כרמי נולד ב-29 באוקטובר 2023, נטע בנובמבר וראם טוב בדצמבר; תגל וגפן נולדו בינואר 2024 ונלירוז גלידה בפברואר. הוריהם המאושרים מספרים על היריון ולידה בתקופת מלחמה: על הנדודים בין בתים; על שאלת החזרה לבית שהותירו מאחור; על הספקות; ועל התקווה שילדיהם יגדלו למציאות אחרת.

כרמי לביא | 29 באוקטובר 2023

עמוס לביא (35) ודורון דרומי (35), שפונו מקיבוץ נירים, גרים זמנית בשכונת רמת חן ברמת גן. בנם הבכור, כרמי, נולד ב-29 באוקטובר 2023 בבית החולים שיבא בתל השומר. עמוס, בן הקיבוץ, מנהל החטיבה החקלאית בתאגיד של עשרה מקיבוצי העוטף (וגם מופיע בפרסומות של תפוצ'יפס). דורון גדלה בקיבוץ רעים ובמושב ניר ישראל, ועבדה מהבית בנירים בתור קונדיטורית.
דורון: "היו לנו תוכניות מאוד ברורות עם ההיריון. יצאתי לחופשת לידה בשבוע ה-37, שיישארו לי שבועיים-שלושה לסדר את הבית עד הלידה, ואז החיים התהפכו עלינו".
עמוס: "ב-7 באוקטובר דורון הייתה בשבוע ה-38, הסתגרנו בממ"ד יחד עם דובי, הכלב שלנו. נתקענו שעות ארוכות בלי מים, אוכל וחשמל. המחבלים ירו בדלתות ובחלונות, ושרפו את אזור החניה הצמוד לבית, אבל לא הצליחו להגיע לממ"ד. היה חום אימים".
דורון: "ההיריון הציל אותי, הסיח את תשומת לבי, והייתי מרוכזת בעיקר בו. האינסטינקטים ההישרדותיים פעלו בצורה מפחידה. הייתי חדה והיה לי ברור שהסטרס לא יזרז את ההיריון".

אחרי עשר שעות בממ"ד, חיילים הובילו את בני הזוג, תוך כדי חילופי אש, לממ"דים הגדולים במועדון, יחד עם שאר חברי הקיבוץ. את דובי נאלצו להשאיר בבית בממ"ד. "בערב הלכתי עם שני קצינים לחלץ אותו", מספר עמוס, "היו עדיין מחבלים מאחורי הבית. מאז דובי נפגע חרדה ולא מסוגל להישאר לבד".

בראשון בבוקר הם נסעו לחברים במושב רינתיה במרכז, ודורון הגיעה לבדיקה בשיבא. "הצוות בבית החולים היה מדהים וליווה אותנו כל התקופה", מספר עמוס. "ההיריון היה תקין, אבל בגלל מה שעברנו, ביקשו שנבוא כל יומיים לבדיקות, ובהמשך כל יום, עד שהקטנצ'יק נולד".

דורון: "כל הזמן רצו לזרז את הלידה. הייתי לקראת שבוע 40 והרופאים אמרו שבשלב זה עדיף לתינוק להיות בחוץ. הגישה שלי הפוכה, האמנתי שהגוף יסמן לי כשהוא מוכן. רציתי שהכול יתחיל בטבעיות. כל פעם שהלכנו לבדיקה, הייתי צריכה להתמודד עם לחץ של הרופאים. בסוף הלידה התחילה באופן טבעי, אבל הסתיימה בניתוח קיסרי כי הסתבכה. כרמי יצא בריא".

עם הבן בביתם הזמני ברמת גן. עמוס לביא: "כרמי נותן לנו משהו טוב להתעסק בו עם כל הבלגן הזה מסביב" (צילום: יונתן בלום)

אחרי שבועיים ברינתיה, שמעו מפה לאוזן על הבית ברמת חן. "בעלות הבית הן שתי אחיות מלאכיות", מספר עמוס. "הן בדיוק סיימו פה שיפוץ והבית עמד לפני השכרה. הן אמרו שנוכל לחיות כאן. כשהגענו לראות את המקום, הבית היה ריק. לא היה לנו כלום. האחיות פשוט ריהטו את הכול, מהסכו"ם ועד למכונת כביסה ומיטות. לא הסכימו שנשלם על כלום".

כרמי נולד שבוע לאחר המעבר. ההחלטה על חזרה לנירים עדיין לא על הפרק. "אנחנו עוד לא שם", אומר עמוס. "נוף הילדות שלי עומד נטוש עם בתים שרופים. אני לא יודע אם לגיטימי לגדל ילד במקום שברור לך שהוא יגדל בממ"ד".
דורון: "ברור שהייתי רוצה לחזור. היה שם מושלם, אבל פני המקום השתנו וגם הקהילה שעברה טראומה. נצטרך לבחון מחדש, אי אפשר להסתמך על מה שהיה".

