עשרים וארבע השנים שחלפו מאז יציאת צה"ל מלבנון ו-18 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה כמעט והשכיחו מהציבור הישראלי, גם זה שגר בצפון, מהי שגרת מלחמה. אבל עד שנת 2000, במשך כמעט 30 שנה, שגרת מלחמה הייתה ה-שגרה באצבע הגליל. בשגרה הזו אהרן ולנסי ודן לבנון הנהיגו את מועצה אזורית הגליל העליון; ופרוספר אזרן את קריית שמונה.

במשך השנים הם הצליחו ליצור מערך הגנה וחוסן חברתי מהחזקים והמרשימים שידע העורף הישראלי, ודווקא משום כך הם מסתכלים על חצי השנה האחרונה בעיניים ביקורתיות, כועסות ופסימיות. כושר העמידה נשחק, והאופן שבו המדינה רואה את המצב בצפון ומטפלת בו הוא מבחינתם תמונת מראה למה שקרה ב-7 באוקטובר, ויותר מכך, תוצר של 20 שנה שבהן המדינה זנחה את חבל הארץ, שבו הם הקימו בתים וחברה חיה ועמדו על שמירתם.

אהרן ולנסי: "צריך לחיות פה. בעבר היה יותר קשה מעכשיו"

"מעולם לא הלכנו מהבית שלנו. ולא היינו צריכים גם עכשיו", קובע אהרן ולנסי (82) כבר בתחילת השיחה. הוא משקיף על הכינרת מהכניסה לביתו החדש, אם אפשר לקרוא חדש לבית בן חצי שנה, שהוא בקתת אירוח בת חדר אחד. קשה לו – לא חוסר הנוחות של דירת החדר, כמו המרחק מהאריה השואג, הגדר ורכס רמים. לדבריו, הפינוי של הקיבוץ שלו, כפר גלעדי, בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר, נבע מפאניקה ולא מחשיבה רציונלית. "הדבר הנכון לעשות היה להגיד: 'לא כדאי להיות עכשיו באזור הזה, אבל מי שיכול להישאר, שיישאר".
למה?
"כי צריך לשמור פה. צריך לחיות פה".

חדירות, מטענים ועשרות אלפי פגזים מכל סוג הם סיפור חייו של מי שכיהן בתפקיד ראש מועצה אזורית הגליל העליון יותר מ-20 שנה, מאז שנות ה-90 של המאה שעברה ועד 2012, כולל היציאה מלבנון ומלחמת לבנון השנייה ב-2006. כך זה מאז שהגיע לקיבוץ בתחילת שנות ה-60, בעקבות אישתו. הוא זוכר את חדירות המחבלים לקיבוצי הסביבה והנחות המטענים על הגדר, שסיכנו את החיילים ואת חבריו.

"רוב השנים שאני פה, הגבול שלנו לא היה יותר מגדר תיל ללא מיקוש", הוא אומר. במקומות מסוימים אומנם היה מכשול בטון והוצבו כמה עמדות, אבל רק בשנות ה-2000 החלו להציב מסביב לקיבוצי האזור גדרות עם חיישנים ומצלמות מתקדמות. "סמכנו על מה שהיה לנו, אף שזה היה פרימיטיבי, כי גם הצד השני היה פרימיטיבי", הוא אומר. "חמאס עשו לנו בית ספר ב-7 באוקטובר, וזה הנחית מכה גדולה גם עלינו בצפון, וחשף את השחצנות שלנו לגבי איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת אויבינו.

"אני תמיד אמרתי: ישראל היא לא אימפריה, בצד השני יש גם בני אדם. אני יודע שלא מקובל להגיד את זה היום, אבל יש גם השלכות לזה שמחזיקים אנשים תחת כיבוש במשך 60 שנה. זה לא מצדיק את המתקפה השטנית הזו, אבל אי אפשר ליפול לתשובות פשטניות לגבי מה שקורה פה".

