אנדי איפרגן (55) מעומר היא עובדת סוציאלית כבר 31 שנים; עו"ס מומחית לבריאות הנפש. 12 שנים הייתה קב"נית בצה"ל ובמשך שלוש שנים עבדה במשרד הביטחון. בשמונה השנים האחרונות היא בבית החולים סורוקה, וכיום ראש צוות עבודה סוציאלית במערך לבריאות הנפש בבית החולים. ניצה קמיל (39) מתל אביב היא מנהלת תחום סמך (שירותים מקצועיים שניתנים בבתי הנתמכים) במטה משרד הרווחה בירושלים. שתיהן נשואות ואימהות, ושתיהן התגייסו בפרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר לתת מענה ראשוני לנפגעים בשתי חזיתות שונות: איפרגן במיון הדחק בסורוקה, קמיל לתפקיד אשת "בשורה מרה", עו"ס מלווה במתחם איתור הנעדרים בלה"ב 433.

שתיהן גם משתתפות בסרט הדוקומנטרי "עו"סיות במלחמה", המתעד שבע עובדות סוציאליות שפעלו בחזיתות הנפשיות והחברתיות של המלחמה – מזיהוי קורבנות ואיסוף מידע על הנעדרים; דרך התמודדות עם חוויות הניצולים והקהילות שנפגעו; ליווי משפחות וקרובים של נרצחים ושל חטופים; ועד ליווי קהילות המפונים; פצועים בבתי חולים; חטופים ששוחררו; ולוחמים שחזרו מהשטח. כל אלה, תוך כדי שהן מתמודדות עם השפעות המלחמה עליהן ועל בני משפחותיהן.

הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב, ואיפרגן וקמיל, שתיים מגיבורותיו, משחזרות בראיונות ל'דבר' את ימי המלחמה הראשונים שלהן; מספרות על התמודדות עם דברים שלא חוו ולא ראו עד אז; ואיך כמעט נפלו מהרגליים מעומס פיזי ונפשי. בצד העבודה שחזרה למעין שגרה, שתיהן עדיין עסוקות גם בחירום. כל אחת מהן מתמודדת עם מה שנותר בה מאותם ימים בדרך אחרת, אבל שתיהן אומרות במונולוגים יוצאי דופן: הייתי אישה אחת, כיום אני אישה אחרת.

אנדי איפרגן: "מי לימד אותי בבית הספר לעבודה סוציאלית לבשר לחייל שאין לו רגל?"

"ב-7 באוקטובר התעוררנו בבית מהאזעקה. היינו קצת בשוק, אבל מהר מאוד נדחסנו במקלט", מספרת אנדי איפרגן. "ישר פתחתי את קבוצת החירום שלנו בווטסאפ, קבוצה שקטה של בית החולים ששולחים בה הודעות רק אם קורה משהו. עוד לפני שבע וחצי בבוקר הופעל בבית החולים אר"ן 1 – אירוע רב-נפגעים ברמה הנמוכה ביותר, מה שאומר שראשי המחלקות והכוננים צריכים לקפוץ. לא הייתי כוננית, אבל כבר התארגנתי, הייתה לי תחושה מוזרה. אבל בסך הכול, חשבנו שזו עוד הסלמה. כבר ראינו כזו.

"סביב תשע בבוקר הופעל אר"ן 2 – אירוע רב-נפגעים ברמה בינונית, ואז ראשי הסקטורים, שזו גם אני, צריכים לקפוץ. דברים התחילו להתבהר. יצאתי לדרך. עד היציאה מהיישוב, היו שתי אזעקות, ורצנו מהאוטו לבית של גיסתי שגרה ליד. הדרך לסורוקה, נסיעה של חמש דקות בדרך כלל, בטח בשבת בבוקר כשאין פקקים, נמשכה יותר מחצי שעה. כל דקה הייתה אזעקה והייתי צריכה לעצור ולהשתטח ליד הרכב.

"כשהגעתי לבית החולים, התקשרתי הביתה להגיד שהכול בסדר, ואני זוכרת שכשהרמתי את הראש, ראיתי שיש מחוץ לבית החולים המונים, כולם בדואים. זה לא מראה חריג מאוד, בכל זאת בית חולים בבאר שבע, אבל לא הבנתי מה הם עושים שם. בדיעבד, הבנתי שבאחד היישובים בפזורה הייתה פגיעה ישירה, והיו לא מעט הרוגים מאותה משפחה".

"ואז הגיעה אישה צעירה יחפה וצרחה בהיסטריה"

"המערך לבריאות הנפש הוא חטיבה נפרדת מהעבודה הסוציאלית הכללית בבית החולים. יש לנו מתחם משלנו בבית החולים, שאליו מגיעים מטופלי היחידות, שמקבלים מאיתנו ליווי, שיקום וטיפול נפשי. גם בשגרה וגם בחירום, אנחנו מקבלים מטופלים לטיפול אמבולטורי, ובחירום מקבלים נפגעי חרדה. אנחנו בדרך כלל לא מבצעים התערבויות לאנשים שמגיעים למיון הכללי.

