במועצה האזורית הגליל העליון יש תחום אפור, במרחק 5 עד 10 קילומטרים מהגבול. כ-5,000 התושבים שגרים בו לא פונו מבתיהם, מכיוון שהצבא קבע שהיישובים שלהם מספיק בטוחים מפני טילי הנ"ט של החיזבאללה. ובכל זאת, טילי נ"ט החלו לפגוע ישירות בשטחם. ההפגזה הכבדה על כפר סאלד הבוקר (שלישי) מזכירה שהיישובים שלהם מטווחים על בסיס יומיומי.

התקשורת ממעטת לסקר את התחום האפור. רוב הישראלים לא יודעים שצה"ל יורה פגזים שמרעידים את האזור כל כמה שעות, ולא מודעים לכך שמערכות השירות לתושבים לא מתפקדות. חלק מהתושבים התפנו עצמאית, ומתמודדים עם המשמעויות הכלכליות, החינוכיות, החברתיות. אחרים חזרו, לפעמים עם ילדיהם, כי אין ברירה – המדינה מסרבת לייצר חבילת פיצויים.

"היינו בהלם שלא נכנסנו למתווה הפינוי"

חן חמו-יוגב (39) ומשפחתה עברו דירה ארבע פעמים מאז 7 באוקטובר. אחרי שראו בטלוויזיה את חדירות המחבלים, חמו-יוגב נסעה עם בעלה וילדיה להוריה ביהוד. כשחשה שאי אפשר להישאר אצלם לנצח עברה למלון בכינרת, אך אחרי שבוע התברר ב"תענוג" יקר מדי ביחס לרמת ההכנסות שלה ושל בעלה. לדברי חמו-יוגב, "היינו בהלם שלא נכנסנו למתווה הפינוי, ואז עוד אמרו לנו – אל תחזרו". אבל הם חזרו.

המשפחה שבה לביתה בקיבוץ שדה נחמיה, למרות הטילים והירי הכבד מסביב, עד שבוקר אחד ההורים מצאו פתק על דלת חדרם שכתבה הבת שלהם: "הורים יקרים, אני מפחדת". בחודשיים האחרונים הם גרים בבית ביסוד המעלה, שקיבלו מאישה שגרה רוב הזמן בחו"ל. "בלי הבית הזה", מספרת חמו-יוגב, "אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעמוד בהוצאות הדיור". היא לא לבד. רבים מתושבי כפר סאלד השכן חזרו אליו, לאחר שלא הצליחו לעמוד בהוצאות הדיור הכפולות.

בעלה של חמו-יוגב עובד במפעל בקיבוץ, וממשיך להגיע אליו כל בוקר. היא מטפלת רגשית בקליניקה פרטית בביתה, והמלחמה הפכה אותה לעקרת בית במשרה מלאה. "התרסקתי לחלוטין, נפשית וכלכלית" אומרת חמו-יוגב, "הפסדנו עשרות אלפי שקלים, כי הצרכים מאוד גדלו".

בעלה היה אמור לקבל בונוס גדול בפסח הקרוב, אך הוא נחתך בחצי. מס הכנסה הסכים לפצות אותה רק על 10% מאובדן ההכנסות. "אמרו לי שיש הרבה בלגן ושצריך להגיש ערעור. בינתיים המשכנתא יורדת, ואין לנו הטבות כלכליות".

חן חמו-יוגב. "התרסקתי לחלוטין, נפשית וכלכלית. רק על ממ"ד הוצאנו 120 אלף שקלים" (צילום: דוד טברסקי)

צה"ל קבע שיפונו ישובים במרחק 5 ק"מ או פחות. קילומטר אחד בלבד מפריד בין חמו-יוגב ומשפחתה לבין הטבות כמו דחיית משכנתא, שיכון במלון או מענק אכלוס, מענקים חד פעמיים חודשיים לרכישת בגדים ומוצרים למשפחה, קבלת מקדמות לעצמאיים, הארכת תקופת אבטלה, והתחייבות לבניית ממ"ד לכל בית.

"הוצאנו עכשיו רק על ממ"ד 120 אלף שקלים. קיבלנו החזר של עשרת אלפים. אם לא היה לנו ממ"ד, בוודאות לא היינו חוזרים בכלל".

בגלל שחמו-יוגב גדלה בנעוריה ביסוד המעלה, אפשרו לילדיה להירשם למוסדות החינוך שם בלי לשאול שאלות מיותרות. אך משפחות רבות מספרות שהערים אליהן הגיעו סירבו לקבל את הילדים למוסדות החינוך בלי שהמשפחה תעביר כתובת, מה שימנע מהן את ההטבות המס הנדיבות להן זוכים תושבי קו העימות.

"אנחנו על כרעי תרנגולת", אומרת חמו-יוגב, "המדינה לא באירוע, יש תחושה שרוצים למזער את מה שקורה פה. היום אני חושבת למכור את הבית ברגע ששוק הנדל"ן יתאושש, ולעבור למרכז, למקום שסופרים את מי שגר בו. אני לא אוהבת את העיר, אבל אני אעשה את מה שטוב עבור הילדים שלי. ואם עד יולי-אוגוסט המצב יימשך כפי שהוא, נחשוב גם על רילוקיישן זמני לפורטוגל".

"אומרים לנו: הכול בסדר, תנהלו שגרת חיים רגילה"

עינת כרמל גמזו (46), תושבת קיבוץ כפר סאלד, שוכרת דירה בחולון כבר מספר חודשים, ומשלמת פעמיים. שכירות בחולון, ומשכנתא, מיסי קהילה וארנונה למועצה בצפון. השכר שלה ושל בעלה לא נפגע, אבל הוצאות הדיור הוכפלו.