התעוררו מחשבות על לגדל תינוק בעולם במלחמה?
דורון: "אין לי מחשבות כאלה. אני מאמינה שכרמי רצה לבוא לעולם בזמן הזה. הכי קשה זה לחיות בלימבו כל הזמן, בלי בית שלנו ובלי אפשרות לקבע לכרמי מציאות יציבה. אבל יש איזה יופי בלקבל את מה שקרה. הנשמות שלנו עוברות שיעור משמעותי".
עמוס: "אצל הרבה אנשים החיים נמשכים, אצלנו הזמן עצר מלכת. איבדנו המון חברים ויש הרבה שחטופים. מצד אחד, כרמי נותן לנו משהו טוב להתעסק בו עם כל הבלגן הזה מסביב. חיכינו הרבה זמן להיריון הזה. מצד שני, אני מפחד ממה שיהיה פה במדינה, אין לנו הווה ואין לנו עתיד עד שכל החטופים חוזרים, ויש ממשלה שמתעסקת בשטויות. אנחנו מנסים להיות אופטימיים ולקוות שמשהו ישתנה. תמיד האמנתי בשלום עם השכנים, אבל עכשיו אני לא בטוח".

נטע דרורי | 23 בנובמבר 2023

נעמה ברנשטיין ונבו דרורי עם בנם נטע. נבו גויס למילואים. נעמה: "כל הזמן ראיתי סרטוני טיקטוק של חיילים שרואים את הלידה של התינוק שלהם בפייסטיים. זה ממש לא מה שתכננו" (צילום: יונתן בלום)

נטע, בנם הבכור של נעמה ברנשטיין (35) ונבו דרורי (34) מקיבוץ רביד בגליל, נולד ב-23 בנובמבר 2023 בבית חולים העמק בעפולה. נעמה היא הדוברת של תנועת הנוער העובד והלומד, נבו עובד בחינוך ובתחום תחזוקת תשתיות ברביד.

נעמה גדלה בהוד השרון, נבו ברחובות והם בזוגיות 12 שנה. ב-1992 קיבוץ רביד הוקם מחדש על ידי בוגרי הנוער העובד והלומד. נבו עבר לגור שם ב-2012, נעמה עברה ב-2014. כל חברי הקיבוץ הם חברי תנועת 'דרור ישראל', והם גרים, ברובם, בקבוצות. בבית של נעמה גרים שישה מבוגרים ושלושה ילדים בקומונה מודולרית, חלקם בתוך הקבוצה, שחיים בשיתוף כלכלי וחברתי מלא, וחלקם בנפרד. נבו שייך לקבוצה בבית אחר עם עוד שלושה חברים. "יש לי ולנבו גם את הביחד וגם את הלבד, בקטע טוב", מסבירה נעמה, "לישון ביחד זו ממש בחירה בשבילנו, כי לכל אחד חדר משלו, אבל מאז שנטע נולדה נבו בעיקר בבית שלי".

נעמה: "כשפרצה המלחמה הייתי בשבוע ה-35, בהיערכות מתקדמת ללידה ובתהליך קינון. את מנסה ליצור בועה אוקסיטוצינית, ופתאום היא מתפוצצת לך. ידענו שנבו יוקפץ למילואים. בחצות בין 7 ל-8 באוקטובר, לקחתי אותו בטרמפ לנקודת המפגש בתחנת דלק בלב המפרץ. זה היה כמו בסרטים. לא היה לנו מושג מה יהיה מחר בבוקר".
נבו: "בסדיר הייתי בנח"ל, ובמילואים אני בגדוד חי"ר רגיל עם חברים מהסדיר. היינו ממש בקרב הראשוני, הכול היה בבלגן. הייתה חוויה מאוד מלחיצה".
נעמה: "הייתי כל הזמן במתח בין לשמור על מרחב רגוע בשביל ההיריון, לבין להיות מעודכנת, כי אי-אפשר להתנתק לגמרי. בבית אסרתי שתהיה טלוויזיה בסלון, אבל הצצתי באתרי החדשות בטלפון. השתדלתי להגביל את עצמי לשעה ביום, ללא הצלחה. זה חודר מתחת לעור. ניסיתי להביא חיים לעולם, ולא יכולתי לשקוע רק במוות.

"רוב הקיבוצים של העוטף הם של הנוער העובד: בארי, רעים, ובתור דוברת התנועה, אני כל הזמן עוסקת בלפרסם הודעות על מאות חניכים וחניכות שגדלו בתנועה שנפלו או נחטפו, את חלקם הכרתי אישית. הייתי חייבת גם עיסוק בחיים, אז בשבוע ה-38 להיריון נסעתי לים המלח עם חברה, שגם הייתה בהיריון, כדי להיפגש עם המתנדבים שלנו בקהילת בארי, שפונתה למלון שם. חשבתי הרבה על העוצמה של ללדת 'תחת אש', כלומר ליצור חיים בתוך התופת של המלחמה".