הפינוי המתמשך ומתארך מכעיס את ולנסי. לא מתוך שחצנות. במשך עשרות השנים שהנהיג את האזור הוא פיתח, לדבריו, כמה מערכות שמטרתן להכין את התושבים לסיטואציה הנוכחית: "פיתחנו חוסן – צבירה של ערכים וכוח שאפשרו לנו לעבור תקופות כאלו. ובעבר היה הרבה יותר קשה מעכשיו".

"כשיש חוסן פנימי וקהילתי ממשיכים לתפקד. גם אם לפעמים זה אומר שכמה פעמים בשנה, במשך שבועיים-שלושה, נמצאים רוב הזמן במקלט"

תחת ההפגזות הקשות של שנות ה-80 וה-90, החלו להיבנות בקיבוצי המועצה כיתות כוננות גדולות וצוותי חירום. אך למרבה ההפתעה – של אחד שבא מבחוץ – אין בקיבוצים כמעט ממ"דים, וכל מערך הביטחון סובב סביב מקלטים, שלפעמים היו עוברים לגור בהם לתקופה של שבועות. התפיסה הזו נדמית מעט חריגה בהשוואה למציאות הנוכחית, אך בעיני ולנסי ליישובים יש אחריות על הגנת האזור, ולא רק למדינה, ולכן יש חובה להישאר.

"אנחנו מוכרחים להשתדל להחזיק מעמד, גם אם זה אומר שהתשובה לכך תהיה שכל קיבוץ צריך להוסיף עוד 50 כלי נשק אוטומטיים ומא"ג. יישובי הגדר הם אלו שתמיד יספגו את המכה הראשונה. אם לא אנחנו, אז תל אביב".

יש פה מידה מסוימת של נכונות להקרבה שלכם ושל ילדיכם?
"הדורות הצעירים יותר שואלים את עצמם למה לגדל ילדים במקום כל כך מסוכן. אבל לדעתי כשהמלחמה הזו תסתיים, רוב האנשים יחזרו הנה. כשיש חוסן פנימי וקהילתי ממשיכים לתפקד. גם אם לפעמים זה אומר שכמה פעמים בשנה, במשך שבועיים-שלושה, נמצאים רוב הזמן במקלט. אני מניח שזה מלווה את רוב הילדים שלנו עד היום".

איך אתה מסביר את החוסן הזה?
"חוסן זה כשיש לך מספיק סיבות להצטער אם תעזוב. לא השליתי את עצמי מעולם, אני לא גר בשוויץ. אם אתה אומר לי שאתה עוזב כי לבך נקרע, זה לגיטימי. לא היו לנו גלי עזיבה בעבר, אבל הפעם אני חושב שזה יהיה שונה, יהיו כאלו שלא יחזרו בכלל. אבל כרגע זה דיבור סמוי, בעיקר כי אנשים לא החליטו סופית ומרגישים לא בנוח לדבר על זה".

"לא נכון לבוא למדינה ולהציב לה תנאים לחזרה. הרשויות הצפוניות צריכות להיות הגורם שמוביל לסיומה של המלחמה. המועצות צריכות לרדת מהעץ שטיפסו עליו"

בסוף שנות ה-90 ולנסי הצטרף לארגון 'ארבע אימהות', שלימים היה אחד הגורמים שהובילו ליציאת צה"ל מלבנון. אז הרצועה ספגה את רוב האש שהקיבוץ של ולנסי סופג היום. אבל הוא האמין, ועדיין מאמין, שצה"ל לא היה צריך לשבת שם: "לְמה זה היה טוב? גם נפלו קטיושות וגם הרגו חיילים שלנו כל יום. אני זוכר איך הארגזים עם הגופות עברו דרך הקיבוץ".

הוא החזיק, לדבריו, את דעת המיעוט בעניין, והדעה של רוב חבריו לקו העימות הייתה שרצועת הביטחון הייתה צריכה להישאר. רבים חושבים כך גם כעת. "זה היה ויכוח", הוא אומר, "האמנתי שתמורת שלום צריך גם להחזיר את הגולן. למדינת ישראל אין את הלוקסוס לא לדון באפשרות של שלום".

