כשפונתה ד"ר מגי מועלם, מנהלת 'מרכז מדעים וטכנולוגיה לנוער HTI' בגולן מביתה בקיבוץ הגושרים שבאצבע הגליל, לא חשבה שהפינוי יארך יותר משבוע. היא יצרה קשר מיידי עם תלמידיה מתיכון דנציגר בקרית שמונה, והמשיכה ללמד. לימוד החומר לבגרות בביוטכנולוגיה לא היה בדיוק בראש של התלמידים, בהתחלה הם עסקו יותר בשיחות. אך יצירת שגרת פגישות אפשרה לתלמידים לשוב תוך זמן קצר ללמידה.

זהו מקרה של הצלחה בתוך מצוקה גדולה. תושבי יישובי הגבול בצפון נותרו ללא בית. הם נודדים בין בתי מלון, דירות שכורות, קרובי משפחה. המשפחות מתפרקות. ההורים נלחמים על לחם, מים וקורת גג, ולא פנויים לאסוף את הילדים והילדות, לא כל שכן לדאוג להגעתם לבית הספר, שמשתנה בכל פעם שעוברים מקום לינה.

גם המורות והמורים נודדים עם משפחותיהם, ונאלצים להתמודד עם "כיתה" שמשתנה כל יום. השונות כמעט בלתי אפשרית: תלמידים חדשים שמגיעים ואחרים שעוזבים, תלמידי חינוך מיוחד לצד תלמידי אתגר לצד תלמידי קדם עתידים. ומעל לכל, עומס של מצוקות חברתיות, אישיות ומשפחתיות, שמקרינות על הלמידה וההתנהגות.

בית ספר שפתחו 'אחים לנשק', מורות שמלמדות בבוקר ושוב בערב

ילדי קרית שמונה מפוזרים עם משפחותיהם בכל רחבי הארץ. לא כל הדלתות נפתחו בפניהם. חלק מהרשויות המקומיות בחרו לשלב אותם, וחלקן לא, מעבר ליוזמות מקומיות של מנהלות ומנהלים. רבים מהם נעזבו לנפשם, להתמודד עם היום יום הרעוע והקרקע שנשמטת, ולהסתדר.

ד"ר מגי מועלם (למטה מימין) עם תלמידי ביוטכנולוגיה המשתתפים במשלחת לקפריסין, מאי 2023. יצרה במלחמה שגרת למידה בתוך מצוקה גדולה (צילום: אלבום פרטי)

את בית הספר בסינמה סיטי בצומת גלילות, שבו לומדים היום חלק מתלמידי קרית שמונה, פתחו 'אחים לנשק'. רק בהמשך, עירית קרית שמונה קיבלה עליו אחריות. בית ספר זו מילה גדולה ביחס למתרחש בפועל: יום לימודים של 3 עד 4 שעות, 3 עד 4 ימים בשבוע. את הייתר "משלימים" בזום בערב.

מנקודת המבט של המורות, הן מגיעות בבקרים מאזורים שונים למרכז לגלילות, כדי ללמד, ובערב עורכות יום לימודים נוסף בזום. מורות מעידות על תנאי עבודה קשים. גם מבחינה פיזית: חללים ללא חלונות, עם מחיצות שקופות; וגם מבחינת שגרת העבודה: היעדר של ישיבות צוות ושל מנגנוני הערכה, כמו מבחנים קבועים. בקיצור: אין רצף למידה.

בתנאים האלה נדרשים תלמידי התיכון בקרית שמונה להיבחן בבחינות בגרות ללא כל התאמות והקלות, כאילו לא קרו דבר והם חיים עדיין בשלווה בביתם.  משרד החינוך לא כלל את תלמידי קרית שמונה בקבוצת התלמידים הזכאים להקלות שניתנו לתלמידי העוטף. המשרד מסרב להחיל את ההקלות על יישובי הגבול בצפון, בטענות לפיהן "הכול בסדר",  וכל תלמידי הצפון לומדים בצורה שגרתית ומסודרת.

"אחרי שלושה חודשים, המשרד עדיין לא ידע איפה כל התלמידים"

פרופ' אורית חזן, מהפקולטה לחינוך מדע וטכנולוגיה בטכניון, חוקרת במוסד שמואל נאמן, לא נשארה אדישה במגדל השן האקדמי. עם פרוץ המלחמה, היא ירדה לים המלח להתנדב, לסייע בהקמת מסגרות חינוך והוראה לילדים ולילדות המפונים משדרות.