"נכנסתי למרכז הדחק, שהוא מעין מיון נפשי שאליו מופנים נפגעי חרדה שמגיעים באר"ן. הגיע בחור אחד באי-שקט פסיכו-מוטורי כזה, הלך מפינה לפינה ורעד בכל הגוף. בדיעבד, הבנו שהוא הגיע מהנובה, ומה שראינו הייתה חוויה משולבת של הטראומה שהוא עבר יחד עם השפעה של סמים פסיכודליים. עד 22:00 בלילה הוא הסתובב ככה במיון.

"ואז באה עוד אחת, אישה צעירה. היא הייתה יחפה וצרחה בהיסטריה, היא אמרה שהחבר שלה נפצע במסיבה והיא לא מוצאת אותו. 'מסיבה?' שאלתי אותה, 'איזו מסיבה?' היא לא ענתה, רק חזרה על השם שלו וביקשה שנעזור לה. ניסינו, אבל לא מצאנו. בהמשך התברר שהוא הגיע כאנונימי והיה בניתוח.

"חלף זמן, לא יודעת בדיוק כמה, אבל עדיין היה בוקר. היינו במיון דחק, והגיעו מעט מאוד אנשים. זה היה מוזר, בדרך כלל כשיש אר"ן 2 מגיעים לדחק המון נפגעי חרדה. באיזשהו שלב החלטתי ללכת למיון הכללי, וחשכו עיניי. כמו סרט על מלחמת העולם השנייה: המיון מפוצץ מיטות, שורות על שורות, אין אפילו מקום לעבור. זה לא היה אר"ן 2, זה היה אר"ן 800. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת ממיון דחק ולהתחיל התערבויות במיון. קראתי מייד לעוד צוות והתחלנו לעשות התערבויות".

"כל ההתערבויות היו בעמידה, פשוט רצנו מפצוע לפצוע"

"הפצועה הראשונה שניגשתי אליה הייתה בחורה צעירה שהגיעה עם חברה שלה, שחיפשה את בן זוגה. בדיעבד אנחנו יודעים שנרצח. הפצועה הגיעה עם פצע ירי בעכוז והייתה מאוד נסערת. רק אז הבנתי שהייתה מסיבה, שהיו בה אלפי צעירים, והמונים מהם נמצאים עכשיו במיון.

"זה מה שידענו בהתחלה. המון צוות התחיל להגיע לבית החולים. לחלק קראתי, אבל גם מי שלא קראתי לו פשוט התייצב. דרך ההתכתבות בקבוצת הווטסאפ של המחלקה, הבנתי שיש לי שלוש חברות צוות שגרות בעוטף והן נצורות. מהעוטף הגיעו אלינו נפגעים הרבה יותר מאוחר.

אנדי איפרגן: "הדבר הכי חשוב היה לוודא שהפצוע יודע לספר את הסיפור שלו. שהוא יודע מי הוא, איך הוא הגיע לכאן ואיפה הוא עכשיו" (צילום: רחל דוד)

"חלק מההתערבויות לא היו קשורות בכלל לעבודה סוציאלית או לסיוע נפשי ראשוני. אנשים הגיעו יחפים, בבגדים קרועים, צמאים ומורעבים אחרי שעות של בריחה. רצתי להביא להם בגדים, כפכפים, שמיכות. באיזשהו שלב התחילו להיגמר האוכל והשתייה. רצתי לבניין ההנהלה, הבאתי בקבוקי מים וארגז סנדוויצ'ים שהיו שם. חיפשתי כל הזמן מטענים, כדי שאנשים יוכלו להטעין את הטלפונים ולהודיע למשפחות שהם בחיים ונמצאים בבית חולים. המטען שלי עדיין מסתובב שם איפשהו.

"כל ההתערבויות היו בעמידה, פשוט רצנו מפצוע לפצוע. הדבר הכי חשוב היה לוודא שהפצוע יודע לספר את הסיפור שלו, שהוא מצליח לעבור על הדברים בצורה קוהרנטית – שהוא יודע מי הוא, מה קרה לפני, מה קרה תוך כדי, איך הוא הגיע לכאן ואיפה הוא עכשיו.

"כשלומדים התערבויות בדחק, תמיד מלמדים אותך להגיד: 'האירוע נגמר, אתה במקום בטוח'. איזה מקום בטוח? איך אפשר להגיד לפצוע שלא יודע איפה אישתו והילדים שלו שעכשיו הוא במקום בטוח? שהעולם בטוח?"

"הדבר השני היה לחזק את המשאבים שלהם. לא להגיד: 'וואו, איזה גיבור אתה', זה לא עובד. אבל להגיד: 'עשית את הדבר הנכון באותו רגע', 'הייתה לך תושייה'. צריך גם להסביר מה הולך להיות, שייתכן שיהיו לו חלומות או פלאשבקים, או הכחשה, לתת קצת נרמול לדבר הזה הלא נורמלי.

