את עבודתו עם תיאטרון הבלט של העיר אוּלְם בגרמניה, החל הכוריאוגרף עודד רונן, בשיאה של המלחמה, תוך כדי התנדבות יומיומית בחמ"ל העוטף של אחים לנשק. החוזה עם התיאטרון הגרמני נחתם שנה קודם לכן, אבל לרונן היה ברור שהחוויות מהחמ"ל, והמפגש שלו עם משפחות החטופים והנעדרים, יהיו בלב היצירה החדשה. "לא היה שום סיכוי", הוא אומר בראיון ל'דבר', "שאצור משהו אבסטרקטי".

כאומן, הוא חש חובה להציע קרן אור בחושך גדול. "בני האדם שונים זה מזה", הוא אומר, "אבל לכולנו יש בסיס של פגיעות וכאב. חלק מהאחריות שלי כאומן היא לעשות תיקון. תיקון תמידי בעולם. לא אביא את החושך הגדול בלי להראות את הדרך החוצה ממנו, גם אם זו קרן אור דקה מאוד. אם מצליחים באומנות לא מילולית, כמו מחול, כמו צילום, כמו מוזיקה, להגיע לתחושה הגולמית של הצופה, מצליחים להגיע גם לנפש שלו, ושם אפשר להציע מזור".

המעורבים ידעו במה הוא נתון בארץ, והעבודה עם הלהקה הבינלאומית, להקה בת עשרה רקדנים, החלה בזום. סוכם שתעסוק בנושא זהות. "התיאטרון סמך עליי שהיצירה לא תהיה פוליטית, אנטי-פלסטינית. זאת הייתה החלטה אמיצה מצידם". בסופה של הדרך, עלה על הבמה הרחוקה מישראל המופע "הנעדרים", שהוצג בגרמניה כבר עשר פעמים מול אולמות מלאים עד אפס מקום.

"בתיכון התוודעתי למחול והתאהבתי"

רונן, כוריאוגרף עצמאי, תושב יפו, עובד עם להקה בישראל במסגרת עמותת הכוריאוגרפים, וגם עם להקות בעולם. הוא מלמד מבוגרים ובני נוער מחול. "בצעירותי למדתי הלחנה ושירה של מוזיקה קלאסית", הוא מספר. "למדתי בתיכון עירוני א' בתל אביב, ושם התוודעתי למחול והתאהבתי. התחלתי לרקוד בזמן השירות הצבאי".

עודד רונן. "היצירות שלי עוסקות בצד המעצים של החוויה, בלי לטאטא מתחת לשטיח את הצד החשוך שבה" (צילום: מאור הוימן)

מאוחר יותר עבר לאנגליה וחי שם שש שנים, למד בשלוש אקדמיות, ומשם התגלגל, כדבריו, ללהקות בכל העולם. מאז 2013 הבסיס שלו בישראל, והוא נוסע לשבועות או חודשים במקומות שונים בעולם, יוצר עם להקות מקומיות ומעלה איתן מופעים.

"כבר כשהייתי סטודנט באנגליה, היצירות שלי עסקו בהתפרקות תהליך השלום בישראל. אחר כך הייתה תקופה בישראל שהיצירות שלי היו קצת יותר אבסטרקטיות. בשנים האחרונות אני מתמודד ביצירות עם פחד וטראומה, ותחימה שלהם מחדש ממקום של עוצמה, חיוביות ובחירה. להסתכל בצד המעצים של החוויה, בלי לטאטא מתחת לשטיח את הצד החשוך שבה".

"לפעמים גילינו שמישהו נרצח, ולא היינו מוסמכים לבשר למשפחתו"

7 באוקטובר היה נקודת שבר, כזו שמנקזת אליה הכול. "בבוקר 7 באוקטובר חוויתי קריסה טוטאלית של כל מה שחשבתי שעוד נותר מהמדינה. למרות ההפיכה המשטרית, היה איזשהו קונצנזוס שאם יקרה לך משהו רע, תמיד יהיה שם מישהו תוך עשר דקות. על מה שקרה ב-7 באוקטובר אין מחילה. 18 שעות ראיתי את הראיונות של קושמרו עם האנשים שהתחבאו בבתים, וזה היה הלם מוחלט. חוסר אונים. לפני שנתיים, בזמן 'שומר החומות', יפו התנפצה. לא היה לי ברור מה יקרה הפעם, אז בשבת לא יצאתי מהבית. למחרת הלכתי להתנדב בקיפול חיתולים, וביום שני כבר הגעתי לאקספו, ומשם זה התגלגל".

