ברק אובמה, נשיאה ה-44 של ארה"ב, יסיים היום את תפקידו כמנהיג הכלכלה הגדולה בעולם. המורשת הכלכלית שהוא מותיר אחריו היא חילוצה של ארה"ב מהמשבר הגדול ביותר שידעה בעשורים האחרונים, והחזרתה למסלול של צמיחה. בדומה לרוזוולט, שחילץ את כלכלת ארה"ב מה"שפל הגדול" של 1929, גם אובמה עשה זאת באמצעות הרחבה מאסיבית של השקעות הממשלה במשק. יחד עם זאת, במדיניותו היו מרכיבים רבים של פשרה, מאחר שלאורך רוב כהונתו הוא לא נהנה מרוב בבתי הנבחרים של ארה"ב.

משבר הסאב-פריים, שהחל כשנה לפני כניסתו של אובמה לתפקיד, כלל התמוטטות של בנקי ההשקעות הגדולים בארה"ב, אבטלה גואה וחשש לקריסת המערכת הכלכלית. על אף ביקורת משמאל וניסיונות ההתנגדות של הימין, אובמה הצליח להוריד דרמטית את שיעור האבטלה מ-10% ב-2009 ל-4.7% היום – שיעור נמוך מאוד. בנוסף הצליחה ממשלתו להביא לתקופה הרצופה הארוכה ביותר אי פעם של עלייה במספרי מקומות העבודה בסקטור הפרטי, וכן להביא לצמיחה של התמ"ג האמריקני אחרי תקופה של הצטמקות. חודשים ספורים לפני יציאתו מהתפקיד העלתה נגידת הפדרל רזרב ג'נט יילן את הריבית האמריקנית ב-0.25%, אותה ריבית שהורדה ל-0% עם תחילתו של המשבר על מנת לעודד השקעה. עליית הריבית סימנה את עמדתו הזהירה של הבנק המרכזי כי "המשבר חלף".

על מנת למזער את המשבר הוביל אובמה השקעה ממשלתית כבדה בכלכלה האמריקנית – השקעה המוערכת בכ-1.4 טריליון דולר. לאורך כל כהונתו הוא ניסה ליישם מדיניות השקעה קיינסיאנית, המרחיבה את מעורבות הממשלה במשק, במקביל ליצירת מגבלות על הפעילות הפיננסית המסוכנת שהובילה למשבר. המדיניות הזו קנתה לו אויבים רבים במערכת הפוליטית והפיננסית, שהתנגדו למעורבות המרחיבה, בנוסף למתנגדים משמאל, שטוענים עד היום שמדיניות ניהול המשבר שלו היתה "פשרנית מידי".

מאז שהמפלגה הדמוקרטית אותה הוביל אובמה הפסידה בבחירות לבתי הנבחרים ב-2010 ואיבדה את הרוב בסנאט ובקונגרס, נותר אובמה מחוסר כוח יחסית. בשש השנים שעברו מאז התקשה ליישם מדיניות, ועשה שימוש בעיקר בצווים נשיאותיים, שמעמדם איננו מעוגן כמו של חוק, ולממשל הבא יהיה קל יחסית לבטל.

חבילת הסיוע: ההשקעה הממשלתית שדחפה את הכלכלה

בסוף 2007 התפוצצה בועת המשכנתאות בארה"ב – אירוע שהוביל לקריסה כללית של השוק הפיננסי האמריקני, עם בנקים וחברות פיננסיות רבות שהגיעו לסף פשיטת רגל. משבר זה גרר לתוכו בנקים נוספים בעולם, והפך למשבר הכלכלי הקשה ביותר שידע העולם מאז השפל הגדול שהחל ב-1929. אובמה, שהושבע ב-20.1.2009, קיבל את הכלכלה האמריקנית במצב קשה ביותר. ברבעון האחרון של 2008 קטן התמ"ג של ארה"ב ב-8.2%, עסקים רבים נסגרו ועובדיהם פוטרו. תהליך זה האיץ את המשבר, היות והציבור האמריקני יכל להרשות לעצמו להוציא פחות, מה שהתבטא בפגיעה בהכנסות המעסיקים, שהובילה לסבבי פיטורים וסגירות נוספים.

כצעד ראשון לייצוב הכלכלה אישר ממשל אובמה ב-2009 חבילת סיוע בסך כ-800 מיליארד דולר, שיועדה להשקעה במגוון גדול של פרוייקטי תשתיות, חינוך ובריאות, לצד חיזוק מערכת הרווחה האמריקנית והקלות מס לעובדים בעלי הכנסה נמוכה. תכנית ההשקעה של אובמה שמה דגש על השקעה בתעשייה המקומית. לצורך כך, כחלק מהחוק, הוחלט כי פרוייקטי הפיתוח במימון הממשלה ישתמשו אך ורק בחומרי גלם שנרכשו מעסקים אמריקניים.