"אף אחד לא לימד אותנו לעשות התערבויות כאלה. כשלומדים התערבויות בדחק, תמיד מלמדים אותך להגיד: 'האירוע נגמר, אתה במקום בטוח'. איזה מקום בטוח? איך אפשר להגיד לפצוע שלא יודע איפה אישתו והילדים שלו שעכשיו הוא במקום בטוח? שהעולם בטוח? מי תרגל אותי לעשות התערבויות דחק בעמידה בתור לסי.טי, ותוך כדי ללכת לחפש אנשים, כי כל אחד שאת ניגשת אליו שואל אותך: 'אולי ראית את בעלי?' 'אולי ראית את חברה שלי?' 'אולי ראית את הבן שלי?' אצל חלקם הייתי גם חמש פעמים באותו יום, כל פעם לכמה דקות, רק לראות מה המצב, אם משהו השתנה, אם הוא כבר מצא את החברים שלו.

"הדבר שעלה כמעט מכולם היה תחושת האשמה. מישהי שהרגישה אשמה על זה שהיא הייתה צריכה לדרוס גופות כדי לברוח, אף שהיא בעצמה הגיעה ירויה והצילה עוד שלוש בנות; היה מישהו שהרגיש אשמה על זה שדווקא הוא בחיים מכל החברים; מישהו שראה את החבר הכי טוב שלו מנסה להחיות את חברה שלו, שכבר הייתה בוודאות מתה, והוא לא עצר לעזור; מישהי סיפרה שהיא הייתה עם בן זוגה באוטו, בדרך מההורים שלו בבאר שבע להורים שלה בעוטף, וכשהתחילו יריות, הוא היה במושב הנהג, הוריד אותה אל מתחת למושב, ונורה בעצמו".

"הרבה מהפצועים הגיעו עם קטיעות"

"ככל שהיום התקדם, יותר ויותר אנשים הגיעו. התחילו להגיע עוד המונים מהמסיבה, והתחילו להגיע גם המון חיילים. הרבה מהפצועים בשלב הזה, בעיקר החיילים, הגיעו עם קטיעות, בגלל ששמו להם חוסם עורקים ולקח המון זמן עד שפינו אותם. חייהם ניצלו, אבל את האיבר היה צריך לכרות. בשלב הזה, הרבה מההתערבויות היו לבשר לאדם שכבר אין לו יד או רגל. מי לימד אותי בבית הספר לעבודה סוציאלית לבשר לחייל שאין לו רגל? והכמויות, הכמויות, זה אחד הדברים שלא יוצאים מהראש.

"פתאום את מבינה את המשמעות של להיות פצוע קל או בינוני. פציעה בינונית יכולה להיות קטיעת גף או נכות לכל החיים, איבוד עין נחשב לפציעה קלה. אלה חיים שהתהפכו לגמרי. עבדתי בעבר לא מעט עם נכי צה"ל, אבל שם את מקבלת נכה אחרי שהוא השלים עם מצבו, פה את צריכה להיות איתו כשהוא עדיין לא מבין מה הולך בכלל לעבור עליו ועל המשפחה שלו.

"הצלמות של בית החולים רצו בין המיטות וצילמו את כל מי שהגיע, והשירות הסוציאלי התחיל לרכז את כל התמונות. את מנסה איכשהו לעזור, לעבור על תמונות של פנים, חלק מרוטשות, חלק נפוחות, חלק ממש בלי צלם אנוש"

"מסדרון הכניסה של בניין המיון התחיל להיות מפוצץ באנשים – מאות, אלפים, חיכו, הגיעו לחפש את יקיריהם. אנשים התחילו להסתובב בין פצועים כדי לראות את הצמידים, והרבה הגיעו לא מזוהים, בלי תעודת זהות ולא בהכרה. הצלמות של בית החולים רצו בין המיטות וצילמו את כל מי שהגיע, והשירות הסוציאלי התחיל לרכז את כל התמונות.

"את מנסה איכשהו לעזור, לעבור על תמונות של פנים, חלק מרוטשות, חלק נפוחות, חלק ממש בלי צלם אנוש. הגיעה צעירה בדואית שהייתה בהריון, ומחבל ירה לה על הבטן. העוברית מתה והיא שרדה. היא הגיעה עם בעלה. הוא כל הזמן אמר: 'אבל הם ראו שהיא ערבייה, שהיא עם חיג'אב, למה הם ירו בה?'

"יצאתי מבית החולים בסביבות 22:00 בלילה. כל הזמן ניסו לגרש אותי, אמרו לי: 'די, את פה מהבוקר, תלכי'. אבל לא יכולתי להתנתק. בשלב מסוים פשוט נגמר לי הסוס ונפלתי מהרגליים. גם אז לא הלכתי הביתה. בדיוק הגיעו מתנדבים מ'בריאות נפש ודמוקרטיה' ו'אחים לנשק' עם אוכל ושתייה, והתחלתי לשמוע מרופאים ואנשי טיפול שהם רעבים. אז הכנסנו אוכל לתוך המיונים, ורק אז הרשיתי לעצמי ללכת הביתה. כשהסתכלתי באפליקציה, ראיתי שבאותו יום עשיתי 18 אלף צעדים, בלי לצאת מבית החולים. בשבת הזו בית החולים קלט יותר מ-680 פצועים. אחר כך הבנתי מסגן מנהל בית החולים שזה שיא עולמי של קליטת פצועים ביום אחד, בבית חולים אחד.