חמ"ל הנעדרים בתל אביב. "הגיעו אלינו משפחות ששבועיים אף אחד לא בא אליהן" (צילום: עודד רונן)

ספר על הקמת חמ"ל הנעדרים.
"הצטרפתי לצוות ההקמה של החמ"ל. כל יום הגיעו עשרות אנשים, עד שהחמ"ל מנה כ-500 איש. גייסתי אנשים מקהילת המחול, מקהילת המתופפים והמגפוניסטים של המחאה, הפצתי הודעות בכל מקום".
איך נראתה העבודה בחמ"ל?
"היו רשימות אינסופיות של אנשים שידענו שהיו בנובה או בעוטף ולא ידענו מה עלה בגורלם. כולם התחילו מסטטוס נעדר, והיינו צריכים להבין מי חי ופרסם משהו ברשתות; מי חי אבל נתון בשוק קטטוני בבית ולא פרסם כלום; מי עדיין פצוע בשטח ומתחבא בשיחים ועדיין אפשר להציל אותו; מי חטוף ויש עדות ראייה או תיעוד שלו בווידאו; מי עדיין לא זוהה במחנה שורה; מי לא הגיע לשורה אבל עדיין נעדר והאם זה אומר שהוא חטוף; מי בבתי החולים. היה מערך עצום".
ומה היה התפקיד שלך?
"הצוות שלי, צוות מקרים מיוחדים, מנה כמה עשרות אנשים שבמקרה שלהם היה משהו לא ברור".
כמו מה?
"למשל דיווחים שמישהו חי גם כשאנחנו יודעים שהוא מת או להפך; דיווחים שמישהו נעדר ואנחנו יודעים שהוא נחטף או להפך; ארבעה אנשים עם אותו שם, שעל שניים דווח שהם מתו ועל שניים שהם חיים; ילד שיש לנו עדות שהוא חטוף והיה עם אחותו ועם אביו, האם גם אותם אנחנו מגדירים חטופים (משפחת קלדרון); משפחת ברודץ – הייתה לנו עדות חלקית בלבד שהאימא, שלושת הילדים ואביגיל עידן נחטפו, אז מה עושים? מרפים מזה? נלחמים על זה? אז נלחמנו על זה, עד שחמישתם הועלו לדרגת חטוף, וחמישתם הוחזרו בעסקה".

משפחת ברודץ. "לא הייתה לנו שום עדות מצולמת שהאימא, שלושת הילדים ואביגיל עידן נחטפו, אז מה עושים? מרפים מזה? נלחמים על זה? אז נלחמנו על זה" (צילום: המרכז הרפואי שניידר)

בשבועות הראשונים למלחמה רונן היה בחמ"ל מבוקר עד לילה. "הגיעו לחמ"ל משפחות ששבועיים אף אחד לא בא אליהן. הילד הלך לנובה, ואף אחד לא אמר להן מה קרה איתו. הם ידעו שאנחנו מתפקדים, והגיעו. יכולנו רק להיעזר בפיסות מידע שהם מביאים כדי לקדם את החקירה. לפעמים גילינו שהקרוב שלהם נרצח, ולא היינו מוסמכים לבשר להם, אז נאלצנו להסתיר את מה שידענו. זה היה שובר לב".

תוך כדי פעילות החמ"ל, הוא הפגין עם משפחות החטופים מול בסיס הקריה בתל אביב. "היה לי הכי חשוב להיות שם עם האנשים שקרוביהם חטופים או נעדרים. הבנתי שהנוכחות הפיזית היא הכול. לא צריך להגיד כלום. אין מה להגיד. מה תגיד? לא צריך לצעוק. אפשר להיות עם מגפון או עם תוף ולעשות רעש, ואפשר פשוט להיות. זה עושה הכול".