דוגמא מובהקת נוספת למדיניות אובמה היא הצלת תעשיית הרכב בארה"ב. חברות הרכב האמריקניות, שהיו על סף פשיטת רגל וסיכנו את מקומות העבודה של עובדים רבים בצפון ארה"ב, הוצלו במסגרת תכנית ההשקעה. צעד זה גרר ביקורת קשה מצד הימין האמריקני. הרפובליקני מיט רומני אמר כי "אם ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר יקבלו את החילוץ שביקשו, אפשר להיפרד מהכלכלה האמריקנית". תחזית זו הוכחה כמוטעית – ההשקעה מנעה קריסה של התעשייה שמאז הוסיפה 640,000 מקומות עבודה למשק. האירוניה היא שרבים מעובדי התעשייה בארצות הברית הצביעו בבחירות האחרונות דווקא למפלגה הרפובליקנית.

מטרת חבילת הסיוע של אובמה הייתה מניעת הידרדרות הכלכלה האמריקנית ע"י שימוש בכלים קיינסיאניים מרחיבים. על פי הגיון זה, הממשלה מסוגלת לשמור על יציבות אם תמנע מכמה שיותר עסקים הפסדים כבדים, ותדאג לכך שמרבית הציבור ימשיך להיות מסוגל להוציא את כספו במשק האמריקני. כדי לשמור על מצב זה, הממשלה יכולה להזרים לעסקים כסף כדי שימשיכו להעסיק את עובדיהם, ובמקביל להעסיק בעצמה אזרחים דרך פרוייקטים שונים של פיתוח (למשל בניית תשתיות) ולדאוג ליכולתם של מרבית הציבור להמשיך להוציא כסף במשק ע"י דאגה לתוספת הכנסה ריאלית דרך מערכות הרווחה.

עם זאת, ממשל אובמה היה נתון לביקורת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקנית. על אף שתמך בביצוע תכנית ההשקעה, טען הכלכלן פול קרוגמן כי התכנית עונה רק על "כשליש מהצורך של כלכלת ארה"ב". יש לציין כי ממשל אובמה נתקל בהתנגדות קשה ליישום התכנית מצד המפלגה הרפובליקנית, במקביל להתנגדותם של גורמים ימניים במפלגה הדמוקרטית. בסופו של דבר, תכנית החילוץ במתכונתה הסופית הייתה פשרה שהושגה עם הגורמים ה"ניציים" במפלגה הדמוקרטית, שדרשו הקטנה משמעותית של ההשקעה המתוכננת.

חוק דוד-פרנק: מגבילים את המגזר הפיננסי

ב-21 ליולי 2010 העביר ממשל אובמה חוק הידוע בשם "דוד-פרנק" (על שם כותביו – כריס דוד וברני פרנק). חוק זה נועד להגביר באופן משמעותי את הפיקוח על הפעילות הספקולטיבית המסוכנת של וול סטריט – צעד שנועד למנוע מהבנקאים את היכולת לייצר את התנאים שהובילו למשבר. החוק נחשב ל"זרוע השניה" במדיניות ההצלה של ממשל ארה"ב את החברות הפיננסיות באמצעות כסף ציבורי. החוק ייסד מספר גופים ממשלתיים חדשים שאחראים על בקרת פעילות הבנקים, פיקוח על עמידתם בתנאים המבטיחים את יציבות השוק הפיננסי, ואיסור על שימוש בכלים פיננסיים העשויים לסכן את היציבות. גופים אלו מגישים דו"ח שנתי לקונגרס, ומגבירים את השקיפות של פעילות וול סטריט.

המהלך נחשב להכרזת מלחמה על וול סטריט, היות והיא הגבילה את היכולת של החברות הפיננסיות להמשיך להרוויח מפעילות שעשויה לסכן את המערכת. התגובות מצד המגזר הפיננסי היו קשות – סטיבן שוורצמן, בנקאי בכיר בוול סטריט, אמר על החוק ש"זה כמו שהיטלר פלש לפולין ב-1939".

מדיניות זו זכתה גם לביקורת משמאל, לפיה אובמה זוהה כגורם המשרת את האינטרסים של וול סטריט. עם זאת, חשוב לזכור כי קריסת המגזר הפיננסי הייתה מעמיקה משמעותית את המשבר אותו חוו אזרחי ארה"ב, והצלת החברות הפיננסיות היתה המחיר שאותו שילמה החברה האמריקנית תמורת יציבות. על כך אמר אובמה כי "הכלכלה איננה קונספט אבסטרקטי. היא לא משהו שאפשר פשוט לתכנן מחדש, לפרק ולהרכיב מבלי שיהיו לזה השלכות".