"למחרת הייתי שוב בסורוקה כבר בשש וחצי בבוקר. הימים היו ארוכים, במשך זמן רב הם נמשכו משש-שבע בבוקר עד אחרי שש בערב, כולל שישי ושבת. יש לי גם קליניקה פרטית, אבל מי חשב על זה בכלל? גם המטופלים ביטלו, ונורא שמחתי, כי לא הייתה לי שום יכולת להכיל משהו שהוא לא חירום. לא היה לי פנאי לחשוב על שום דבר אחר".

"הדברים מתחילים לצוף: האובדן, הטרגדיה, השאלות"

"במשך כל החודש הראשון ישבנו במיון הכללי, כל הפעילות השגרתית נפסקה, כל מה שלא חירום, נזנח. קיבלנו את כל מי ששלחו אלינו מהמחלקות. התפקיד שלי, עד היום, הוא לתגבר את העו"סיות של המחלקות בליווי החיילים, בעיקר במקרים המורכבים יותר. ויש עו"סיות נוספות שמלוות את המשפחות. עוזר לי מאוד שאני מכירה את העולם הצבאי. נראה לי שזה עוזר גם לחיילים שאני מטפלת בהם. אני מבינה על מה הם מדברים, הם לא צריכים להסביר לי מה זה נמר, או מה זה אכזרית. לדעתי זה מקל עליהם.

"אצל החיילים, הרבה פעמים האירוע שצריך לטפל בו מהבחינה הנפשית הוא בכלל לא הפציעה. חייל שהגיע היום, למשל, איבד פעמיים, מאז שבעה באוקטובר, את המ"פ; נפצעו לו עשרות חברים; בחמשת חודשי הלחימה הוא היה בכמה וכמה אירועים לא פשוטים. לרוב, האירוע הטראומטי הוא 'לא הצלחתי להציל את החבר שלי, החבר הכי טוב שלי נהרג'. וגם פה, רגשות האשמה כמעט גורפים. לאחרונה, טנקיסט שנפצע בהיתקלות סיפר לי שהוא מרגיש אשם שהוא חי, כי החבר שנהרג היה נשוי פלוס שניים, והוא רווק.

"יש כאלה שאיבדו חברים, פקודים, מפקדים, ולא יכלו להגיע ללוויות או לשבעות. עכשיו, כשהם נפצעו והם שוכבים בבית החולים, יש להם פתאום רגע לעצור ולחשוב. הדברים מתחילים לצוף – האובדן, הטרגדיה, השאלות. היו גם כמה כאלה שהגיעו בלי הכרה, התעוררו, ועכשיו צריך לספר להם שהם איבדו חברים. אתמול דיברתי עם חייל עשר דקות אחרי שבישרו לו שחבר הילדות הכי טוב שלו נהרג באירוע שבו הוא נפצע".

"הכי חשוב זה שאני מרגישה משמעותית"

"למזלי, במיון תמיד היה עם מי לחלוק. תמיד היה מי שישאל אותך: 'את בסדר? בואי דברי רגע'. היינו משתפים המון אחד את השנייה תוך כדי. בסוף כל יום, דאגנו מאוד שמי שנמצא יהיה בשיחה של כמה דקות, קצת להוציא סחלה החוצה. עד היום יש בבית החולים צוות חוסן, וגם אנחנו נותנים לצוות פגישות והתערבות בדחק. לשמחתי, בעלי הוא רופא, והוא מבין על מה אני מדברת, אז גם בבית יש לי לאן להוציא. הכי חשוב זה שאני מרגישה משמעותית. שאני עושה משהו חשוב. זה מה שמחזיק אותי.

תמיכה הדדית. אנדי איפרגן עם חברתה, ד"ר תמר כסוף. "למזלי, במיון היה תמיד עם מי לחלוק" (צילום: אלבום פרטי)

"מה שמאוד עוזר לי להתמודד זה כתיבה. ביום השלישי למלחמה שלחתי בקבוצות של עו"סיות הודעה עם הנחיות מהניסיון הדי רב שכבר צברתי ביומיים הראשונים, והדבר הזה נהיה פתאום ויראלי. התחילו לפנות אליי, לשאול אותי. הבנתי שיש צורך אדיר באינפורמציה, וזו הפכה למשימה שנייה שלי – לכתוב תובנות לגבי טיפול בחיילים. את המידע הזה הוצאנו בחוברת שמקבל כל חייל שמשתחרר מסורוקה.