ביום ה-11 למלחמה, חוו בחמ"ל משבר: "חיפשנו מישהו שהיה בנובה וגילינו שהוא מת. זה היה שבר. פסיכולוגית שליוותה אותנו אמרה שהידיעה שחיפשנו אותו, ושהמשפחות לא לבד, גם אם אנחנו זרים, העובדה שהפכנו את העולם, היא הכול בשבילם. מה שמקבע טראומה למצב קטטוני ובלתי הפיך הוא לא מה שקרה, אלא הבדידות בתוך מה שקרה. הנוכחות שלנו שם היא מה שיאפשר להשתקם ולהמשיך הלאה בחיים".

"אתה בנקודת השבר שלך, ואז במקום להיאטם אתה נפתח"

רונן מדבר בשקט, ברגישות, ניכר שהוא משתדל לא להישבר ולבכות. אבל כשהוא מספר על משפחת קפשיטר (שנטבחו בדרכם חזרה הביתה מקמפינג בחוף אשקלון), הוא בקושי מצליח להתבטא: "מצאו את הגופות של ההורים, ואת הילדים לא מצאו. היינו על הקייס הזה מאוד חזק, ואז מצאו את הילד מת. כל הזמן הייתה תקווה שהילדים ישרדו, יאומצו, יחוו את השיקום מהטראומה, ומי יודע לְמה הם יצמחו? מי יודע אם 40 שנה מעכשיו הילדים האלה ינהיגו את המדינה? אבל הילד נמצא מת וקצת אחר כך גם אחותו. זה סוף של עולם".

משפחת קפשיטר. "כל הזמן הייתה תקווה שהילדים ישרדו, יאומצו, יחוו את השיקום מהטראומה. אבל הילד נמצא מת וקצת אחר כך גם אחותו. זה סוף של עולם" (צילום: מתוך רשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

אבל דווקא ברגע הזה מתגלה, לדבריו, כוח החיים האמיתי. "אתה בנקודת השבר שלך, ובמקום להיאטם אתה נפתח. יש מישהו שצריך יותר, סובל יותר, ואותו אפשר להציל. אתה מוקף בהמון אנשים שהם כאלה, ועושים אותו תהליך עם הנפש שלהם. זה כל כך מיוחד. כל כך אדיר. זו התקווה האנושית במקום אחד. את זה רציתי להוציא. הנקודה שבה אתה עומד להישבר, ואתה נפתח".

כחלק מיום האבל האזרחי שהפיק חמ"ל עוטף ישראל במלאת חודש למלחמה, ביים רונן את טקס הזיכרון המרכזי, שנערך בהיכל התרבות, בהשתתפות התזמורת הפילהרמונית, אומנים ומשפחות שכולות. "בהפסקות הייתי רץ הביתה לעשות חזרה בזום עם הרקדנים בגרמניה, ובין לבין היו גם אזעקות. זה היה קשה עם רקדנים חדשים שלא הכרתי, אבל עשיתי מה שאפשר".

"כל הזמן הייתי צריך לנבור בפצע"

בדצמבר ובינואר החל לעבוד עם הלהקה בגרמניה. "שתי התכונות הבסיסיות שרציתי לבטא ביצירה היו שבריריות, בלי תנועות חזקות; וסנטר (מרכז) נפשי עמיד ובלתי נראה. אלה לדעתי התכונות שאפיינו כל אדם שהיה בחמ"ל".

נקודת המפנה בתהליך היצירה עם הרקדנים הייתה עסקת החטופים. "שבוע-שבועיים אחרי שהתחלנו לעבוד, התחילו לחזור החטופים", הוא מספר חנוק מדמעות. "חשפתי בפני הרקדנים את מה שעברתי. כל פעימה כללה אנשים שעבדנו על למצוא אותם. התקשורת עם החמ"ל בארץ ועם הצוות שלי הייתה מרגשת מאוד, וזה היה חייב להיכנס לעבודה עם הרקדנים. לא הכרנו לעומק, הם היו צריכים לסמוך עליי, והם סמכו. זה היה רגע מיוחד. הייתי חשוף מולם. חזרו ילדים שאנחנו העלינו אותם לדרגת חטופים. זה היה חייב להיכנס לתוך העבודה שלנו. הכול נעשה ביחד עם הרקדנים".

