"בנקודה הנוכחית בה אנחנו נמצאים חשוב לי שלא נשליך לאחור את התחושות הקשות שאנחנו מצויים בהן". אומרת ד"ר אורית שוחם-גובר, האוצרת הראשית של מוזיאון 'אנו' המספר את סיפורו של העם היהודי. "שנזכור שלעם היהודי תמיד הייתה תקווה". 

בימים אלו שטח נרחב מהמוזיאון ("300 מטר ליתר דיוק. יותר מתור הזהב בספרד") מוקדש למיצגים למאבק למען החזרת החטופים ולתערוכה שמספרת את סיפור ה-7 באוקטובר. למרות המקום המרכזי במוזיאון, המלחמה מאתגרת את אחד העקרונות המנחים שלו. 

"המוזיאון נבנה תחת הנחת המוצא של פוסט אנטישמיות", מסבירה שוחם-גובר. "כלומר שהיהדות היא עושר תרבותי של קהילות שצריך לחגוג ולא היהדות כקורבן נצחי כמו שמלמדים בבתי הספר שתמיד היה רע ותמיד יהיה רע. אפשר להביט על הפלסטינים, (מבחינתם) 'אם אתה קורבן אתה תמיד צודק, לא משנה מה אתה עושה אתה צודק'".

"אין מקום לכבוד. מה שצריך לעשות נעשה"

אירועי 7 באוקטובר העמידו בסימן שאלה את תפיסת הפוסט-אנטישמיות. "ברור לי שאי אפשר להוציא את האלמנט הקורבני מהסיפור", היא אומרת,  "אבל יחד עם זאת אני עדיין מאמינה בהנחת המוצא הזו, כי בכל זאת היה את גירוש ספרד והשואה אבל עכשיו אנחנו למטה וכשאתה למטה הכול נצבע בשחור". אומרת שוחם-גובר "השאלה היא איך נמנן את זה בלי נקודת המוצא הכועסת והאבלה שאנחנו נמצאים בה כעת". 

ללא כותרת. עבודה של יונתן חצור ז"ל. טכניקה מעורבת על נייר 21X15 ( צילום: Jerusalem fine art)

אם כמו שאמרת, 7 באוקטובר הוא אירוע קטן יחסית ל-3,000 שנות יהדות, למה לתת לו מקום נרחב במוזיאון?
"כי ברור שלמרות היותו קטן יחסית לשלושת אלפים שנות יהדות, הוא משמעותי בחיינו ומעצב את חייו של דור שלם. העיסוק המיידי התחיל מההכרה שסיפור החטופים הוא הסיפור הכי חשוב שקרה לעם היהודי ב-7 באוקטובר. אין לי ספק שתפקידנו כמוזיאון העם היהודי הוא להיאבק למען חזרתם של החטופים ולמען זה אני משתמשת בכל המשאבים של המוזיאון. אחרי שבועיים של הלם פנתה אליי גיסתה של רז בן עמי (שהייתה בשבי 54 ימים – מ.מ.) שעובדת פה במוזיאון וביקשה להראות עבודות שלה על מנת להעלות את המודעות. בנקודה הזאת כבר היה ידוע שאפשר לפתוח והתחלנו את המעורבות במאבק למען השבת החטופים אז הצגתי כמובן את העבודה של רז והוספתי עוד מיצגים של אומנים אחרים הקוראים להשבת החטופים. במקביל לכך פנינו למוזיאונים יהודיים ברחבי העולם שיהיו שותפים למאבק. חלקם לצערי לא הגיבו יפה לקריאה זו". 