"אני לא חושבת שאני בפוסט טראומה. שואלים אותי הרבה. כל הזמן אומרים שכל המדינה בפוסט טראומה. זה לא נכון. פוסט טראומה זה דבר מסוים, ולא כולם שם. אני לא שם. אני ישנה בלילה, אני אוכלת. יש דברים שנשארים, אין ספק. לבלות, למשל, עדיין ממש אין לי חשק. חברה הזמינה אותי למסיבת פורים, מה זה קשור עכשיו? כנראה שיש לי דברים לעבד. אבל אני לא אותו אדם, ויותר מזה אני לא אותה אשת מקצוע".

ציפי קרליק, במאית הסרט: "פגשתי נשים כל כך מסורות, והן גיבורות אמיתיות"

"המלחמה תפסה את כולנו בהפתעה גמורה, וצריך היה להתארגן תוך כדי", מספרת במאית הסרט, ציפי קרליק. "העובדות והעובדים הסוציאליים לא חיכו להוראות, לא חיכו למדינה, הם פשוט יצאו לדרך, לעבוד בשטח. זו פעם ראשונה שהם היו ממש בקו ראשון, יחד עם הלוחמים והשוטרים".

ציפי קרליק, במאית הסרט. "עכשיו כולם רואים אותן, והייתי רוצה לראות יותר הערכה אליהן" (צילום: אלבום פרטי)

העבודה על הסרט, שנוצר בשיתוף איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, החלה כחודש לאחר פרוץ המלחמה, והוא צולם ונערך במשך ארבעה חודשים בלבד. "מהרגע שהתחלתי לראיין אותן נשארתי המומה", מספרת קרליק. "הבנתי שהנשים האלה והסיפורים האלה חייבים להגיע לכולם כשהפצע עדיין מדמם, לפני שאנחנו עוברים הלאה כחברה, כשאנחנו עדיין זוכרים ומכירים את המחדלים ואת הפעילות ההרואית של האנשים".

כל העו"סיות שמשתתפות בסרט עבדו, לדבריה, לפחות בחודשים הראשונים, 24/7. "חלק מהמשתתפות יצאו לעשות התערבויות ממש תחת אש. חלק לא ראו את המשפחות שלהן שבועות ברצף, וחיו על קו תל אביב-ים המלח-אילת. הייתי מדברת איתן ב-22:00 בלילה, אחרי שהן מסיימות יום עבודה, ולקראת עוד יום שמתחיל לפנות בוקר. כשדיברתי איתן שאלתי את עצמי: איך אני הייתי מחזיקה ככה?"

עבודה סוציאלית היה לדבריה מקצוע מאוד מושמץ, לא אהוד, ובלי סיבה. "עכשיו כולנו רואים אותן יותר, והייתי רוצה לראות יותר הערכה אליהן. אלה אנשים, ובעיקר נשים, שבדרך כלל לא נמצאים בפרונט. הם עושים את 'העבודה השחורה' מאחורי הקלעים של החברה, עם הקצוות של הקצוות, עם הנפגעים הקשים ביותר. פגשתי נשים כל כך מסורות, שעובדות כל כך קשה, למרות התגמול הלא מספק. והן גיבורות אמיתיות".

ניצה קמיל: "חלקם היו כל כך כבויים, נראו והריחו כמו מוות"

"כשעבדתי במחלקת הרווחה, לכל אחת מאיתנו היה תפקיד בשגרה ותפקיד בחירום", מספרת ניצה קמיל, "ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות בחירום, איך קופצים ולאן. אבל מאז שאני עובדת במטה, אין לי כזה. בשבת בבוקר, אחרי שהתעוררנו כולנו מהאזעקה, פשוט הייתי בהלם, וחיכיתי שיקראו לי. כשנזכרתי שאין לי תפקיד חירום, חיפשתי מה לעשות.

"כמה שעות לתוך הבוקר שאלו בווטסאפ של המטה מי יכול להתנדב, מי יכול להיות חלק מצוות של 'בשורה מרה'. התנדבתי. עוד לא הבנתי את סדרי הגודל, מה יהיה, מה יקרה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. גם עכשיו אני לא יודעת עד הסוף מה גרם לי להגיד 'אני' דווקא לזה, אבל הייתי צריכה משימה.

ניצה קמיל. "אחרי יום-יומיים היו בשורות שהיה צריך לבשר ממש במקום. אז התחילו הצרחות, הזעקות, הבכי. זה היה הסאונד הקבוע" (צילום: הדס יום טוב)

"יצאתי למטה. כבר ב-11:00 בבוקר הייתה הכשרה מהירה בנושא של בשורה מרה, והתחלנו לחפש משפחות. לא הרבה אחרי זה התחילו להבין את סדרי הגודל של האירוע. בשלב הזה, כולם הוגדרו נעדרים – אנשים שכבר היה ידוע שנרצחו; מנותקי קשר שהיו בשטח או במקלטים; חטופים; פצועים; כל מי שלא ידעו איפה הוא באותו בוקר. אמרו לי שהמשטרה מקימה מרכז לאיתור נעדרים, והוחלט שצוות 'בשורה מרה' יתלווה אל המשפחות שמגיעות לשם לחפש את יקיריהם.