2010-2016: נשיא ללא רוב

ב-2010 נערכו בחירות "אמצע כהונה" לבתי הנבחרים האמריקניים- הקונגרס והסנאט. בחירות אלו מתרחשות לאחר שנתיים של כהונת הנשיא, וקובעות במידה רבה את יכולת הממשל לבצע מדיניות – שכן הנשיא נדרש לרוב בבתי הנבחרים כדי ליישם את רוב ההחלטות אותן הוא מעוניין לקדם. בבחירות אלו איבדו הדמוקרטים את הרוב שממנו נהנו בבתי הנבחרים, ואובמה נשאר במידה רבה עם ידיים קשורות עד סוף כהונתו. רוב נסיונות הממשל לקדם מדיניות נחסמו ע"י המפלגה הרפובליקנית, מציאות פוליטית שקיבלה ביטוי ממשי: חלק גדול מההשקעה אותה תכנן הממשל להעביר בוטל. אובמה הצליח להעביר חוקים באמצעות צווים נשיאותיים (כלי פוליטי חלש יחסית), אבל שארית כהונתו התאפיינה בחוסר יכולת של הממשל לפעול.

אובמה-קר: רפורמת ביטוח הבריאות שעתידה בערפל

אחד החוקים אותם הצליח ממשל אובמה לקדם, תחת קשיים גדולים לאורך כל כהונתו, הוא חוק "Affordable Care", הידוע בשם "אובמה-קר". מטרת החוק היא לאפשר לחלקים גדולים יותר מהציבור האמריקני גישה לביטוח בריאות. בארה"ב מופעלת רוב מערכת הבריאות על ידי חברות פרטיות, המספקות את שירותיהן בתשלום. בתחילת כהונת אובמה לא הייתה לכ-15% מאזרחי ארה"ב גישה לשירותים אלו, ומרבים נוספים נמנע טיפול באמצעות מנגנונים משפטיים שונים.

חוק "אובמה-קר" קבע כי כל אזרח מחויב בביטוח בריאות, בין אם ביטוח זה ניתן ע"י חברה פרטית או ע"י החברה הממשלתית "מדיקאייד" שפעילותה הורחבה. החוק מעניק סבסוד לטובת ביטוח זה, ואוסר על החברות הפרטיות למנוע מאזרחים טיפול רפואי ממניעי רווח. בנוסף קובע החוק כי ילדים וצעירים עד גיל 26 יקבלו ביטוח מתוקף התשלום של הוריהם, ללא צורך בתשלום נוסף.

מפגינים נגד תכנית "אובמה קר" מחוץ לבית המשפט האמריקאי (צילום: AP)

מפגינים נגד תכנית "אובמה קר" מחוץ לבית המשפט בארה"ב (צילום: AP)

החוק התקבל ב-2010, ונמצא בקרב פרלמנטרי ומשפטי מאז. הפוליטיקאים מימין תקפו את אובמה והזהירו כי עצם ההתערבות של הממשלה בתחום הטיפולים הרפואיים היא מהלך דיקטטורי המזכיר את ברית המועצות. בסופו של דבר היתה ל"אובמה-קר" הצלחה חלקית אך משמעותית: שיעור האזרחים שאינם מקבלים ביטוח רפואי ירד מ-15% עם חקיקת החוק אל פחות מ-10% כיום. במידה וחוק זה יבוטל כליל תחת הממשל החדש, כ-22 מיליון אזרחי ארה"ב יאבדו את הביטוח.

השיתוק הפוליטי מנע השקעה גדולה יותר

המיעוט הדמוקרטי בבתי הנבחרים גרר מספר משברים קשים לממשל אובמה. בניסיון להעביר את התקציב לשנת 2016, התנגדו הרפובליקנים לגודל התקציב ודרשו בו קיצוצים. הרפובליקנים נהנו מרוב שהבטיח את יכולתם להפיל את התקציב, ואובמה נאלץ להסכים לוויתורים משמעותיים כדי למנוע את שיתוק הממשלה.

בנוסף, יש להניח כי ההשקעה של ממשל אובמה במשק – הכלי שבאמצעותו הוציא את ארה"ב מהמשבר בסופו של דבר – היתה גדולה בהרבה לולא הפסידו הדמוקרטים בבחירות 2010. אובמה רמז בעבר כי תכנן השקעה של מיליארדים בתשתיות האמריקניות. אם היה מצליח להעביר את חוקי ההשקעה הנוספים, שנים של מיתון היו עשויות להיחסך, או לפחות להצטמצם. על חסימת הרפובליקנים את מדיניותו אמר: "אני יכול לספור שלושה או ארבעה דברים שהיינו יכולים לעשות כדי לגרום לכלכלה לצמוח בעוד אחוז או שניים בשנה. יכולנו להוריד את אחוז האבטלה עוד יותר, ומהר יותר. היינו יכולים להעלות את השכר אפילו מהר יותר ממה שהעילנו".