נבו: "בימים הראשונים עברנו כל הזמן בין הקיבוצים בעוטף, לסרוק למחבלים ולאסוף גופות של ישראלים. התחנה האחרונה לפני הכניסה הקרקעית הייתה בניר עם. הייתה לי תחושה מאוד חזקה אז של אמונה בצדקת הדרך, שאני עושה פעולות שיאפשרו לנטע לחיות במדינה הזאת. כל הזמן ריחפה באוויר הכניסה הקרקעית".
נעמה: "כל פעם שהייתה משימה, נבו היה מתקשר בערב ומודיע לי שהוא לא יודע מתי יחזור, ונדבר. זה לא עזר לחרדות. נוסף על הפחדים הקיומיים, פחדנו שנבו לא יהיה בלידה. כל הזמן ראיתי סרטוני טיקטוק של חיילים שרואים את הלידה של התינוק שלהם בפייסטיים. זה ממש לא מה שתכננו. נפגשתי עם הדולה שלי לראות איך ניערך אחרת אם נבו לא יהיה. בערך שבועיים וחצי אחרי שנבו התחיל את המילואים, היה לו חופש של 24 שעות. ירדתי לאסוף אותו מצומת יגור בשישי בשש אחר הצהריים, אני בהיריון מתקדם, ואנחנו פשוט עומדים בצומת 20 דקות ובוכים".
נבו: "בטח לא באמת 20 דקות, אבל הרגשנו כך. ממש סרט אמריקאי. אני מחבק אותה מהצד בגלל הבטן שלה, אני עם נשק, דמעות, אנשים עוברים, הכול סוריאליסטי".
נעמה: "רק ברגע הזה שנפגשנו, קלטתי עד כמה קשה ומפחיד היה הזמן שנבו בדרום, וכל הרגשות פתאום השתחררו".

עם הבן נטע. נבו: "אם מסתכלים על המציאות כפי שהיא, אז לא יהיה עתיד, אבל כדי לחיות כאן צריכים להיות אופטימיים באמת" (צילום: יונתן בלום)

נבו: "הייתי כבר בסטרס מזה שנעמה תהיה עם צירים ולא אדע מזה בכלל. החברים בצבא עודדו אותי לתת למפקד דדליין. ברגע שהיה לי אישור חברתי מהמחלקה, ביקשתי מהמפקד להשתחרר בשבוע ה-39 של ההיריון. בסופו של דבר קיבלתי את האישור. יום אחרי שיצאתי הביתה, קיבלתי טלפון שהחברים שלי נכנסים לעזה. קיבלתי את ההודעה ברגשות מעורבים, עם לא מעט ייסורי מצפון".
נעמה: "בחדר הלידה, אחת המיילדות, אישה דתייה, אמרה לי שבזמן הלידה נפתחים השערים לאלוהים ואפשר לבקש את מה שרוצים. אמרתי, אוקיי, אז אבקש שיחזירו את החטופים, ולמחרת הייתה הפעימה הראשונה של עסקת שחרור החטופים. כל השבוע ראינו את פעימות השחרור בטלוויזיה בתינוקייה, אז יצא שבוע אופטימי".

איך אתם מרגישים ביחס לעתיד של נטע במדינה?
נעמה: "יש לי שתי אחיות, אין אחים. עוד לפני המלחמה, כשאבא שלי שמע שהולך להיות לנו בן, ראיתי שהוא לא מתלהב. כשהתחילה המלחמה הוא אמר לי: 'את רואה למה הייתי עצוב?' הוא כבר הבין את המשמעות של לגדל בן במדינת ישראל. אבל כרגע זה רחוק, והפחדים המיידיים מזה שנבו חייל".
נבו: "היו לנו הרבה מחשבות על שם לתינוק. בשלב מסוים רציתי עמיחי, אבל בסוף הלכנו על משהו פחות כבד, ונטע התייחס לעניין של נטיעת שורשים כאן בעם שלנו".
נעמה: "מאז 7 באוקטובר העולם מקום קשה יותר, ובכל זאת אנחנו בוחרים לחיות".

מחשבות על לעזוב את הארץ?
נבו: "ממש לא. מעולם לא חשבתי לעזוב. יש משהו במלחמה שאפילו חידד את המחשבה שאין תחליף, שזה המקום של העם היהודי. הייתי רוצה שזו גם תהיה הבחירה של נטע, להמשיך את השרשרת כאן".

העתיד שלו ייראה אחרת?
נעמה: "תלוי באיזה יום שואלים אותי. בוא נגיד שאם ימשיך כך, לא יהיה אחרת כאן. המציאות נוראית וצריך לשבור את ההגה דרמטית לאיזשהו כיוון, כדי שיהיה אפשרי לחיות כאן נורמלי".
נבו: "אם מסתכלים על המציאות כפי שהיא, אז לא יהיה עתיד, אבל כדי לחיות כאן צריכים להיות אופטימיים באמת. אנחנו לא במקרה חלק מתנועה, יש לנו חזון וזה נותן לנו משהו לאחוז בו, שביל של תקווה גם אם מרגישים כאילו הכול קורס".
נעמה: "נטע מאוד חייכן. הוא נותן לי כוח".

ראם טוב אוחיון | 2 בדצמבר 2023

עדי דאר ודורון אוחיון עם בנם הבכור ראם טוב. מפונים ממטולה, מתגוררים בציפורי. עדי: "כשראם נולד זה מאוד השכיח את מה שקורה מסביב. אין לי זמן לבכות מדברים שלא קשורים ללו"ז שלו" (צילום: יונתן בלום)

משפחת אוחיון ממטולה – עדי דאר (32), דורון (35), ובנם הבכור, ראם טוב, שנולד בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ב-2 בדצמבר 2023 – גרים זמנית במושב ציפורי. עדי צלמת ועובדת דיגיטל במכללת תל חי, דורון טכנאי מחקר חקלאי במו"פ צפון במכון מיגל.