"ביום ראשון, 8 באוקטובר, כבר בחמש וחצי-שש בבוקר אני ועוד עו"סית היינו בדרך ללה"ב 433. אני זוכרת את הדרך לשם. כמה דקות נסיעה מתל אביב שהרגשתי שהן כמו נצח. קצת לפני שהגענו ביקשתי מהעו"סית השנייה, שנהגה, לעצור. אמרתי לה בקול רם: 'בואי ניסע רגע לאט, ננשום'. הבנתי שאנחנו עומדות להיכנס למקום שישנה את החיים שלנו לעד, ושישנה לעד את החיים של כל מי שמגיע לשם – משפחה או איש מקצוע. כאילו הייתי צריכה להיפרד ממי שהייתי עד אז.

"התפקיד שלנו היה ללוות כל משפחה מהרגע שהיא נכנסת למתחם ועד שהיא מקבלת את התשובה לגבי היקיר שלה. כל משפחה עברה שלוש תחנות: קליטה ראשונית אצלנו, שבה לקחנו פרטים שלהם; פתיחת תיק נעדר אצל החוקרים; ואז מתן עדות ולקיחת די.אן.איי. כל הזמן היינו איתם".

"לאף אחד לא היו תשובות ולא מילים"

"כל יום במוקד היה שונה. ביומיים הראשונים, המקום היה עמוס, והיה שקט מטורף של הלם. המשפחות לא הבינו לאן הן יוצאות משם, איך ממשיכים הלאה, ולאף אחד לא היו לא תשובות ולא מילים. אחרי יום-יומיים התחילו לחזור תשובות, והיו בשורות שהיה צריך לבשר ממש במקום. אז התחילו הצרחות, הזעקות, הבכי. זה היה הסאונד הקבוע.

"ביום השלישי הגיעו אוטובוסים מהיישובים שהותקפו. אני זוכרת שהראשון היה של כפר עזה. הוציאו אותם אחרי 30 שעות בממ"דים ישר אלינו, לפתוח תיק נעדר. לא הייתי ערוכה נפשית לזה, וניסיתי להקל עליהם כמה שיותר. אלה היו משפחות שנרצחו בהן כמה וכמה אנשים, שהיו בהן חטופים, סיפורים קשים, מראות, צלילים. חלקם היו כל כך כבויים, נראו והריחו כמו מוות.

"אני זוכרת משפחה אחת של נעדר, שלימים הסתבר שהוא חטוף. אחיו הגיע מאוד מתוסכל, מאוד עצבני, ודרש לדעת מה קורה. לא היו לנו תשובות. ניסינו להקיף אותו, להרגיע אותו, ושום דבר לא הצליח. בתוך כל זה, אחרי העדות שלהם, אבא שלו בא אלי, החזיק לי את היד, ושאל: 'איך אני יכול לעזור לך?' לא הבנתי איך הוא מצליח לראות אותי בכלל. המשפחות האחרות שהגיעו, גם הן עם נעדרים וחטופים ונרצחים, ראו שקשה לו, ונתנו לו להיכנס קודם. אני זוכרת שהשתאיתי מזה, אני חושבת שזה היה הדבר הכי יפה שראיתי.

"לא כעסתי לדקה גם כשקיללו אותי וכמעט הרביצו לי. הבנתי. הלב שלי היה איתם. הרגשתי שאני רוצה להוציא אותו מהגוף שלי ולתת להם"

"הימים הבאים היו מתוחים. רוב המשפחות כבר עברו אצלנו לפחות פעם אחת, הרבה מהן עוד לא קיבלו תשובות, וחזרו. הלוך ושוב. שאלו אולי פספסנו; אולי הדגימה עוד לא התקבלה; אולי יש פרטי מידע חדשים. אנשים כבר נהיו כעוסים, לחוצים, וגם תוקפניים. זה היה לגיטימי, וגם מאוד מתסכל. ניסיתי לדלות כל בדל מידע, אבל אין לך מה להגיד להם. הבנתי הכול, לא כעסתי לדקה גם כשקיללו אותי וכמעט הרביצו לי. הבנתי. הלב שלי היה איתם. הרגשתי שאני רוצה להוציא אותו מהגוף שלי ולתת להם.

"אני זוכרת במיוחד מקרה אחד: אימא של אחת הנרצחות הגיעה. אישה קטנה בגודל, לבושה יפה, כזו שרואים שיש לה פאסון וקלאס, ושהיא אישה מאוד מאופקת ושקטה. היא נכנסה למרכז, נעמדה על כיסא, כל העיניים היו עליה, והיא פשוט נתנה צעקה כזו מהלב, שנשמעת לא רק באוזניים. היא צעקה שכבר שבוע היא לא יודעת מה עלה בגורל בתה, שיש לה עוד שני ילדים, והיא שאלה: 'איפה המדינה?' רציתי להגיד לה: 'אני פה, ואני לא אשמה'. אבל רציתי לאפשר לה את זה רגע, לתת לה את זה. ובו בזמן היו גם אזעקות. מצאתי את עצמי רצה למרחב מוגן יחד עם המשפחות, עומדת איתן וחושבת עליהן, עם מה הן מתמודדות, וחושבת גם על הילדים שלי.