מה הייתה המחשבה מאחורי התערוכה?
"היה לי ברור שלא נפתחת והיה 'עסקים כרגיל' ואחרי שהתחלנו את המיצגים להשבת החטופים בלובי זה גרם לי לחשוב על תערוכה מתחלפת העוסקת באירוע עצמו. מדובר באתגר: תערוכה היא רטרוספקטיבית על אירוע ופה אנחנו מבקשים לקיים תערוכה על אירוע שעוד מתרחש. סייעה לי העובדה שבניגוד למלחמות האחרות האומנים לא הפסיקו ליצור מה שגרם לכך שבניגוד לתערוכות בשגרה בה את מחפשת את היצירות, היצירות הגיעו אלינו. אני ואוצרות התערוכה היינו צריכות למיין מבין היצירות שקיבלנו. מרכיב נוסף בתערוכה הוא סרטון של 'עדות מקומית' (תערוכה של צילומי עיתונות מהשנה הנוכחית המוצגת מדי שנה במוזיאון ארץ ישראל – מ.מ.) הפיקו מהר לתערוכה שלהם. חשבנו שבלי הסאונד שלהם הסרטון יתאים לתערוכה והשאלנו אותו. בימי שגרה לא הייתי פונה למוזיאון אחר בשביל דבר כזה בטח שבועיים אחרי שהוצג אבל פה אמרתי אין מקום לכבוד. מה שצריך לעשות נעשה". 

מה תגובות המבקרים לתערוכה?
"התערוכה פופולרית מאוד. אפשר לראות זאת לפי המשובים: יש לא מעט מבקרים שהגיעו  רק לתערוכה הזאת ולא הגיעו לפני כן למוזיאון. אני יכולה להניח שהתגובות ישתנו בהמשך אם נחליט לשנות את אופן ההצגה של ה-7 באוקטובר, כלומר שחלק מהמבקרים ירגישו שצריך יותר מקום. אבל אני רגילה לביקורות מהסוג הזה שטוענות שאנחנו לא עושים מספיק: אם זה בייצוג כלל הקהילות בעולם היהודי ואם במתן מקום לכלל האירועים בהיסטוריה. ככה זה שהמוזיאון מנסה לתת מקום לכלל המבקרים שירגישו שהסיפור שלהם. כולם מקטרים קצת". 

"מעשה האוֹצרוּת הוא מעשה פוליטי ולא נייטרלי"

את התערוכה מלווה מוזיקה שנוצרה אחרי 7 באוקטובר, בה לא מעט שירים שניתן לשמוע בהאזנה אקראית לרדיו, לצד שירים שאחרי השבת השחורה קיבלו משמעות מיוחדת.

נוף בארי עם אקליפטוסים שרופים. ציור של אביתר (תרי) קיפניס ז"ל. אקריליק על בד (צילום: יובל חי)

מה הסיפור של המוזיקה המלווה את התערוכה?
"הבן שלי הוא מנהל להקות רוק ובחודשים האחרונים הוא והחברים שלו מפרפרים לכל עבר ומופיעים כמו הרבה מהמוזיקאים במשהו שהוא יותר מפגש נחמה מאשר קונצרט. והם הופיעו בנקודות קשות בחיי בני האדם: בביקור פצועים, בלוויות מול מפונים ואני אמרתי לו שאולי יסדר טיפול לו ולחבריו. הוא גער בי ואמר 'אמא ה-7 באוקטובר קרה לכולנו ואני עוד מאלה שזה הכי פחות קרה להם'. עכשיו הוא חולה עם ארבעים מעלות חום אבל מה שאני לקחתי מדבריו היא הגישה שה-7 באוקטובר קרה לכולנו ועלינו לסייע ככל הניתן בכלים שיש לנו, והמוזיקאים שהופיעו זו הדגמה לגישה הזאת. מלבד זאת מוזיקה היוותה גורם מנחם מאוד ושירים חדשים נולדו ושירים ישנים קיבלו משמעות חדשה. מתוך הדברים האלו נולד הפלייליסט המלווה את התערוכה". 

למה חרבו דרבו לא נכנס?
"כי הוא לא תואם את תפיסת עולמי. אין מה להכחיש את זה מעשה האוֹצרוּת הוא מעשה פוליטי ולא נייטרלי. חוקרי מוזיאונים אומרים כי  הסיפור המסופר במוזיאון הוא מזויף כי הוא משתנה בהתאם לאופן הצגת המוצגים. לאורך השנים הצלחתי לעבוד עם קבוצות שהיו בינינו ערכים משותפים אבל היו קבוצות שהיו רחוקות לי מאוד. סירבתי בנימוס." 