"ההורים רצו שאלד בירושלים", מספרת עדי, "אבל היו לי חלומות אחרים, להיות לבדי עם התינוק בחצר הבית, מול הנוף של הרי לבנון, בבועת היופי של מטולה. נערכתי ללידה בצפון, בלי סבא וסבתא קרובים. היה לי טוב עם המחשבה לגדל את ראם במטולה, בלי הלחץ המשפחתי מסביב".

החלום נגוז כשתושבי מטולה קיבלו הנחיה לפנות את העיר, וכמה שיותר מהר. ב-7 באוקטובר, שמחת תורה, אוחיון הייתה בביקור אצל אחותה במודיעין, "ומאז לא ראיתי את הבית שלי. עברנו לגור בחדר הנעורים שלי אצל ההורים בירושלים, יחד עם הכלבה והחתול שלנו. היה מאוד צפוף. התחלנו להתארגן ללידה, אבל לא הרגשנו בבית. כל החיים שלנו כבר במטולה – החברים, מקומות הבילוי, הנחלים שלנו. ממש נעקרנו מהבית.

"כשראם נולד, זה מאוד השכיח את מה שקורה מסביב כי אני רק איתו. אין לי זמן לבכות מדברים שלא קשורים ללו"ז שלו. פעם ב- אני נזכרת בבית, ובדברים שלנו שם".

מה מצב הבית?
"הבית חטף טיל. הוא בשכונת הר צפייה, בשורה הכי קרובה לגבול, וכל הבתים שם חטפו. ראינו את הנזק בסרטון שפרסם חיזבאללה. הבית עומד, אבל יש בו חור והחלונות והרהיטים הרוסים. אנחנו שוכרים את הבית כבר חמש שנים, וגם כיום, בעלת הבית מתעקשת על שכר דירה מלא. כן, אחדות העם. כבר הפסקתי לבכות מזה".

עם הבן ראם בביתם הזמני בציפורי. "בשלבים הראשונים של המלחמה אמרתי לעצמי: 'זהו, אני לא מגדלת את הילד שלי קרוב לגדר', אבל מאז נהיה לי ברור שחוזרים" (צילום: יונתן בלום)

איך הגעתם לציפורי?
"חודשיים אחרי שראם נולד שמענו מפה לאוזן על הבית כאן. לפנינו היו פה עוד מפונים. בעלי הבית לא לוקחים מאיתנו שכר דירה, אנחנו משלמים רק חשבונות".

תחזרו למטולה?
דורון: "גרנו במטולה שש שנים והיו כבר עניינים: חדירות, הסתגרות בבתים, גילוי מנהרות, אבל זה לא הרתיע אותנו. פה היה שינוי פאזה".
עדי: "גדלנו בירושלים ונהיינו חסינים, עברנו הכול: אינתיפאדה, פיגועים, תקיפות דריסה, דקירות. עם כמה קטיושות ראם יתמודד. בשלבים הראשונים של המלחמה אמרתי לעצמי: 'זהו, אני לא מגדלת את הילד שלי קרוב לגדר', אבל מאז נהיה לי ברור שחוזרים. עם הזמן אתה שוכח את תמונות המחבלים בשדרות, ומדלגים לזיכרונות הישנים, הטובים. יש לנו קשר מאוד חזק למטולה. זה מזכיר לנו את ירושלים, בגובה, במזג האוויר וכן, גם בקרבה לקונפליקט הערבי-ישראלי. כנראה יש לי איזה פֶטִישׁ לזה. אולי זה נותן לי השראה".
דורון: "אצלי החיבור יותר לתחושה של יישוב הארץ. אני מאוד מחובר להיסטוריה שלנו כעם, לסיפורים".
עדי: "בטוח שעוד יהיו מלחמות, זה עצוב, אבל כן אחזור למטולה, כי אני יודעת שיהיו לי עוד חמש שנים שאולי לא יקרה שום דבר, ואחרי זה נסתדר שוב. אין לנו טלוויזיה או עיתונים. שנינו לא מצביעים, כי כבר לא מאמינים באף אחד מהפוליטיקאים. החיים שלי הם ראם, ואני אומרת תודה רבה על זה. אני מקווה שהוא יחזיר אותנו לצפון".

יש מחשבות לעזוב את הארץ?
עדי: "מאז המלחמה אנחנו ממש תלושים. אני בחופשת לידה ובהתחלה גם דורון היה בבית. חשבנו לנסוע לכמה חודשים, אבל לא מעבר לזה. דורון חזר כבר לעבודה בצפון. לפני חודשיים קיבלנו דרכונים פורטוגליים. טוב שיהיו".

תגל פחימה | 20 בינואר 2024

משפחת פחימה בביתם בשדרות. שרה: "עד ללידה, בקושי הייתה לי אפשרות לחשוב על עצמי. אם יצא משהו טוב בתקופת הפינוי, זה שהייתי קרוב לאימא שלי ולהדסה עין כרם" (צילום: יונתן בלום)

משפחת פחימה – שרה (28), שמואל (29), אליה (6), נעם (3) והבת תגל, שנולדה ב-20 בינואר 2024, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים – מתגוררת בשדרות. שרה, במקור מירושלים, מנהלת פרויקט קהילתי עירוני, "מרגישים בבית", שיוצר קהילות בין שכנים לבניין. שמואל, במקור מטירת הכרמל, מורה בבית ספר לחינוך מיוחד באשקלון. אחרי הנישואים בני הזוג התיישבו בשדרות, כששמואל למד שם בישיבת ההסדר.