"הימים היו ארוכים, סוחטים. היינו צוות של כ-30 עו"סיות, שעבדו 24/7 בשלוש משמרות: 08:00 עד 16:00; 16:00 עד חצות; וחצות עד 08:00 בבוקר. הייתי מנהלת משמרת, והתחלקתי עם המנהלת השנייה. היא משמרת בוקר, אני משמרת ערב. העומס התרכז בדרך כלל סביב הצהריים, אז תמיד הייתי מגיעה לפני המשמרת. אחרי המשמרת עשינו תמיד עיבוד. הייתי מגיעה סביב 14:00 בצהריים, ויוצאת ב-שתיים-שלוש בלילה. ואז המשכתי להיות כוננית, כדי לקפוץ אם צריך.

"בתוך כל זה, לא יכולתי לעזוב לגמרי את התפקיד שלי בשגרה, שבו אני אחראית על סייעות שילוב; מדריכים לילדים עם מוגבלות; שירותים שניתנים לאזרחים ותיקים ועוד. כל המסגרות נסגרו, ערים שלמות היו מפונות, הייתה אוכלוסייה מאוד גדולה שהייתה צריכה לקבל שירותים וצריך היה להבין איך עושים את זה, איך לתת מענים במלונות, להבין מה עושים עם עובדים שהתפנו. כל זה עדיין היה באחריותי. למזלי, יש לי עובדי מנהל מדהימים שגיבו אותי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לנטוש את התפקיד שלי לגמרי והייתי צריכה להתפנות גם אליו".

"כל הזמן הייתי מדמיינת מחבלים וגופות"

"ובבית, לא ממש היה לי בית. שלושת הילדים שלי צעירים, ולא היו מסגרות. למזלי, בעלי עורך דין עצמאי והיה יכול לעבוד מהבית. הוא הפך גם להורה במשרה מלאה. אבל אין לנו ממ"ד בבית, והיו אזעקות ללא הפסקה. הילדים היו בהיסטריה. בשבועות הראשונים הם התפנו לחמותי, שאצלה יש ממ"ד. ואני הייתי חוזרת באמצע הלילה לבית לא שלי, כדי לישון ולראות את הילדים. ישנתי על הרצפה, כי לא היה שם מקום שינה לעוד חמש נפשות.

"בדרך הביתה, בלילה, הייתי מדברת עם חברות. עושה איזשהו גשר בין החירום לשגרה, ונטילציה אחת עם השנייה, לאוורר. היינו אומרות: 'זו הפעם האחרונה שלי, אני לא מסוגלת להיות פה', וחוזרות למחרת. בהתחלה הייתי עוברת קודם כל בבית שלי, כדי להתקלח. נכנסתי הביתה, לבית חשוך וריק, וכל הסיפורים היו מתחילים לצוף. הייתי מתקלחת בעיניים פקוחות – ממחשבות, וגם מפחד, כל הזמן הייתי מדמיינת מחבלים וגופות.

ניצה קמיל (שנייה משמאל) עם הצוות במתחם הנעדרים. "חברות ומשפחה היו צוחקים עליי, כי הייתי הולכת עם האפוד הכתום גם סתם ברחוב או לסופר" (צילום: אלבום פרטי)

"בדרך כלל אני לא ישנה טוב, אבל בימים האלה, גם על מזרן על הרצפה בבית של חמותי, ישנתי כמו תינוקת. הייתי כל כך עייפה ומותשת. במוקד לא ישבנו אפילו לרגע. ישנתי עם הבגדים, לפעמים גם עם הנעליים, והסתובבתי כל היום עם האפוד הזוהר הכתום הזה. חברות ובני משפחה היו צוחקים עליי, כי הייתי הולכת איתו גם סתם ברחוב או לסופר. הוא היה חלק ממני, אפילו שכחתי שהוא עליי.

"יום אחד היינו בהפסקת צהריים, ופתאום שמענו צרחות קשות מאוד. צרחות של מישהו ששוחט מישהו. חשבתי שזה פיגוע, צרחתי: 'להיכנס פנימה', התחלתי לדחוף את כולם פנימה. במרכז היו המון משפחות, והתחלתי לדחוף את כולם למרחבים המוגנים. בינתיים, כיתת הכוננות של מג"ב שהייתה שם רצה אלינו, כולם נכנסו להיסטריה. בסוף התברר שמשפחה שהגיעה גילתה, תוך כדי העדות, שמצאו את הבן שלהם חי בבית חולים. אלה היו צרחות שמחה. אמרתי לעצמי: השתגעתי? האם אני עדיין בקו השפיות? במוקד למדתי שצרחות של שמחה וצרחות של כאב נשמעות אותו דבר, והן דומות לצרחות של פחד".