עינת ואהרון כרמל גמזו. "שכרנו את הדירה עד סוף שנת הלימודים בשביל הילדים, ומשם אין לדעת" (צילום: אלבום פרטי)

"יכולנו לשקול את האפשרות לעבור" אומרת כרמל גמזו, "רק כי אני זכיתי לפיצויים כעצמאית, ובעלי בהיי טק, ויכול לעבוד מרחוק". לפני שהגיעו לחולון ניסו להישאר בקיבוץ, אבל הקו האדום שלה עבר בהחזרת הילדים לבית ספר שעל ציר ההגעה אליו מתצפתים לוחמי חיזבאללה.

80% מתושבי כפר סאלד חזרו לקיבוץ, שקשה לקרוא לה חזרה מרצון. "אומרים לנו: הכול בסדר, תנהלו שגרת חיים רגילה. אבל אין חיי חברה. הילדים מסתובבים מפוחדים".

אחרי חמישה חודשים של חוסר וודאות, בלי אופק צבאי מדיני או כלכלי מטעם המדינה, משפחות רבות רואות בתחילת שנת הלימודים הבאה את הנקודה שעד אליה יצטרכו לקבל החלטות, גם ללא המדינה.

"שכרנו את הדירה עד סוף שנת הלימודים בשביל הילדים, ומשם אין לדעת. אולי נעזוב" היא אומרת, "יש שם מלחמה לכל דבר, והתחושה היא שלא כל כך מבינים מה הולך שם. אפילו אם נסתכל על המיגון – רוב הבתים הם ללא ממ"ד. אין תמיכה של המדינה באלו שנשארים".

"חיים פה ללא שירות לציבור, מנותקים ותחת ירי"

"הרבה אנשים החליטו לעזוב אחרי שהבינו שאי אפשר להתאים את התנאים של מערכת החינוך לילדים שלהם" מסבירה ענבר בזק, מנכ"לית החברה הכלכלית במועצה האזורית הגליל העליון, "יש הרבה עצמאיים במועצה עם עסק בצפון שממשיך להיות סגור ולצבור הפסדים. במועצה ניסו להעניק להם פטור מארנונה אבל משרד הפנים, כרגולטור, אסר עליהם לאפשר את ההנחה הזו".

ענבר בזק, מנכ"לית החברה הכלכלית במועצה האזורית הגליל העליון. "בהתחלה הרבה אנשים פתחו את דלתם בשמחה, היום זה כבר לא המצב" (צילום: נתן יעקובוביץ')

אלפי המשפחות שפינו את עצמן נשענות על תרומות – בתי הארחה, בתי מלון, בתים של אנשים פרטיים ברחבי הארץ –  שהמועצה עסוקה בהשגתן. "זה היה זמני", אומרת בזק, "עכשיו צריך פתרון לעוד חצי שנה לפחות, וזה נהיה קשה מאוד. בהתחלה היו הרבה אנשים שפתחו את דלתם בשמחה, אבל היום זה כבר לא המצב".

לבזק ולשאר התושבים יש דרישות ברורות מהמדינה: חבילת פיצויים, והכרה בתושבים הלא מפונים על קו הגבול כמי שניזוקו ועדיין ניזוקים מהמצב. "היום אנחנו הגבול של המדינה" אומרת פנינה בורנשטיין (48), מנהלת קהילת כפר סאלד וחברת הקיבוץ, "במקום להרעיף עלינו משאבים ומענים לכל דבר שחסר, לתת לנו תחושה שרואים אותנו כדי שנישאר פה  – נותנים לנו את כל הסיבות להבין שאין לנו עתיד כאן".

גם עם חזרתם של כמעט כל תושבי הקיבוץ, קשה להגיד לאן בדיוק הם חזרו. רוב השירותים ומקומות העבודה שלהם קשורים לקריית שמונה או לקיבוצי הגבול שפונו. ביחד עם עוד מספר יישובים לקו הגבול, התושבים הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה למיגון הקיבוץ (שברובו לא ממוגן), ולבחינת היקף הנזקים שנגרמו עד כה לתושבים שנשארו. תגובת המדינה: התעלמות מוחלטת. משרד האוצר העביר כ-100 מיליון שקלים לצורך סיוע לכלל המועצות בצפון, סכום זעום נוכח היקפי הפגיעה והצפי שהמצב יימשך זמן רב.

למרות הכול, בקהילת כפר סאלד מתכוננים לפתיחת שנת הלימודים בספטמבר. נערכים לכך שהחברים שטרם חזרו יגיעו לקיבוץ, או שייכנסו לתהליכי עזיבה זמניים. "זה יאפשר לאנשים לקבל החלטות לטווח יותר ארוך", מסבירה בורנשטיין, "במצב הביניים הזה אף אחד לא מקבל החלטות. אני מאוד רוצים שהאנשים יחזרו. אבל אני לא יודעת איך יראה המצב באוגוסט".

"לא מגיע לאלו שמחזיקים את הגבולות ונפגעים מהמלחמה שהמדינה תודה להם?" היא מוסיפה בכעס, "גם למי שלא עזבו את הקיבוץ, משלל סיבות. אם אין כסף או אפשרות להתארח אצל אחרים, לא מגיע פיצוי? אנשים חיים פה ללא שירות לציבור, מנותקים מהסביבה ותחת ירי. כבר היום יש מנגנון פיצוי למפונים. המדינה יודעת איך ומה לעשות – שיאפשרו מנגנון מותאם לנו".

כפר סאלד (צילום: דוד טברסקי)