"בערב שמחת תורה הייתה כאן שמחה גדולה", מספרת שרה. "אנחנו גרים ממש מול ישיבת ההסדר הגדולה ומגיעים לשם מכל מקום. אירחנו אצלנו את חמי, חמותי ואחותי הקטנה. כשהתחיל מטח של אזעקות ב-06:30 בבוקר, שמואל ואבא שלו כבר היו בבית הכנסת. אני נכנסתי לממ"ד עם הילדים, עם חמותי ועם אחותי. הייתי בשבוע ה-28 להיריון.

"ב-06:40, אחרי מטח פסיכי של פיצוצים, שמואל רץ אלינו מבית הכנסת ואמר לי לא לצאת בכלל ולהדליק את הטלפון, למרות השבת. בגלל העבודה שלי מול הקהילה, אני בכוננות במצבי חירום. שמואל חזר לישיבה להיות עם אבא שלו והתחלתי לקבל הודעות על חדירת מחבלים לשדרות. הבנתי שאנחנו נמצאים בסרט אחר ממה שאנחנו רגילים והייתי חדורת מטרה שהילדים שלי ייצאו מכאן שלמים בגוף ובנפש. לא חשבתי על זה שאני בהיריון. למרות הפחד, שידרתי תחושה של שליטה וביטחון, והסברתי את המצב לילדים במילים לא מלחיצות.

"לשמואל היה בעבר תפקיד ביטחוני, ומינו אותו לנהל את מרחב הישיבה. מהממ"ד הייתי אחראית להעביר מידע מהעירייה לתושבים, דרך הרשת של הפרויקט שאני מרכזת, וגם לקבל תמונת מצב חזרה מהתושבים, כולל דיווחים על איפה הם רואים מחבלים.

"בסביבות 14:00 שמואל חזר אלינו, ונשארנו בממ"ד עד ראשון בצהריים. הבית שלנו מאוד קרוב לתחנת המשטרה, באזור הקרב מול המחבלים שהסתתרו שם. זה היה סרט של החיים שהכוחות שלנו פוצצו את התחנה.

"ביום ראשון בצהריים שמענו שהציר הראשי של העיר יחסית בשליטה וטסנו מפה בשתי מכוניות – שמואל באוטו עם ההורים שלו, ואני עם הילדים ועם אחותי להורים שלי בירושלים. אני חושבת שרק אז חלחלה לי המחשבה שאנחנו במלחמה ואני בהיריון. הייתי בדילמה: היו זקוקים לעזרתי בשדרות, אבל המשפחה שלי לחצו עליי לא לחזור. בסוף החלטתי שאין מה לעשות, וביום שני בערב שמואל ואני לקחנו את האוטו וחזרנו הנה.

"היה פחד מוות להיכנס חזרה לעיר, היו עדיין התרעות על מחבלים, וצבע אדום כל הזמן, אבל הייתה לי תחושה של שליחות – לשמור על קשר עם התושבים ולעזור להם בתהליך הפינוי. נשארנו בעיר עד יום חמישי בלילה, עד שסיימנו לפנות את מרבית התושבים. בירושלים היה ריכוז גדול של מפוני שדרות, 9,000 תושבים בשיא, אז קיבלתי תפקיד מול האוכלוסייה שלנו שם".

איך הייתה התקופה בירושלים?
"נוסף לכל הבלגן, ההורים היו באמצע שיפוץ בבית, אז עברנו למלון רמדה. הייתה תקופה מאוד מאתגרת. עד ללידה, בקושי הייתה לי אפשרות לחשוב על עצמי. אם יצא משהו טוב בתקופת הפינוי, זה שהייתי קרוב לאימא שלי ולהדסה עין כרם, שבכל מקרה תכננתי ללדת בו, כמו עם אליה ונעם. עבדתי ממש עד לרגע האחרון, ולא היו דרמות בלידה. אחרי הלידה חזרנו לגור אצל ההורים שלי שכבר סיימו את השיפוץ. לשדרות חזרנו סופית רק לפני כמה שבועות".

שרה, שמואל והילדים אליה, נעם ותגל בביתם בשדרות. "בעץ הלימון הצעיר בחצר צמחו לימונים בפעם הראשונה, וזה נתן לי תחושה של אופטימיות שמשהו חדש יכול לצמוח פה, חיים חדשים" (צילום: יונתן בלום)

איך היה לחזור לשדרות עם תינוקת?
"בפעם הראשונה ביקרתי בבית בסוף דצמבר, חודש לפני הלידה. עמדתי בסלון עם בטן של חודש תשיעי  וממש התחלתי לבכות. הייתה תחושה שהכול מת. הבית שהיה מלא חיים פשוט קפא בשמחת תורה. עוד היו כאן כל מיני יצירות של הילדים מהחג, קישוטים מהסוכה, והשולחן היה עדיין מכוסה במפה לבנה. פתאום נחת עליי כל מה שעברנו. בקושי ראו עליי שאני בהיריון. בשגרה, קירות הבית סופגים את החיים, הם משתנים איתך, אבל אני חזרתי אחרת, והבית לא היה חלק ממה שאני עוברת. זאת הייתה תחושה קשה. בדרך החוצה מהבית, שמתי לב שבעץ הלימון הצעיר בחצר צמחו לימונים בפעם הראשונה, וזה נתן לי תחושה של אופטימיות שמשהו חדש יכול לצמוח פה, חיים חדשים.