"משפחות רבות מבקשות לדעת איך יקיריהן מתו"

"המוקד פעל שבועיים עד שנסגר. הרגשתי שזה כמו נצח, וכמו יום אחד. אחר כך, התחלתי לעסוק בבניית מתווה עזר והכשרת שוטרים בלה"ב 433, להחזרת החפצים למשפחות הנעדרים והנרצחים. לאחר מכן התלוותי ליחידת המשטרה שגבתה עדויות מניצולי הנובה. כיום אני ממשיכה ללוות את המשפחות.

"בשונה ממקרים רגילים של רצח, שבהם יש חקירה משטרתית ודו"ח פתולוגי, כאן לא היה דו"ח פתולוגי לכל נרצח. הרבה משפחות ידעו את הסיפור רק בגדול, רוב המשפחות לא ראו את יקיריהם לפני הקבורה, ואנשים נותרו עם סימני שאלה גדולים מאוד. זו התמודדות עם צער מאוד גדול, מצוקות כלכליות ונפשיות, קשיים משפחתיים והרבה פעמים גם עם סממנים אובדניים.

"כל לילה אני הולכת לישון עם המשפחות ועם האסונות שלהן. אני כל הזמן חושבת עליהן, כל הזמן בודקת מה איתן. קצת באובססיה אפילו. זה כמו עוד כמה מאות נשמות שרצות לך כל הזמן בתוך הראש"

"משפחות רבות ביקשו לראות את התמונות שצולמו במחנה שורה, לדעת איך בדיוק יקיריהם מתו, אם הם סבלו, אם פגעו בהם מינית או לא. הם מנסים לדלות פרטים. התמונות מאוד קשות – פנים נפוחות, איברים כרותים, גופים ללא ראשים.

"לפני כשבועיים יצאתי ממפגש שהיו בו ארבעה בני משפחה. זוג הורים, דודה ודוד. לפני חשיפת התמונות, עשיתי איתם איזשהו תיאום ציפיות, שאלתי אותם אם יוכלו לעשות סגירת מעגל גם בלי לראות את התמונות הקשות. האימא אמרה: 'אני פה כי כשקברו אותה, הרימו אותה והגופה הייתה מאוד כבדה. הבת שלי הייתה מאוד קטנה ורזה, איך זה יכול להיות?' היא לא הייתה בטוחה שזו הבת. האבא אמר שהוא יודע שזו היא, הוא רק רצה לדעת אם היא סבלה.

"האימא החליטה שהיא לא רוצה לראות את התמונות, והאבא והדודה הלכו לראות אותן. כשהם יצאו, הדודה אמרה לי: 'הילדה הזו נולדה בניתוח מסובך, ואני ואבא שלה היינו הראשונים שראו אותה וקיבלו אותה לידיים'. בראש, אמרתי לעצמי שהם גם האחרונים. איזו מין סגירת מעגל אכזרית. משהו בזה שבר אותי".

"אני יודעת שזה יגיע, שאקרוס"

"כיום, אני מעמיסה את היום שלי המון, כדי לא לחשוב יותר מדי. כל לילה אני הולכת לישון עם המשפחות ועם האסונות שלהן. אני כל הזמן חושבת עליהן, כל הזמן בודקת מה איתן. קצת באובססיה אפילו. זה כמו עוד כמה מאות נשמות שרצות לך כל הזמן בתוך הראש.

"אני מנסה לעשות את ההפרדה בין התפקיד בחירום, התפקיד בשגרה, והתפקיד האישי שלי כאימא, כבת זוג, כחברה, כקולגה. החברים שלי, בן הזוג שלי, בטח הילדים לא יודעים כלום ממה שעבר ועובר עליי, רק בגדול, איפה הייתי ומה אני עושה עכשיו. הם יראו את זה לפרטים בסרט. אני רוצה לשמור עליהם, הם לא צריכים את זה, ממילא הם חשופים מדי.

"מציעים לי עזרה כל הזמן, עיבוד, טיפול. מנט"ל, מהאיגוד, מהאגף. אבל אני עדיין לא רוצה. אעשה את כל זה כשאסיים את התפקיד, זה עוד לא נגמר. יש לי תרפיה מסוימת – מאז שפרצה המלחמה התחלתי ללכת לשחק כדורשת במאמאנט, אבל בגדול, אני לא נוגעת בזה כרגע. אני יודעת שזה יגיע, שאקרוס. לאחרונה חטפתי שפעת אחרי שפעת, הגוף מתחיל לאותת. אבל זה התפקיד שלי, אני לוחמת עכשיו. השוטרים והחיילים חשופים עכשיו לדברים יותר קשים, וזה התפקיד שלי, זה הנטל שלי לשאת. יגיע היום שאחרי, אז איאלץ לעסוק במה שזה עשה לי, איאלץ ללמוד להכיר את ניצה של אחרי".