פציעתה של אמינה אל-חסוני בת ה-7 מפגיעת רסיס מהמתקפה האיראנית ביישוב הלא מוכר אל-פורעה הסמוך לערד, ופציעתם של 8 אנשים נוספים מהיישוב, הן תזכורת כואבת למחדל החמור של היעדר המיגון בכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב.
נכון לכתיבת שורות אלו, רופאי המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע נלחמים על חייה של אל-חסוני, שמצבה מוגדר קשה מאוד והיא מורדמת ומונשמת. היא לא הקורבן הראשון של היעדר המיגון ביישובים: במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר נהרגו שמונה בדואים מפגיעות טילים או רסיסים כתוצאה מהירי המסיבי מרצועת עזה, שישה מהם ילדים. לפי נתונים שהוצגו בכנסת בדצמבר האחרון, כי הסיכון של אזרח בדואי להיפגע מטיל או רסיס גדול פי 2,200 מהסיכון של של אזרחים אחרים.
באזור אל-פורעה יש שתי מיגוניות בלבד, והן נמצאות בקצה הכפר, מרוחקות ממרכז היישוב. הכיתות בבית הספר ביישוב הן מבנים יבילים, ואין בו מיגון. תושבים העידו שבמהלך הלילה האחרון, בו הופעלו באזור אזעקות רבות עקב שיגורי הטילים מאיראן, רבים מהם נטשו את בתיהם והסתתרו מתחת לגשרים ובמעברי מים מאימת הטילים. ביישובים בדואיים מוכרים, כמו כסייפה, נפתחו בתי הספר כדי לאפשר לתושבים להסתתר בהם. חלק מתושבי אל-פורעה והכפר הסמוך ביר הדאג' הגיעו להסתתר בכסייפה, המרוחקת כ-15 קילומטר מאל-פורעה.
לפי הערכות של ארגוני החברה האזרחית, באזור הנגב מתגוררים כ-100 אלף בדואים ב-35 כפרים לא מוכרים, שבהם כ-1,700 מתחמי מגורים. הם משלמים מיסים, רבים מהם משרתים בכוחות הביטחון של מדינת ישראל, אך היישובים בהם הם חיים לא הוסדרו מאז קום המדינה ואינם מוכרים על ידה.
במלחמת חרבות ברזל נרשמה תזוזה מסוימת, גם אם קטנה, בגישת המדינה כלפי זכותם של אותם תושבים למיגון מפני טילים. משרד הביטחון ופיקוד העורף הציבו בכפרים מיגוניות, שאפשר להתחבא בהן בהישמע אזעקה. אבל הכמות מצומצמת ביותר: לפי משרד הביטחון, עד דצמבר האחרון הוצבו בכלל הכפרים הלא-מוכרים 44 מיגוניות, ועוד 32 מיגוניות "האסקו" – מתחם המוקף בקירות עפר מעל לגובה אדם, ופתוח מלמעלה. כלומר, 76 מיגוניות, כמעט מחציתן לא תקניות, ל-100 אלף תושבים.
תושבי היישובים הלא-מוכרים הוזמנו להגיש בקשות למיגוניות, אך רובן נשארו בינתיים על הנייר. לפי עמותת 'במקום' העוסקת בזכויות תכנון, ישנן 215 בקשות פתוחות להצבת מיגוניות ביישובים. באל-פורעה נרשמו 16 בקשות (7.4% מכלל הבקשות). כאמור, כרגע מוצבות שם שתי מיגוניות, במקום מרוחק.
התוצאה היא שבפועל, לרוב המוחלט של התושבים של 100 אלף התושבים אין מיגון זמין. לפי סקר שערך הפורום לדו-קיום בנגב בינואר, 92% מתושבי הכפרים הלא-מוכרים ציינו שאין להם נגישות למרחב מוגן; 4% ציינו שהמרחב המוגן שלהם הוא גלילי בטון; 1.6% ציינו כי יש בקרבתם מיגונית "הסקו"; ורק 2.4% ציינו שיש בקרבתם ממ"ד או מקלט.
ד"ר יעלה רענן, מנכ"לית המועצה לכפרים לא מוכרים, אומרת ל'דבר': "הלילה אנשים מהכפרים ניסו להתחבא בשלושה סוגי מקומות: מתחת לגשרים של הכבישים, בבתי המשפחה שלהם ביישובים המוכרים, ובמקלטים של בתי הספר. אם היו מיגוניות בכל בתי הספר, ייתכן שהילדה שנפצעה הייתה ישנה עם משפחתה בבית הספר, ולא הייתה צריכה להיפצע. ובוודאי לא היה צורך שכל כך הרבה אזרחי ישראל יפגעו מהטראומה, שוב."
בארגון אמנסטי ישראל התייחסו לפציעתה של אל-חסוני: "הפגיעה הקשה בילדה קטנה היא תזכורת להפקרה של מדינת ישראל את אזרחיה הבדואים – במהלך המלחמה שבעה אזרחים בדואים נהרגו מפגיעות טילים או רסיסים, מתוכם שישה ילדים. על ישראל לתקן מיידית את המצב ולהגן אפקטיבית על הכפרים הבדואים".