"היה לנו חשוב לעשות חזרה הדרגתית כדי לתקן את הבריחה המבוהלת מפה. עוד לפני החזרה הסופית, באנו הביתה עם הילדים לשתי שבתות וגם בפורים נשארנו בבית כמה ימים. יצאנו מהבית עם שני ילדים וחזרנו עם שלושה. בדרך כלל יש תהליך קינון, מארגנים את הבית לילד החדש, אבל זה לא קרה. תגל הגיעה עם הדברים שלה, ואין לה בבית עדיין מקום משלה. אנחנו צריכים עוד ליצור אותו".

חשבתם לעזוב את העיר?
"זה אפילו לא עלה לנו בראש. בקיץ אנחנו עוברים לבית חדש. שדרות היא קסם של עיר, בעיקר ההון האנושי כאן".

את חושבת על זה שהבאת את תגל לעולם במלחמה?
"בטבע שלו, העם היהודי הוא עם של שלום, אבל לצערי, במציאות פה, נולדנו להילחם עד שבצד שני גם ירצו שלום. כנראה גם הילדים שלנו יולידו לעולם דומה. אני לא רואה פתרון למצב. זו מציאות החיים שלנו, מסבב לסבב. יכול להיות שיהיה לזה סוף, אבל נצטרך לשלם על זה מחיר מאוד כבד. כואב להגיד, אבל כל חייל שנופל הוא מחיר מאוד כבד שמשלמים כדי שהילדים שלנו יוכלו לחיות פה בביטחון. אחרי מה שראינו ב-7 באוקטובר אני לא רואה דרך אחרת, חוץ מפשוט לסגור פה. אם בשלב מסוים חשבתי שתגל תגדל בלי צבע אדום ברקע, זה כנראה לא יקרה".

איך את בכל זאת מחייכת?
"אני מרגישה שאנחנו כרגע ממש כותבים את ההיסטוריה, גם שלי ושל המשפחה, וגם של המדינה. יש לנו אחריות איך תיכתב ההיסטוריה הזאת, וההבנה שזה בידיים שלנו נותנת לי כוח. המעורבות הזאת מחזקת אותי, נותנת לי תחושה של שליחות, ובשבילה צריכים לקום בבוקר".

גפן וסאי | 22 בינואר 2024

אסנת וסאי עם התאומים אשל ובארי והתינוק גפן. פונו עם אבא יעקב מקיבוץ כיסופים ומתגוררים זמנית בנתיבות. "אני לא יודעת אם להשליך את האירועים על ההיריון, אבל הוא היה לי יותר קשה פיזית מהקודם" (צילום: יונתן בלום)

אסנת (31) ויעקב וסאי מקיבוץ כיסופים נולדו וגדלו באופקים וכיום מתגוררים בנתיבות. הם הורים לתאומים אשל ובארי (3), ולגפן שנולד ב-22 בינואר 2024, בבית החולים סורוקה. אסנת עובדת בחינוך הבלתי פורמלי, והייתה אמורה להתחיל לעבוד בתנועת "תוצרת הארץ", בליווי קהילת סטודנטים בשדרות, אבל המשרה הוקפאה בגלל המלחמה. יעקב סטודנט לכלכלה, סוחר במט"ח ומאבטח.

המשפחה עברה לקיבוץ כיסופים כשהתאומים היו בני שנה וחצי. תהליך הקליטה שלהם, שהחל באוגוסט 2022, היה אמור להסתיים באוקטובר 2023. "ממש אהבנו את מה שראינו בקיבוץ", מספרת אסנת, "הביחד, החגים, בדיוק מה שחיפשנו".

כשפרצה המלחמה, היא הייתה בחודש החמישי להיריון, בביקור משפחתי אצל אימא שלה באופקים. "המחבלים הגיעו לשכונה של אימא שלי. היינו נצורים בממ"ד בערך שש שעות. התחילו להגיע תמונות ודיווחים שיש הרבה הרוגים, מלא חברים ואנשים שאנחנו מכירים, אנשים שגדלנו איתם".

אחרי ששוחררו, המשפחה נשארה עוד שבוע באופקים, עד שכל הלוויות הסתיימו, ואז הצטרפה לקהילת כיסופים שפונתה למלון בים המלח. "היציאה מהבית למקום תלוש הייתה לי מאוד קשה רגשית וחזרנו די מהר לאימא שלי באופקים, אבל גם שם תחושת התלישות ליוותה אותי.

"אני לא יודעת אם להשליך את האירועים על ההיריון, אבל הוא היה לי יותר קשה פיזית מהקודם, והגעתי כמה פעמים למיון. חודש לפני תאריך הלידה המשוער הייתה לי היפרדות שליה, ובמרפאה באופקים שלחו אותי מיד לסורוקה לחדר לידה. כל הדברים שלנו היו בקיבוץ ונאלצתי לעבור בעוד שלב בהיריון מעבר חירום, בלי זמן להתארגן.

