"אנו לא מתכוונים להמשיך ולהמתין למענים שאולי לא יגיעו", הודיעו במסיבת עיתונאים שערכו היום (ראשון) נציגים של כ-200 משפחות נרצחי מסיבות הנובה והפסיידאק במתחם מסיבת הנובה בסמוך לקיבוץ רעים, שנערכה לציון חצי שנה לטבח השבעה באוקטובר, בו נרצחו מעל ל-400 איש שבילו במסיבות, רובם צעירים וצעירות.
לדברי המשפחות, למרות שחלפה חצי שנה המשפחות טרם קיבלו מענה ראוי שיכול לאפשר להן להשתקם ולהמשיך בחייהן. נציגי המשפחות דורשים ממקבלי ההחלטות ומוסדות המדינה להרחיב את סל המענים למשפחות ולכלול גם אוכלוסיות שלא זכאיות לפיצוי מהמדינה כגון אחים ויתומים מעל לגיל 18, כך שכל משפחה שנפגעה תקבל פיצוי, והקמת אתר לאומי שיוקדש לשבעה באוקטובר, כדוגמת "יד ושם". נציגות המשפחות הודיעה כי הם כבר בתהליך הכנת מתווים שונים, המבוצעים בימים אלו על ידי כלכלנים, משפטנים ואנשי בריאות הנפש, שיוצגו למשרד האוצר ולמשרדים נוספים.
בצל זאת, כמעט בכל שבוע בחצי השנה האחרונה משתפים בני משפחות הנרצחים על מצבם בוועדה המיוחדת לפניות הציבור בכנסת, במהלכה הציפו מגוון בעיות, החל מעיכוב בקבלת פיצוי דרך קשיים תעסוקתיים, מחסור במענה ופיצוי לאחים שכולים, מחסור במענים נפשיים וצורך בהעברת חוק ייעודי שיאפשר מתן סיוע מיוחד למשפחות המורחבות של נרצחי 7 באוקטובר. בכל הזמן הזה עוד לא נראתה התקדמות משמעותית. המשפחות הודיעו היום כי אם משרדי הממשלה, מקבלי ההחלטות ושאר מוסדות המדינה, לא יחלו לפעול לקידום הדרישות שהוצגו, הן לא יהססו לפעול ב"דרכים נוספות העומדות לרשותן כחוק" על מנת לוודא התקדמות בנושא.
"טבח השבעה באוקטובר הוא אירוע הזוועות החמור והמזעזע ביותר מקום המדינה", אמר ארז צרפתי, אביה של רון צרפתי ז"ל, בפתח מסיבת העיתונאים. "מדובר במכלול של עובדות בלתי נתפס. מה שקרה באותה שבת, לא מספר את הסיפור המלא. גם לא מה שקרה בימים שבאו אחריה, ולא בשבועות ובחודשים העוקבים. מדובר בשרשרת עובדות ואירועים הקשורים זה בזה והובילו אחד לשני. המכלול של כל זה – הוא הטרגדיה. הטרגדיה המשיכה באותה שבת, כשבמשך שעות, הילדים, הילדות, הגברים והנשים שלנו נסו על נפשם, נורו כמו ברווזים במטווח, ונשחטו כצאן בטבח. אף אחד לא בא לעזרתם. כוחות הביטחון לא היו שם כדי להילחם עליהם, ובמשך כל השעות האלה אנחנו, בני המשפחה, מדברים איתם בטלפון, מתכתבים איתם, מתחננים שישלחו מיקום, שימצאו מקום מחבוא. עד שהם לא עונים לנו יותר. עד שניתק קו החיים מהם אלינו."
בהמשך סיפרה סתו קיפר, אחותה של סביון חן קיפר ז"ל, שנרצחה במסיבת הפסאיידק, סיפרה על הקשיים להמשיך בחיים. "כל תא משפחתי נפגע ונדרש לבנות את עצמו מחדש. לכל אחד מבני המשפחה קשיים וטראומות משלו המאפיינים את גילו, מצבו המשפחתי ועוד". קיפר הדגישה שהציפייה היא להרחיב את זכויות משפחות הנרצחים בכל הרבדים, "החל מהרובד הטיפולי שבמסגרתו יינתן ליווי מעמיק, מקיף ורציף לכל משפחה, הן ברמת התא המשפחתי, והן ברמת הפרט. הורים רבים זקוקים להגדלה משמעותית של התגמול החודשי".
"אלפי האחים והאחיות של הנרצחים, אלה שנאלצו לעזוב הכל, את הקריירה, את הלימודים, את ילדיהם הקטנים", התייחסה קיפר לאחים השכולים וליתומים שנשארו מחוץ למעגל התמיכה של המדינה. "אותם אחים ואחיות שנקטע מסלול החיים התקין שלהם, שבבוקר השבת הנוראית איבדו לא רק את חייהם, אלא גם את הוריהם, שנאלצו להמתין עם סבלם האישי ואף במקרים רבים לחזור לגור בבית הוריהם על מנת לנסות ולשקם אותם לשכנע אותם שעוד נשארו להם כמה סיבות לחיות. כיום, לפי החוק בישראל האחים והאחיות אינם זכאים לתגמול חודשי כלל. האם חוק זה באמת רלוונטי למקרה שלנו? גם כאן, אנו לא מתכוונים להמשיך ולהמתין למענים שאולי לא יגיעו".
המשיך את הדברים שמעון בוסקילה, אביו של ירדן בוסקילה ז"ל: "משפחות רבות אינן מסוגלות לחזור למסלול החיים. הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות עדיין חיים את ה-7.10. אנחנו לא מסוגלים להבין ולקבל את שאירע, מנסים לאחות את רסיסי החיים, ונוחלים כישלונות מדי יום, ומתפקדים באפס יכולות. לכן, על ההנהגה לקחת אחריות על מצבנו ולתת לנו פיצוי ראשוני שיספק מעטפת עזרה ראשונה עבורנו. לא שיש סכום שיחזיר לנו את יקירינו, את חיינו, אבל אין זה מתקבל על הדעת לחשוב או להאמין שנוכל להרים את הראש מעל המים לאחר החרבת חיינו וחיי משפחותינו, ללא עזרה ותמיכה כלכלית."
על אכזבתם של קרובי משפחה רבים אמר בוסקילה: "בששת החודשים האחרונים, ציפינו שיוקם גוף, שתיווסד ועדה ייעודית, שבכירים ירימו את הכפפה ויבחנו את מצבנו האנוש, לצורך גיבוש מתווה מהיר למתן פיצוי כלכלי, שיהווה גלגל הצלה ראשוני לנו ולמשפחותינו. הפסקנו לצפות"
יורם יהודאי, אביו של רון יהודאי ז"ל, דיבר על חשיבות ההנצחה ומתוך כך הגדלת המענק להנצחה אותו מקבלות המשפחות: "יש בהנצחה חובה לאומית להזכיר לכולם, כל העת, וגם בעוד עשרות שנים, את הטבח הנורא, בכדי למנוע מצב של הישנות השאננות. לא ניתן לתקצב הנצחה שכזו בגמלה הרגילה של ביטוח לאומי. כדי שנוכל להנציח את יקירינו בצורה הראויה להם, הראויה למדינת ישראל, אנחנו דורשים העלאה של תקציב ההנצחה למשפחות, כדי שנוכל לכבד את יקירינו כראוי. זהו אבל לאומי שכמותו לא ידעה המדינה ואני מאחל לכולנו שלא נדע עוד כאלה."
קרדיט: תניא ציון וולדקס