שלושה חודשים למלחמה, אחרי שהיה ברור שפלישה בסגנון הדרום לא תקרה, לפחות לא בתקופה הקרובה, ולנסי חשב שהמועצה צריכה לשנות כיוון: "לא נכון לבוא למדינה ולהציב לה תנאים לחזרה. הרשויות הצפוניות צריכות להיות הגורם שמוביל לסיומה של המלחמה. המועצות צריכות לרדת מהעץ שטיפסו עליו ולצמצם למינימום את תנאי החזרה – צבא גדול יותר לתקופה מוגבלת, נוכחות צבאית קבועה בקרבת הגבול, והסכם מגובה מהעולם שחיזבאללה ייסוג לאחור. אין דבר כזה הסכם לעולמים. אם ייתנו לי הסכם של עשר שנים, אני קונה".

ולנסי מקווה שתקום לבסוף מנהלת לצפון, אבל ביחס לכסף שהמדינה הבטיחה לתושבים, הוא נותר סקפטי: "הלך הרוח השתנה". אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא זוכר, לא היה צריך לנסוע עד ירושלים כדי לקבל כספים. מספיק היה לשלוח נציגים: "השלטון היה טוב עם המועצה ושיתפתי פעולה עם כולם –  גם ליכוד וש"ס. היום זה אחרת, השלטון השתנה והיחס שלו כלפינו השתנה, שינוי לרעה".

דן לבנון: "אנחנו רגילים להיות מופתעים, כי אנחנו מזלזלים בהם"

"כשהייתי בצבא ועברתי דרך באר שבע לבסיס, בשנות ה-60, היא הייתה בדיוק כמו קריית שמונה. 60 שנה עברו, איפה היא ואיפה אנחנו?" אומר דן לבנון (84), מבכירי מדעני החקלאות של ישראל, מייסד מכון מיגל למחקר חקלאי, ממובילי המהלך להפיכת מכללת תל חי לאוניברסיטה, ולשעבר המדען הראשי במשרד החקלאות.

הוא הגיע לכפר בלום בילדותו בשנות ה-40, ובמהלך שנות ה-70 כיהן ארבע שנים בתפקיד ראש מועצה אזורית הגליל העליון. "אני תמיד חושב על שמעון פרס בתור דוגמה ליחס כלפינו. הוא היה חבר טוב, אותה תנועה רעיונית, ולכולנו פה הוא הבטיח כל כך הרבה דברים. הוא היה נשיא ושר הנגב והגליל, אבל הכול היה מילים. בזמנו התקבלה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר לפריפריה הישראלית, להעביר את כל צה"ל לנגב, כחלק מראייה כללית של פיתוח והגנה. ופה אין צורך בהגנה? לא זקוקים לפיתוח?"

דן לבנון: "לא נראה שהיה נדרש כזה פינוי ענק. כן, מדי פעם נופל טיל פה ושם, אבל בשביל זה יש כיפת ברזל. מה שצריך זה שהסוללות לא יהיו צמודות ליישובים" (צילום: דוד טברסקי)

מכון המחקר מיגל מעסיק כ-300 עובדים ומוביל סדרה של מחקרים מהחשובים בישראל בתחום החקלאות ופיתוח תעשיות המזון. המכון אמור להתמזג בעתיד עם מכללת תל חי, ולהפוך לאוניברסיטת הגליל. לכך יידרש עוד הרבה תקציב ותצטרך להסתיים המלחמה. בינתיים יושבים המדענים באזור התעשייה הדרומי בקריית שמונה, בבניין שעומד כמעט ריק, וממשיכים במחקר, בתקווה לחדש את מה שנעצר ב-7 באוקטובר ולשובם של המשקיעים. כמה עובדים מגיעים מדי פעם להאכיל את דגי הניסוי. לבנון: "האתוס שלנו היה ונותר: מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו מקימים. קודם כול אנחנו. רק אחר כך מחפשים את המדינה, או המוסדות, או מי שזה לא יהיה, בשביל לעזור".