ד"ר מגי מועלם. מעידה על משפחות מפונים מהצפון שזרוקות ברחוב ומחפשות מקלט (צילום: אלבום פרטי)

תוך כדי ההתנדבות היא ריכזה את פורום 'חינוך בחרום' במוסד נאמן, שבחן את תפקוד מערכת החינוך במצב החירום המתמשך שנכפה עלינו. הפורום פרסם דו"ח על תפקוד מערכת החינוך שלנו במלחמה. ד"ר מגי מועלם הייתה חברה בפורום זה, יחד עם מומחים ומומחיות נוספים.

עוד לפני שנכתב הדו"ח, פרופ' חזן הייתה מודעת לבעיות הרבות הקיימות במערכת החינוך, "אבל הכי מטלטל היה לגלות שלא היו נתונים. סך הכול פונו 50,000 תלמידות ותלמידים מהצפון והדרום, 6 ערים, 9 מועצות מקומיות; סה"כ 3% מתלמידי מערכת החינוך בישראל.  שלושה חודשים לתוך הפינוי, משרד החינוך לא ידע עדיין היכן נמצאים כל התלמידים וכמה תלמידים יש בכל יישוב. אנחנו מצאנו את הנתונים בדרכים שונות וממקורות שונים".

במהלך העבודה הסתבר שמשרד החינוך התכונן לאפשרות של פינוי נרחב, ואפילו נכתב מסמך בשם "מרחק בטוח" שפורסם באוגוסט 2022. "בהתאם לתרחיש הייחוס, תכנית 'מרחק בטוח' עשויה להיות מופעלת ב-3 תצורות מרכזיות – תרחיש צפוני, תרחיש דרומי ותרחיש דו זירתי צפוני ודרומי יחדיו". בדיוק כמו בצבא, גם במשרד החינוך היו מי שנערכו, אך התוכניות נשארו במגירה, ושום דבר מהמלצות המסמך לא יושם כשתרחיש הייחוס התממש.

אפשר להבין איך השתבשו התוכניות ביחס ליישובים שפונו תחת אש ב-7 באוקטובר, אך אין שום תירוץ לפינוי הכאוטי של שדרות, 6 ימים לאחר תחילת המלחמה. 6 ימים לא הספיקו למשרד החינוך ולצבא להוציא מסמך, שעדיין לא הספיק להעלות אבק, וליישם את מה שכתוב בו בבירור: "הפעלת התוכנית הינה בסמכות של הדרג המדיני כאשר האחריות לפינוי האוכלוסייה הינה של צה"ל-פקע"ר והאחריות לקליטה הינה של הרשויות המקומיות בהנחיית רח"ל ומשרד הפנים, בסיוע משרדי הממשלה והרשויות הייעודיות".

"בני 15 קיבלו קרמיקה ויצירה כל היום, העיקר לומר ששובצו"

על הנייר הכול נראה תקין: הוקמו 45 בתי ספר זמניים שבהם לומדים 4,200 תלמידים ותלמידים, והיתר נקלטו ברשויות מקומיות. 1000 מורות ומורים עובדים במסגרות הייעודיות, עוד 1,000 פסיכולוגים גויסו לתמיכה רגשית, ו-3,500 מתנדבות ומתנדבים הצטרפו למאמץ.

בפועל מצאו פרופ' אורית חזן וחבריה לצוות מערכת חינוך ריכוזית ומגושמת, שלא הצליחה לתת מענים לצרכי השטח. והמענים האלו נדרשו בדחיפות, במצב של מחסור בכוח אדם, תלמידים שלא לומדים יום מלא וגם לא שבוע מלא, ועובדי הוראה שמתמודדים עם חרדה קיומית ועדיין צריכים לדאוג גם למשפחתם וגם לתלמידים ולתלמידות.

פרופ' אורית חזן. "במשרד החינוך אין תרבות של ביזור סמכויות, זה לא מאפשר להתנהל בחירום" (צילום: עמותת קדמה)

מבחינה ניהולית, עדיין קיימת אי בהירות משמעותית בחלוקת האחריות והסמכויות בין הגופים השונים המטפלים במפונים, בין משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, פיקוד העורף ועוד. ההתמקדות בטיפול בבתי הספר הייעודיים שנפתחו לקליטת המפונים, בעוד שמרבית הילדים שובצו בבתי ספר קיימים, גורם להזנחת מרבית התלמידים. ברשויות שבהם נקלטו, המענה לתלמידים נקבע לפי טוב הלב והרצון של עובדות ועובדי ההוראה בשטח, כי אין יד מכוונת.

על כ-16% מהתלמידים והתלמידות אין כלל דיווח במערכות החינוך. תלמידים ש"נעלמו". והנשירה בפועל גדולה הרבה יותר. בדו"ח מובאות עדויות של תלמידים על חוסר מוטיבציה ללמוד, קשיים ביצירת חברויות, תחושת ארעיות ומחסור במורות ומורים.