"ילדתי בניתוח קיסרי. הלידה הייתה ביום שנהרגו 21 חיילים בעזה. ניתחו אותי ושמעתי את הרופאים מדברים על האירוע, ושאלתי: 'מה קרה, מה קרה?' וזה בדיוק מסכם את החוויה שלי – שההיריון שלי צדדי לאירוע המרכזי. נשארתי עם גפן שבוע בבית החולים וכל הזמן שמענו מסוקים עוברים.

"הייתי חייבת מקום שארגיש שהוא קבוע. כבר חודש לפני הלידה התחלנו לחשוב על נתיבות בתור אופציה עדיפה מלהישאר אצל אימא שלי. סגרנו חוזה לשנה, ומייד אחרי שהשתחררתי מסורוקה, הגענו לכאן. זה הבדל תהומי. בקיבוץ היה לתאומים מעולה, בדיוק התחילו לרוץ ולדבר ולהכיר. כאן צריכים להגיד להם כל הזמן להיות בשקט כי יש שכנים, וזה קשה להם. אני לא מכירה כאן אף אחד. אני עדיין בחופשת לידה, אז אני כל היום בבית עם גפן, והתאומים במסגרות. אני מאוד לבד".

תחזרו לכיסופים?
"כיסופים היה מקום מדהים. אבל לצערי לא נחזור. עברנו לשם במודעות לכך שהוא צמוד לגדר עם עזה, אבל לא דמיינו שיכול לקרות מה שהתרחש ב-7 באוקטובר. יעקב כן היה רוצה לחזור, כי הוא טוען שצריכים להיות שם גם בתקופה של משבר ולא רק שהכול כיף. אבל לי אין תחושה שהכול יהיה בסדר, שהרע מאחורינו, במיוחד כשיש לי תינוק ושני ילדים קטנים. נשבר לי האמון בצבא ובהנהגה. מבאס שגפן נולד למקום שאין בו פסטורליה ואין בו חופש. אני ממש מקווה שזה זמני. אני כן רוצה להישאר בדרום, אבל לא בעוטף. אשמח לחזור לקרקע, אולי לאיזה מושב".

השתנתה אצלך תחושת השייכות למדינה?
"נוצר לי משבר זהות אישי, וזה מאוד עצוב לי. שנינו ממשפחות דתיות-לאומיות, היינו בבני עקיבא וגדלנו על מסר של תרומה למדינה. יעקב היה לוחם בגבעתי ואני עבדתי תמיד בתחומים חברתיים. עכשיו יש לי תחושה של בגידה מהמדינה, ואני כבר לא מרגישה חלק מהשרשרת.

"כיום, אם הבחירה היא בין קולקטיב לאינדיבידואל, אני בוחרת בשני. אני מנסה להכיר את עצמי מחדש ולהחליט אילו ערכים אני מעבירה לילדים שלי, אילו מחירים צריכים לשלם. כבר אין תחושה שמישהו שומר עליי, אז אני צריכה לקבל עליי אחריות. בעוד 18 שנה גפן יתבקש לשרת בצבא, ואם יחליט לא לשרת, לא קרה כלום. אנחנו נולדנו בשנות ה-90, אחרי מלחמת המפרץ, ובכל זאת חזרה תחושה של אופטימיות. בחודש האחרון אני מתחילה סוף סוף קצת לראות קדימה, להרגיש שהשליטה קצת חוזרת אלינו".

 נלירוז גלידה | 12 בפברואר 2024

סטפני "טטה" מגיד וסמי צ'סטר עם בתם הבכורה נלירוז בביתם בבנימינה. סמי: "ההתמקדות בבריאות של טטה נתנה לנו מין ראיית מנהרה מכל הכאוס וטראומה מסביב" (צילום: יונתן בלום)

סטפני "טטה" מגיד (32) וסמי צ'סטר (38) מבנימינה, חובקים את בתם הבכורה נלירוז, שנולדה ב-12 בפברואר 2024 בבית החולים איכילוב בתל אביב. טטה עלתה מברזיל ב-2011 ועובדת כאחות במחלקה אונקולוגית באיכילוב. סמי, שעלה מארצות הברית ב-2009, אחרי תארים בכלכלה, יחסים בינלאומיים, סינית וערבית מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, עובד בחברת ההייטק AppsFlyer, בצד העסקי.

"נלי היה שם הסבתא של טטה, ורוז הסבתא שלי", מספר סמי, "וגלידה זה כדי להזכיר בקטע מתוק ושמח את שתי הלידות השקטות הקודמות שלנו. פעם שלישית גלידה. הייתה לנו דרך ארוכה עד הלידה של נלירוז. שש שנים עברנו כל מיני טיפולים וניתוחים. אחרי הלידה השקטה השנייה, הרופאים המליצו לא לעשות עוד ניסיון של IVF, אז התחלנו תהליך של פונדקאות. קיבלנו אישורים והתחלנו תהליך IVF עם אם הפונדקאית, שהייתה חברה טובה שלנו. ואז ביוני שעבר טטה נכנסה בהפתעה להיריון, בלי טיפולים.

"נעמדנו מול דילמה לא פשוטה, אבל החלטנו כן להמשיך את ההיריון של טטה וויתרנו על הפונדקאות. שתי הלידות שלא צלחו הסתיימו בשבוע ה-23 להיריון, אז ידענו שתחילת נובמבר הולכת להיות תקופה מאוד רגישה ואינטנסיבית בשבילנו".