הדבקות במקום ובאחריות העצמית הם לדעתו הסוד שמאפשר את החיים בפינה המרוחקת הזו של הארץ (קריית שמונה היא העיר הכי רחוקה מאוניברסיטה בישראל). לדבריו, הקיבוצים היו אלה שקידמו את הקמת העיר קריית שמונה ואת רוב התעשיות החקלאיות, שעוברות בשנים האחרונות שדרוג לכיוון האגרו-טק – הדור הבא של תעשיות המזון.

"לא התפתחנו בכלל עד שיצאנו מלבנון", הוא אומר, "אבל במקביל סגרו את שדה התעופה, מה שפגע מאוד ביכולת להגיע אל האזור וממנו. הקיבוצים הצליחו להחזיר את האנשים אחרי משבר הקיבוצים, כי המצב הכלכלי השתפר וגם נהיה יותר בטוח. זה מקום טוב לגדל בו ילדים בתקופות שאין מלחמה".

"צריך לראות את ההתמקמות של חיזבאללה בכפרים כמקבילה של כיתות הכוננות אצלנו. זה הבית שלהם"

לבנון היה סגן אלוף במילואים ומכיר את ההסדרים הביטחוניים באזור. לדבריו, סדר הכוחות על הגבול ב-6 באוקטובר לא היה מספק, ותרחיש קיצוני יותר היה נגמר באסון: "החומה שלנו שווה הרבה פחות מזו של עזה, וגם כאן הצליחו לפוצץ את החיישנים. אבל לא נראה שהיה נדרש פינוי ענקי כל כך. כן, מדי פעם נופל טיל פה ושם, אבל בשביל זה יש כיפת ברזל. מה שצריך זה שהסוללות לא  יהיו צמודות ליישובים, כדי שחיזבאללה לא יפגע ביישובים".

לבנון פסימי יותר מוולנסי בשאלת העתיד הביטחוני בצפון. "אנחנו רגילים להיות מופתעים, כי אנחנו מזלזלים בהם", הוא אומר, ולדבריו לא תהיה ברירה לתושבים אלא להסתגל: "אני מכיר את סדרי הביטחון באזור. דיבורים על להעיף אותם חזרה צפונה רחוק מהגבול לא שווים כלום. צריך לראות את ההתמקמות של חיזבאללה בכפרים כמקבילה של כיתות הכוננות אצלנו. זה הבית שלהם. הדבר הכן להגיד היום לתושבי הצפון הוא שצריך להיערך לזה. בעוד חמש שנים, אחרי שיסיימו לשקם את העוטף, גם הגבול שם לא יהיה כמו בין צרפת לשוויץ".

פרוספר אזרן: "הפינוי מציל חיים? אז למה לא פינו את נהריה?"

"במשך שנים היחס אלינו היה כ'אלו שהתרגלו'", אומר פרוספר אזרן (73), שהיה ראש עיריית קריית שמונה בין 1983 ל-1987. הוא יושב בסלון ביתו, מוקף בתקליטים ובקלסרים מלאים בטיוטות. רוב היום, כשהוא לא מתראיין למהדורות חדשות, הוא מקשיב למוזיקה וכותב ספר ביוגרפי על העיר. הוא לא התפנה, וגם אף אחד מילדיו ומבני משפחותיהם: "למה אפשר להמשיך לירות עלינו? כי הוכחנו כושר עמידה. קשה לי ומכעיס אותי שהקיבוצים הלכו, כי הם היו השותפים שלי לאתוס שלא הולכים. תושבי קריית שמונה ראו שהקיבוצים הלכו, וגם הם ביקשו ללכת".