בואי נחזור לרגע לפני. איפה את היית ב-7 באוקטובר?
"ב-6 באוקטובר אחר הצהריים הנכדה שלי צלצלה והודיעה לי שהיא לא תיסע לפסטיבל נובה כי היא תרוויח יותר כברמנית בתל אביב אך התמורה להחלטה היא שאנחנו הולכות למסעדה טובה בתל אביב. מאז אני מודה לאלוהים שדאגה לנו. ב-7 באוקטובר התעוררתי מהאזעקות". 

והמוזיאון?
"ב-5 באוקטובר נחתנו מניו יורק משלחת מהמוזיאון שבמזוודה שלי נמצא קודקס 'ששון' שהוא התנ"ך העתיק בעולם. הקודקס בשווי 38 מיליון שקלים אז שמרתי עליו בשבע עיניים כל הטיסה. אני זוכרת שכשנחתנו השמועה הגיעה לכלל עובדי שדה התעופה שהגיעו לנשק את המזוודה שלי. גם העיתונאים שחיכו לי עד אחרון הציניקנים נגע או נישק את המזוודה. הספקתי להתראיין לגל"צ. בשבועיים הראשונים כשהמוזיאון עוד לא נפתח הקודקס היה אצלי בבית והייתי צריכה להגיע למוזיאון ולהראות לתורם את הקודקס. חתיכת סחיבה. עכשיו הוא עוד לא מוצג, אלא שמור היטב במוזיאון ובאופן זמני מוצגת רפרודוקציה".  

"הקיום שלנו רצוף בפרדוקסים ואני חיה איתם"

ד"ר אורית שוחם-גובר, אוצרת מוזיאון "אנו" לתולדות העם היהודי (צילום: אור גואטה)

אולי בשביל להבין איך להציג בעתיד את ה-7 באוקטובר אפשר לקחת השראה מהצגת אירועים טראגיים מההיסטוריה של העם היהודי במוזיאון.
"העניין הוא לא ציון האירועים אלא ההקשר והייצוג. לדוגמא גירוש ספרד שהיה בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15, זה היה אירוע של  השמדה מטורפת, כן? אומנם לא תעשייתית כמו בשואה אבל לשלוח אנשים למותם בספינות שיטבעו בים זה לא פחות חמור. יהדות ספרד שהייתה פי שניים מיהדות אשכנז מנתה מיליון איש ערב מלחמת העולם השנייה. המספר הזה כולל בתוכו גם את יהדות ארצות האסלאם וקהילות ששבו ליהדות. כלומר יהדות ספרד לא התאוששה מהמכה. ועדיין אני בוחרת להציג את גירוש ספרד לצד תור הזהב של ספרד שהיה תקופה של פריחה ליהדות. אותו יחס בדיוק מקבל פרעות ת"ח ת"ת שמוצגים לצד הפריחה הגדולה של יהדות פולין. הקיום שלנו רצוף בפרדוקסים ואני חיה איתם.  אני מציגה גם את זה וגם את זה. כל אחד בעם היהודי צריך לבחור איך הוא חי עם הפרדוקסים האלו". 

והשואה?
"בחרתי שלא להתמקד במכניזם של המוות, כמה גטאות היו, כמה נרצחו ביער הזה או ביער הזה. יש מספיק מוזיאוני שואה בארץ ובעולם שמציגים מידע שכזה. בחלל המוקדש לשואה מוצגים מכתבים ויומנים מכל הארצות בהן התרחשה השואה, של יהודים המתארים את חייהם: בר מצווה, חתונה, לוויה לידה ועוד. האפקט הוא כמו בסרט של היצ'קוק: אנחנו יודעים שהרוצח מחכה באמבטיה לאישה שנכנסת לביתה. כך גם כאן: אנחנו יודעים מה יהיה סופם של כותבי המכתבים והיומנים. רציתי להתמקד בחיים. במה שהיה ואיננו". 

