברה החרדית לדלת הראשית. בינתיים, בהצלחה חלקית.
ביטוי סמלי למגמה הזאת אפשר לראות בהצעת 'חוק יסוד: לימוד תורה', שהוגשה על ידי חברי הכנסת של 'יהדות התורה', וקובעת את לימוד התורה כ"ערך יסודי במורשת העם היהודי". המניע להצעת חוק זו, שעוררה התנגדות רבה ולא הגיעה לדיון בכנסת, הוא הגיוס. ההנהגה החרדית ביקשה לקבע את לימוד התורה כ"שירות משמעותי", מה שיאפשר לפטור מגיוס לצלוח את מבחן בג"ץ. מהצעת החוק משתמע שלא רק שצריך לפטור לומדי תורה מגיוס – יש להעניק להם את כל הזכויות הניתנות ליוצאי צבא.
לכאורה זהו עוד חוק תועלתי, סדין אדום עבור תומכי השוויון בנטל. אלא שדברי ההסבר לחוק נוסקים גבוה יותר: "כבר מערש הולדתו של העם היהודי היה לימוד התורה אבן היסוד לקיומה של האומה… אפילו בעתות משבר וחורבן היה לימוד התורה מפלט ומקלט לאומה. עם חורבן הבית השני ביקש רבן יוחנן בן זכאי מהקיסר 'תן לי יבנה וחכמיה' (גיטין, נ"ו, ב), שכן המשך לימוד התורה היה הערובה לקיומו של העם". בהמשך לתיאור זה, הכותבים מפברקים רגע היסטורי: "לאחר חורבן יהדות אירופה ומוסדות התורה החשובים שבה בשואה, לקחה על עצמה מדינת ישראל לקומם מעפר את לימוד התורה".
מדינת ישראל מעולם לא עשתה זאת. היא לא הגדירה את קיום לימוד התורה בחברת הלומדים כמטרה מרכזית. פעילות זו לא מעוגנת בחקיקה ראשית, ואפילו לא בהחלטת ממשלה הצהרתית, אלא באוסף של הישגים פוליטיים של המפלגות החרדיות, בשיטת עוד עז ועוד דונם: הסטטוס קוו לגבי הפטור מגיוס, תקצוב מוסדות, קצבאות וכו'. אבל אולי עכשיו הגיע הזמן.
למצוא לחברת הלומדים מקום בסיפור הציוני
לרבים קשה לקבל זאת, אבל בפועל, מדינת ישראל כבר לקחה על עצמה את התפקיד הזה – היא מהווה סביבה שמקיימת את חברת הלומדים. היא מתקצבת ישיבות ומקיימת מנגנונים שמאפשרים, למי שמוכן לחיות בעוני יחסי, לחיות חיי לימוד תורה. כך שחוק היסוד, בהורדת הסעיף השני שמבקש להשוות את לומדי התורה למשרתים בצבא, נותן למעשה הכרה חוקית "בדלת הראשית" למצב קיים.
למעבר בדלת הראשית יש השלכות. אם למדינת ישראל יש תפקיד כלפי לימוד התורה, לחברה החרדית יש אחריות על קיום מדינת ישראל. הפיכת עולם הישיבות למשימה לאומית תבטיח את המשך קיומו, אבל גם תיאלץ אותו למצוא את מקומו ביחס לשאר המשימות הלאומיות.
מכאן נגזר התקציב, ההיקף, והמחירים שמוכנים לשלם. אפשר לקבוע את מספר לומדי התורה הנדרש לקיום עולם התורה, תוך התחשבות בשיקולים נוספים. זאת בניגוד למצב הקיים, בו יש זהות (לכאורה אבל לא בפועל) בין החברה החרדית לעולם התורה.
יש פה גם רובד מהותי יותר. מדינת ישראל היא יותר מפרויקט להעלאת רמת הצריכה של תושביה. היא מתקצבת גופים וארגונים רבים שאין בהם 'תועלת' ישירה במונחים כלכליים: מוזיאונים, מוסדות תרבות, לימודים גבוהים, וגופים נוספים שמטרתם היא קיום עולם הרוח. גם חברת הלומדים משמרת ומקיימת עולם רוח יהודי עשיר, שהצליח לשרוד מאות שנים.
דרכי חברת הלומדים שנויות במחלוקת, וחלקן ראוי שישתנו. אבל השלילה שלה לא יכולה להיות תנאי פתיחה, והיא לא מוחקת את העובדה שיש לה גם תפקיד היסטורי, עבור הציבור החרדי ועבור העם היהודי בכלל. גם לה צריך למצוא מקום בסיפור הציוני.