מתוך מופע המחול "הנעדרים" (צילום: Sylvain Guillot)

את היצירה ליווה רונן קוזוקרו, מוזיקאי ישראלי מלונדון: "הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית. הוא התחיל לבנות עם הרקדנים אימפרוביזציות ארוכות מאוד. הוא הזין אותם והם אותו. ההגדרה הייתה מאוד כללית. התוצאה מהאימפרוביזציות האלה הייתה מוזיקה שמכילה מקצבים המזכירים חרדתיות, רדיפה, אזעקות ופעימות לב, ומתחתיהם מלודיות והרמוניות עדינות של נפש. כל אלה ביחד קולעים לתחושה הבלתי אפשרית של מה זה להיות ישראלי".
ואתה?
"נתתי לרקדנים מאות פתקים, ואמרתי להם שיש ארבע תחנות: חי, מת, פצוע וחטוף. נתתי לדברים לקרות על הבמה. הרקדנים היו פשוט מבריקים. עשינו שבע אימפרוביזציות כאלה, צילמתי אותן, דגמתי מתוכן, שחזרנו אותן והרכבנו את הפאזל שהוא היצירה הסופית".

מתוך המופע (צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

מתוך המופע. "שתי התכונות הבסיסיות שרציתי לבטא ביצירה היו שבריריות, בלי תנועות חזקות; וסנטר (מרכז) נפשי עמיד ובלתי נראה. אלה לדעתי התכונות שאפיינו כל אדם שהיה בחמ"ל" (צילום: Sylvain Guillot)

המופע נפתח בקטע האנימציה They are Us שמסביר מה קרה בנובה. "בחמ"ל הבנו מה קרה, אבל העולם לא הבין, ורציתי שבדקה וחצי העולם יידע". בהמשך משולבים במופע קטעים מחדשות 12, קטעי שיחות של רונן עם בני משפחה ועם ניצולים מהחמ"ל. "כל הזמן הייתי צריך לנבור בפצע, אבל הייתי צריך להוציא מזה חבילה אחת ארוזה היטב שתעבוד אמוציונלית עם קהל שלא יודע על זה הרבה".

קשה להעביר מסר אנושי בלי לגעת בפוליטיקה. הצוות שיתף פעולה?
"הרקדנים פחדו ממה שאנחנו עושים. התחילו להגיע אליהם דיווחים על המצב הקטסטרופלי בעזה. הייתי צריך לנטרל את ההתנגדות הזאת. גם מעצבת התפאורה והתלבושות של המופע התנגדה. זה עצבן ופגע בי אישית באותו רגע, אבל בהמשך הבנתי את מהות ההתנגדות ויכולתי לענות עליה ביצירה. לכן היצירה לא מעוררת התנגדות. היא לא מדברת על המלחמה. היא מדברת על אחווה הדדית של אדם לאדם שהוא לא מכיר. אדם לאדם גב. על זה היצירה. זה יכול להיות בכל מדינה, באירוע לא מלחמתי. במקרה זה קרה פה, ולא במקרה זה בנוי על הדי.אן.איי הישראלי, שזה היופי שלו. היצירה הסתיימה, והיא מחוץ לידיי, ועכשיו היא בידי הרקדנים. כמה עומק הם יביאו ברגע האמת, ואם הם יהיו מוכנים לחשוף את עצמם לתחושות האלה שתיארתי, כי פחות מזה זה לא יעבוד".

איך הקהל הגיב?
"הביקורות היו אוהדות, כל המופעים היו סולד-אאוט. לא הייתה התנגדות, אז הרגשתי שהמטרה הושגה. אמריקאים שראו את המופע אמרו שזאת הייתה התחושה בניו יורק אחרי אסון התאומים. זה מחמיא כי אני לא רוצה שיגידו לי 'ישראל, ישראל'. אני רוצה שיגידו 'אחווה הדדית, זה מזכיר לי אירוע אחר'. זה אומר שהם מזדהים. המופע עלה כבר עשר פעמים בגרמניה, ויש מגעים להעלות אותו בעוד מקומות".