מבחינת ההורים, שנאבקו תחת איומים על הפרנסה, סילוק ממלונות ומעברים תכופים, האמון במערכת החינוך אבד. המציאות דלדלה את המשאבים הנפשיים והפיזיים שלהם, ואין בכוחם להשלים לילדיהם את שבתי הספר מחסירים.

ד"ר מועלם, כתושבת הגליל העליון וכבת קרית שמונה, מעידה כי משפחות הגיעו לפת לחם, זרוקות ברחוב ומחפשות מקלט. היא מצאה עצמה פעמים רבות במהלך חצי השנה האחרונה מחפשת מלון או דירה מהיום להערב.

על כ-16% מהתלמידים והתלמידות אין כלל דיווח במערכות החינוך. תלמידים ש"נעלמו". והנשירה בפועל גדולה הרבה יותר. בדו"ח 'קווים מנחים ליצירת רציפות חינוכית בעת חרום מתמשך' מובאות עדויות של תלמידים על חוסר מוטיבציה ללמוד, קשיים ביצירת חברויות (נושא בעל חשיבות קריטית בגיל ההתבגרות), תחושת ארעיות ומחסור במורות ומורים.

העדויות בדו"ח קשות:

"עשן יוצא מכל האיברים בגוף… בדיוק כמו עם הילד הצעיר, שיבצו למסגרת בלי להבין, העיקר לומר ששיבצו. הילדים קיבלו מערכת של קייטנה כל יום, יצירה וקרמיקה, כשהם בני 15".

"הזומים של בית הספר לא היו רלוונטיים. היה קושי רב בתשתית האינטרנט של המלון. היעדר מקום ללמידה בחדר בו נמצאת כל המשפחה".

"תחילה לא היה מענה כלל. לאחר מכן היה זום של שעתיים שהוא לא חובה. היה אמור להיות 5 שעות, אבל לא התקיים. לפני שבועיים התחילו קפסולות, אבל אני לא שולחת את הילדים בגלל הסכנה, כך שאין מסגרת לילדים".

ההמלצות: מיגון, העברת סמכויות לרשויות וחינוך חברתי

משרד החינוך התהדר בשנים האחרונות בהמצאת המושג "זמישות", הלחם של המילים זריזות וגמישות. המושג הזה נכתב במסמכים רבים והיה נהוג ושגור בפי עובדי ועובדות מטה משרד החינוך. הם אלו שהיו אמורים לקחת פיקוד, ולהפעיל את ה"זמישות" בתקופה בה היא הייתה דרושה כל כך. כמו במקרה של דו"ח נגדת המודיעין, כך גם המושג "זמישות" היה טוב לימי עיון וניירות, אך לא ליישום בשטח. אולי היו צריכים להתרכז במושג "כאוס".

בתוך הכאוס הזה בלטו אלה שלקחו יוזמה ופעלו. עירית טבריה למשל, שקלטה כ-3,000 תלמידים אל תוך מוסדות החינוך שלה ומצאה פתרונות לכולם. "יש רשויות מדהימות כמו חדרה וחיפה, שפתחו מערכים מיוחדים לקליטה מפונים", מעידה פרופ' חזן, "מנהלת אגף חינוך בקרית שמונה שיודעת איפה נמצא כל ילד וילדה בזמן נתון, עירית שלומי שהתארגנה יפה בחיפה".

גם פה, אנשים בשטח מצאו את הפתרונות, והמדינה לא הייתה באירוע. "המבנה הריכוזי של משרד החינוך לא מאפשר לו להתנהל בחירום", אומרת פרופ' חזן, "אין תרבות של ביזור סמכויות ולכן לא קיבלו החלטות שנגעו לכל מקום ומקום".

יחד עם זאת, הדו"ח מציע על ההזדמנות להפיק לקחים, וממליץ על מהלכים שיסייעו להתמודד עם שגרת חירום מתמשכת בעתיד: שינוי ארגוני משמעותי והעברת הסמכויות והתקציבים לרשויות מקומיות; קידום חינוך ערכי חברתי; ומיגון המבנים הפיזיים של מוסדות החינוך, כדי לצמצם למינימום את הצורך לפנות אוכלוסייה, ולהבטיח רציפות חינוכית.

הדו"ח מצביע על מציאות עגומה ומתסכלת, ובאותה הנשימה מתווה דרך לעתיד. אני מקווה שהפעם הוא לא יישכח במגירת מקבלי ההחלטות.