הוא מבקר את ההחלטה להתפנות ואת ראש העירייה, אביחי שטרן, שעמד מאחוריה ודבק בה. וכמו ולנסי ולבנון, הוא לא חושב שהמצב מסוכן עד כדי פינוי מלא. "אנחנו ניהלנו עיר תחת 100 פגזים ביום, נפילות בלי צבע אדום או כיפת ברזל. חיים במקלטים, לומדים במקלטים. זה היה הניצחון שלנו מול האויב. ותאמין לי, זו הייתה עבודה קשה מאוד לקיים את החיים האלו – לספק אוכל, לריב עם הבנקים שיביאו כסף למקלטים, ושהדואר יחלק מכתבים. בשביל מה התעקשנו על בניית מאות מקלטים? שיעמדו ריקים?"

פרוספר אזרן. "חייבים להבין את הפרינציפ – אם אנחנו לא נהרוג אותם, הם יהרגו אותנו" (צילום: דוד טברסקי)

רוח החלוציות של ראשוני העיר והקיבוצים סביבה הציבו לאזרן מטרה לקיים את העיר בכל תרחיש על ידי בניית מערכות ביטחון אזרחיות – חימוש, אימונים וארגון: "זה לא היה במקום צה"ל, זה היה לידו, איתו. למדנו להילחם בכל כלי אפשרי כדי להגיד שאנחנו בבית. צה"ל צריך ללכת להילחם שם בכפרים על הרכס, ואנחנו צריכים להגן על עצמנו פה. זה לא אתוס, זה עמוק בתוך הגוף שלי. גדלתי בתוך מלחמות שלימדו אותנו שאנחנו חיים במדינה שנלחמת על חייה כל הזמן. אז כעכשיו".

בעיניו, הפינוי הפך את קריית שמונה לרצועת הביטחון, שבשנת 2000 הוא היה מתנגד חריף לפירוקה. לדבריו, הפירוק של הרצועה העניק לחיזבאללה מינוף על כל האזור. "אם כבר יש פינוי, אז צריך להילחם. לשרוף את הדרום, שלא יישאר שם רדואן אחד. אם זה לא יקרה, אז יבקשו מהם בעולם להתרחק והם יסכימו ואז יעשו הפוך. הם כבר אמרו כן בעבר ואז חזרו לגבול. חייבים להבין את הפרינציפ: אם אנחנו לא נהרוג אותם, הם יהרגו אותנו".

בקריית שמונה נותרו כ-3,000 תושבים, רובם בני דורו של אזרן. המרכולים ריקים מסחורה ומקונים. "אני נוסע לכיוון ראש פינה ורואה שבצומת יסוד המעלה זה חוץ לארץ. וכשאתה מגיע למרכז, אומרים לך שפה בכלל אין מלחמה. מלחמה זה רק בדרום. מה שצריך לעשות זה להכריז מלחמה על כל האויבים שלנו, שנבין שאנחנו במלחמה".

הצבא והמדינה אומרים שהפינוי מציל חיים.
"אז למה לא מפנים את נהריה? את צפת?"
אולי כי זה פחות מסוכן ובטח כי יקר.
"אז פתאום זה עניין של מחיר? תחיה אתה שישה אנשים בחדר במלון חצי שנה. מה עם אחריות לחיים של האנשים האלו? איפה התכנון של הפינוי הזה, שפיזרו אותנו ב-240 מוקדים? מי שהצילו את החיים זה חיילי צה"ל, לוחמי המילואים, שהקריבו את חייהם במלחמה. יש פה בלבול. ומה שכואב לי זה שהיחס המזלזל הזה מחלחל למטה לתושבים. אנשים נכנסו לחובות כי העסקים שלהם נפלו, או שאין להם עבודה. הבנקים יקרעו את אלו שיבואו אליהם אחרי המלחמה עם המינוס. פירקו את התשתית הכלכלית של העיר ואין לדעת איך ומתי ייראה השיקום ומי יישא באחריות".