גם בישראל?
"אני רוצה מאוד, אבל כמובן אחרי שתיגמר המלחמה. יש מגעים ויש כוונה. מבינים שיש פה משהו שעוסק באירועים בצורה עקיפה. אנחנו בתקופה מאוד רגישה, וזוויות חזיתיות לא עובדות. הן מביאות רק לעימותים ולוויכוחים. יש משהו באומנות בלתי מילולית – מחול, אנימציה, וידאו ומוזיקה, שמצליח להגיע לנפש לא דרך ההכרה".

"יופי שצומח כקונטרה לזוועה"

רונן מדגיש שלא יצר כדי לסייע במאמצי ההסברה הישראליים, אבל מרבה לדבר על הסנטימנט שרק ישראלים יכולים להבין, ושיכול להיווצר רק כאן. "היה דמיון בין כל האנשים שהיו בחמ"ל. כל מי שיצא לרחוב, הסיע, ארז, קטף – זה עצום, לא קיים במקום אחר. אנשים שעלו על מטוסים מטיול אחרי צבא בדרום אמריקה ובאו להילחם בעזה, זה הסיפור שלנו.

"כשמגיע חושך גדול, לקום ולצאת ולעשות, זה מנוגד לאינטואיציה. זה יופי שצומח כקונטרה לזוועה. במדינות כמו פינלנד או שווייץ לא ייראו את זה. כשאתה לא מתמודד עם זוועות העולם, עם טבח, עם רצח, עם חטיפות, אתה לא נדרש להוציא את הקלף של 'יש עולם אחר', יש אמת אחרת, עמוקה. אני מייחל ליום שלא נצטרך את זה.

מתוך המופע (צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

(צילום: Sylvain Guillot)

מתוך המופע. "אני יודע שאנשים שראו את המופע, כולל משפחות חטופים, זה תחם את הטראומה עבורם מחדש" (צילום: Sylvain Guillot)

"אני רוצה שאנשים פה ובכל העולם ייחשפו לאחווה האנושית שקיימת כאן, כסנטימנט של עומק הישראליות. אני רוצה לנסות לתחום מחדש את הטראומה הלאומית שלנו. זה יעד עצום, קטונתי מלעשות את זה לבד. אבל אני יודע שאנשים שראו את המופע, כולל משפחות חטופים, זה תחם את הטראומה עבורם מחדש. יש חמ"ל, יש אנשים שיוצרים סביב האירוע, יש רקדנים מהעולם שלא קשורים לישראל וחווים את זה בעומק ומביאים את זה החוצה, יש פה משהו גדול יותר מחוויית הבדידות שלהם. זה חשוב לי כי אנחנו בנקודה קריטית מבחינה נפשית. אם לא נטפל בתחימת הטראומה הזאת כמשהו מעצים וחיובי, אנחנו עלולים ליפול לעשרות שנים. אני חושב שזה עוזר גם לי".

"בהפגנות אנשים הבינו שהם לא משותקים מפחד"

הרבה מתחושת הכוח הוא שאב, לפני המלחמה, בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. "הרגשתי שאני לא סתם אזרח קטן, מאוים וחסר אונים, אלא יכול לעמוד. בהפגנות אנשים הבינו שהם לא משותקים מפחד, ושהם מסוגלים לעשות משהו – לצאת לרחובות, להחזיק שלט, אחר כך להחזיק כלי נגינה, לצעוק, לשיר, לרדת לאיילון, להבעיר ולהגיד 'לא' בלי לפחד מאלימות של שוטר, מסוס, מדריסה או מגורמים פוליטיים. ההפיכה גרמה לנו לפתח חוט שדרה".

התחושות האלה, והמציאות שהן יצרו, הצילו לדעתו את המדינה. "היכולת לעמוד ולהפגין היא אותה יכולת להגיע לנקודת איסוף ולארוז ציוד, או להגיע לחמ"ל ולחפש נעדרים, ולהגיע למטעים ולקטוף, ולחלץ כלבים שנותרו בעוטף ולהסיע חיילים לדרום כשאין תחבורה ציבורית. אנשים התגייסו מייד, וזה היה הדבר הכי יפה בעולם, לראות מדינה בנויה מלמטה, כשכל הלמעלה לא קיים".