האם יש לך גבולות ביחס לייצוג ה-7 באוקטובר במוזיאון?
"מהרגע הראשון אני נמנעתי וקראתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שלא לצפות בסרטוני הזוועה שרצים בטלגרם כי תפקידם העיקרי הוא לפרק אותנו. ואם נעביר את זה מנקודת המבט האישית לנקודת מבט ציבורית של מוזיאון אז ההימנעות הזאת נכונה פי כמה כי התפקיד שלי הוא לא לפרק את הציבור. לדעתי לצפות בסרטוני הזוועה זה להעניק ניצחון לחמאס, נקודה. יכול להיות שבעוד כמה שנים מי שיוכל לצפות בדימויים האלו זה יהיה בסדר גמור אבל עכשיו לא. אני יכולה להניח שגם בעתיד אני לא אצפה כמו שאני לא צופה בסרטי שואה לדוגמה למרות שהסבתות שלי היו שם. התערוכה כמו שהיא גם לא פשוטה. עמיתה שלי מהמשרד לידי אמרה לי שהיא עומדת בכניסה ולא מצליחה להיכנס. אנחנו שבורי לב ונפש. הדמיון מספיק חזק".  

צריפי החיילים, פנורמה. עבודה של זיווה ילין 2018, אקריליק וזפת על בד 60X120 (צילום: רן פלוטניצקי)

"לחגוג את הקיים ולא רק את מה שאיננו"

"גבול נוסף קשור לאמונה שלי שלאנשים יש את הזכות לספר את הנרטיב שלהם. הדוקטורט שלי נקרא 'של מי הסיפור הזה' ועוסק בצורך של בני האדם להנציח את סיפורם במוזיאון. ובאמת המוזיאונים שהייתי חלק מהקמתם כמו בית הפלמ"ח ומרכז בגין, נבעו מקבוצות שונות בציונות שרצו לספר את סיפורן ואני השתמשתי בכלים המקצועיים שלי בשביל לספר את סיפורם. אם חברי קיבוץ בארי יפנו אליי ויבקשו ממני להקים יחד איתם מוזיאון אני אעשה זאת בחינם. אבל הכי חשוב שהסיפור יגיע מהם. אני רואה אנשי מקצוע מהתחום שלי, אומנים ואוצרים, שמתיימרים לספר את סיפורם של תושבי העוטף ואני שואלת מי שמכם? ברור לכל שתושבי העוטף עוד לא מוכנים ואם נצטרך לחכות עשר שנים בשביל זה נחכה עשר שנים. הכוונות טובות אבל להציג עכשיו את סיפורם של תושבי העוטף בשמם זה על גבול הלא מוסרי". 

דיברת קודם על כך ששינוי הייצוג משפיע על הסיפור. את יכולה לתת דוגמא מהמוזיאון?
"אחת התערוכות הקלאסיות במוזיאון היא תערוכת בתי הכנסת. כשהוקם המוזיאון בית התפוצות בזמנו, מייסדיו היו באבל על העולם היהודי ותערוכת בתי הכנסת נראתה בהתאם: שחזור של בתי כנסת שאינם עוד מלווה במוזיקה עצובה. כשעדכנו את התערוכה אחרי חמש עשרה שנים שיפצנו את  המיצגים של בתי הכנסת מהסיבה הפשוטה של שחיקה עם הזמן, ושיננו את הערוכה כליל. הוספנו בתי כנסת רפורמים וקונסרבטיבים בשם אחד העקרונות המנחים של המוזיאון של ריבוי זהויות בעולם היהדות, כמו גם הרצון שכל מבקר ימצא את עצמו. מלבד זאת נוספו קטעי וידיאו שממחישים את פעילותם המשגשגת של  בתי הכנסת היום כדי להראות שהם חיים ובועטים. לחגוג את הקיים ולא רק את מה שאיננו". 

לסיום, איך לדעתך ייראה זיכרון האירוע בעוד עשרים או עשרים וחמש שנה?
"זה הרי ידוע שכשנחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לכולנו יודעים מי, אז אין לי באמת דרך לדעת מה יהיה וגם סיכוי סביר שאני לא אהיה שם. אני כן יודעת להגיד שהמלחמה על נרטיב היא עתיקה עוד מימי התנ"ך, שהרי לא בכדי אותו סיפור מופיע בכמה גרסאות וה-7 באוקטובר לא יהיה שונה. המלחמה על הנרטיב החלה ב-7 באוקטובר, ואני לא מתכוונת לסיפורים השונים של היהודים והפלסטינים, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. חשוב גם לזכור שנרטיב מתבטא בכל תחום בחיים, החל מפוליטיקה ועד יצירה ותרבות. הכל פוליטי. אני מאמינה שהמלחמה על הנרטיב תתקיים גם עוד עשרים שנה".