טטה: "המלחמה פרצה מאוד קרוב לתקופת ההיריון, שגם כך דאגנו ממנה. אולי זה אגואיסטי, אבל השתדלתי לדחות את כל מה שהיה קשור ל-7 באוקטובר. זה היה לי יותר מדי להתמודד איתו, אבל מובן שפגשתי את זה בכל מקום".
סמי: "ההתמקדות בבריאות של טטה נתנה לנו מין ראיית מנהרה מכל הכאוס וטראומה מסביב. באמצע נובמבר, ממש בשבוע הכי רגיש של ההיריון, טטה הפסיקה להרגיש תנועות מהתינוקת ברחם והרגישה שמשהו לא בסדר. נסענו בחצות לבית החולים הלל יפה, הם בדקו ולשמחתנו מצאו דופק. לקחנו את זה כסימן שאני צריך לסיים את ההתנדבות הצבאית שלי, כי טטה הייתה זקוקה לתמיכה שלי 24/7".
טטה: "בלידה עצמה התרכזתי רק במה שקורה לי".

בחצר ביתם בבנימינה. טטה: "ההורים שלי בברזיל רצו שנבוא אליהם לפחות עד הלידה. אני לא שופטת את מי שנסע, אבל אישית הרגשתי שאם בחרתי לחיות לארץ, מה זה אומר עליי אם פשוט אעזוב כשהדברים מסתבכים?" (צילום: יונתן בלום)

עלו מחשבות לחזור למשפחה בחו"ל?
סמי: "הרבה חברים שלי שגם נהיו הורים חדשים, עזבו לתקופה וחזרו, אבל לשנינו היה מאוד ברור שאנחנו לא עוזבים בתקופה הזאת".
טטה: "ההורים שלי רצו שנבוא אליהם לפחות עד הלידה. אני לא שופטת את מי שנסע, אבל אישית הרגשתי שאם בחרתי לחיות לארץ, מה זה אומר עליי אם פשוט אעזוב כשהדברים מסתבכים? דווקא בתקופת הרפורמה המשפטית כן עלו מחשבות על עזיבת הארץ, אבל זה משהו אחר כשתוקפים מבחוץ".
סמי: "כשהייתי חייל בודד בגיל 24, כל הזמן היו שואלים אותי 'למה עלית?' הייתי עונה שעליתי למען הילדים שלי. תמיד נמשכתי לתרבות הישראלית המיוחדת של משפחה והתנדבות, ומאוד רציתי את זה לילדים שלי, במקום התרבות האמריקאית שגדלתי בה. אני כל הזמן רואה את הדברים האלה מעבר להתנהגות הישראלית המעצבנת".

אתם רואים עתיד לנלירוז בישראל?
סמי: "ישראל חייבת להתייחס לסוגייה הפלסטינית. כמעט 30 שנה המנהיגים היו עם הראש בחול, החליטו לא להתייחס, ובמקום זה לבנות חומות, והתוצאה היא להעביר את הבעיה לדור הבא, לנלירוז, כמו חוב שלא שילמת. מבאס אותי שאני מוריש לה את הבעיה הזאת. אם היינו גרים בברזיל, אז הייתי מוריש לה את בעיית הסביבה, אבל כאן אני מוריש לה בעיה קיומית קשה, מסובכת ומפחידה. אני רוצה לחיות כאן, אבל מאז פרוץ המלחמה, אני שואל את עצמי אם זה נכון שזה מה שאנחנו נותנים לילדים שלנו".
טטה: "אני מרגישה שהתמכרנו לרומנטיקה של סיפורי קום המדינה ולא התקדמנו מאז דור המייסדים, במקום להשאיר את זה בהיסטוריה, ולהתמקד בהייטק שלנו".
סמי: "כשעליתי לארץ הרגשתי שאני מגשים את החלום של הדור ההוא, אבל כמו שטטה אמרה, אנחנו תקועים שם וצריכים לעדכן את הנרטיב. הדור ההוא היה מקסים, היו גיבורי על, וגם אנחנו צריכים להיות גיבורים, אבל גיבורים שעומדים על הכתפיים שלהם ובונים על מה שהם עשו. כרגע אני מרגיש שאנחנו בעיוות של זמן".

מה צריך להיות הנרטיב החדש?
סמי: "הייתי רוצה שהדור של נלירוז יתאפיין בשילוב של אינטליגנציה וביטחון עצמי, החוצפה הישראלית הייחודית, כדי לשתף פעולה עם השכנים. לצערי, אני מאמין בפסיביות של בני אדם, שבמקום פריצות וחדשנות הנטייה להישאר עם הראש בחול, להגיד 'וואלה, אין שותף בצד שני, קשה מדי לנהל את עזה אז בואו נרים חומה גדולה פי שלושה, נטיס מזל"טים ונחזור לשגרה'".
טטה: "אני חושבת שיש עדיין חלק ממש טוב בקהילה הישראלית שכן מחפש פתרון, אפילו אחרי 7 באוקטובר, או דווקא בגללו. יש שם מכונה שעובדת".
סמי: "אולי את צודקת. בלימודים שלי למדנו שממשברים יש הזדמנויות. אני סקפטי, אבל אולי משהו יישבר בתרבות שדואגת בעיקר ליומיום".