צ'רלי ביטון, היה חץ בוער שירתה המהפכה המזרחית לכיוון הממסד. פנתר שחור שלא פחד לשבור כל תפיסה גזענית. למשל, כשאמרו על המזרחים שהם הולכים עם הימין ולכן אין שלום, הוא חתך למפלגת רק"ח ונכנס לכנסת כיהודי בין ערבים, הדורשים צדק חברתי. לרגע היה חיבור פלסטיני-מזרחי, שהראה איזו חשיבה עתידנית הייתה לו.

הוא היה חיה פוליטית. הוא דרש לחלק את העוגה שווה בשווה, "או שלא תהיה עוגה". כשאין לך מה לאכול, אין לך מה להפסיד. לכן הוא וכוכבי שמש ז"ל, סעדיה מרציאנו ז"ל היו חוד החנית של המחאה. הם הלכו עם ארון קבורה שחור בהפגנות בירושלים, והפחידו את גולדה.

אחרי המלחמה הארורה של יום כיפור, הממשלה של רבין החליטה לאמץ את השינוי החברתי. להכפיל ואף לשלש תקציבים חברתיים כדי להוריד את המתח העדתי והמעמדי ולהחזיר את הסולידריות החברתית. זאת הסיבה שבשנות השבעים אי השוויון בין האוכלוסיות ירד דרסטית – רגע נדיר בהיסטוריה הכלכלית-חברתית-פוליטית של מדינת ישראל.

לדמיין חיים משותפים לכל הציבורים בישראל

אני כותב לך קינה, צ'ארלי, כי עד היום לא נפתרה הבעיה החברתית, והפערים בין עשירים ועניים רק הולכים וגדלים. יוקר המחיה גדל. והכי גרוע – השנאה, ההסתה, וחוסר הסולידריות בין האוכלוסיות השונות בישראל לא מקבלות טיפול הולם. אין מי שמדמיין את החיים המשותפים של כל הציבורים בישראל.

לכן ישראלה זקוקה לעוד פנתרים שחורים, לעוד רגע מהפכני כזה ששובר את כל הנחות היסוד ודורש בזכות עתיד אחר. ישראל זקוקה לפנתרים כמוך, שלא יפחדו לחצות את השורות המדומיינות של המחנה שלהם ולחבור למחנה אחר כדי לייצר שינוי חברתי.

אני זוכר שנפגשנו באירוע שבו תלו, בצורה לא חוקית, שלטי רחוב של הפנתרים השחורים. זה היה ביום שלישי, 5 ביולי 2011, בשכונת מוסררה בירושלים. יחד עם תושבי השכונה, חנכנו את 'דרך הפנתרים השחורים', שעוברת דרך סמטאותיה.

באירוע הוסר הלוט מעל שלטי הרחוב החדשים, הוצגו עבודות אמנות במרחב הציבורי ברחבי השכונה, ולסיום התקיימה הופעה חיה של נינו ביטון ז"ל ולהקתו בגינה הקהילתית. האירוע היה יוזמה מקומית ושכונתית של קבוצת 'מוסללה', בשיתוף ועד השכונה ומנהל קהילתי מוסררה ופסטיבל 'גינות ומנגינות'. קראתי משיריי לצד רוני סומק ומשוררים נוספים. ודיברנו בינינו, וראית בנו את הדור הבא של הפעילים החברתיים.

זהות שלא נפרדת מהאדם, גם כשהוא עוזב

אני מצטער שעזבתי את הארץ כעשור לאחר מכן, ואכזבתי את ציבור הפעילים והפעילות החברתיים שהייתי חלק מהם. אבל לרגע אחד, לקחתי על עצמי לכתוב דווקא על החוויה המזרחית, היהודית-ערבית, מחוץ לישראל.

מאז הקמת המדינה ועד ימינו, יש רבים שעוזבים בגלל תחושת האפליה, חוסר השוויון והגזענות, מחפשים התחלה חדשה. יש כאלו שעוזבים דווקא מרצון למצוא שפה אמנותית חדשה בדיאספורה. ויש כאלו כמוני, שפשוט התאהבו באישה שנולדה לעם אחר, ובחרו להקים את המשפחה שלהם מחוץ לישראל.

אבל יש זהות שלא נפרדת מהאדם כשהוא עוזב את הארץ. זו הזהות שמצוינת בגיליון 43 של כתב העת 'הכיוון מזרח' בהוצאת עמותת 'אחותי – לנשים בישראל', שאותו ערכתי, גיליון שעוסק בדיאספוריות מזרחית. זו הזהות שרואה בך, צ'רלי ביטון, ובפנתרים השחורים, אפשרות אבודה, שעדיין יכולה לתת חזון לאלו שרוצים לשנות את פני הארץ.

מתי שמואלוף הוא סופר, משורר ועורך כתב העת 'הכיוון מזרח' בהוצאת עמותת אחותי.