"מי זה?" שואלת ילדה קטנה את אסתר שמחזיקה את תמונתו של יגב, "הבן שלי". "איפה הוא?" היא מתעניינת, "רחוק רחוק", משיבה אסתר. זו שעת דמדומים באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מגדלי העסקים העצומים של הבנקים משקיפים בדממה, מסיבה על אחד הגגות הנמוכים מרעישה במוזיקה קופצנית, הצ'קלקות של ניידות המשטרה משוות לגן השעשועים מראה מבלבל.

בין עשרות המכורים, הנשים בזנות, חסרי הבית, ילדי מהגרים אפריקאים וסוחרים מכל סוג עומדת אסתר, קיבוצניקית מנירים, עם תמונתו של בנה החטוף בעזה ושקית צהובה עם אוכל לחלוקה.

אסתר, אמו של יגב בוכשטב שחטוף בעזה, מחלקת אוכל עם מתנדבים בדרום תל אביב (צילום: יהל פרג')

יגב בוכשטב ציין בינואר האחרון 35, אשתו רימון קירשט חזרה לישראל אחרי 53 ימים בשבי חמאס בעזה. הם נחטפו מביתם בקיבוץ נירים באותו בוקר ארור. "כשרימון חזרה היא סיפרה שבבוקר של ה-7 באוקטובר הם לא הספיקו להיות בממ"ד, הם התחבאו מתחת למיטה עם הכלבים והחתולים שלהם, ובשעת בוקר מוקדמת אחד המחבלים גנב את אחת הגיטרות של יגב", מספרת נופר אחותו, "רימון שאלה אותו 'מה יהיה על הגיטרה שלך?', ויגב אמר לה ש'אם ילד אחד בעזה ילמד לנגן ויהיה מאושר אני עשיתי את שלי'. זה מתאר את יגב ואת העשייה שלו למען האחר".

"אבא שלי חקלאי דור שני. נופר זה פרח, יובל זה נחל ויגב זה שדה חרוש. זה אומר הרבה על הקשר למקום", מספרת נופר ומסבירה ששם המשפחה בוכשטב (אות הספר בגרמנית) ניתן לסבא שלה בעקבות המקצוע שלו, פקיד, לאחר שלא זכר את שם המשפחה האמיתי שלו, כי נחטף כשהיה ילד בידי צבא הצאר הרוסי. "אלו הקנטוניסטים", היא מספרת, "היו מגיעים לכפרים יהודים, דורשים אחוז מסוים של נערים יהודים להתגייס לצבא, ואז חוטפים אותם כי אף משפחה לא הסכימה לשלוח את הבן שלה לצבא של הצאר. בזכות ברית המילה הוא ידע שהוא יהודי. כשמספרים את זה ככה עם הסיפור של יגב, אלו שתי חטיפות במשפחה אחת, סבא יצא בשלום ויגב חייב לצאת משם חי".

הרוח של יגב

לצד דיסקית החטופים, על צווארה של אסתר דיסקית שקיבלה מנערה שהגיעה לכיכר, עליה כתוב 'סוף טוב' כשהמילה 'סוף' נראית כמו התאריך של השבעה באוקטובר. "אני מחזיקה את זה, שיהיה סוף טוב", היא אומרת ומערבבת את הקציצות שאמה, שחגגה השבוע 89, הכינה. 400 קציצות.

אמו של יגב והדיסקית שקיבלה עם הכיתוב "סוף טוב" (צילום: יהל פרג')

"ביקשנו גם מאנשים להביא מנות חג שהם אוהבים", אומרת נופר, בהפסקה קלה מהבישולים ביום רביעי השבוע, בהאנגר שנתרם לטובת העניין בדרום ת"א. "היתה הענות יפה ממש. פה איתנו יש כ-20 חברים ומשפחה שבאו לעזור. הכנו תפריט שאנחנו היינו שמחים לאכול בחג בעצמנו – אורז, בטטות, סלט חצילים, מטבוחה, עוף וקציצות".

"כשהגיע יום ההולדת של יגב המשפחה חשבה איך לציין את זה בדרך שתביא את הרוח שלו והמחשבה המידיית היתה אוכל והשנייה נתינה", מספרת מורן, דודתו של יגב. "קראנו לאנשים לאפות עוגות ושנחלק אותן לעמותות חסד שונות. חשבנו שיגיעו 400 עוגות. אבל אחרי ה-3,000 הפסקנו לספור. חילקנו לכ-50 עמותות ברחבי הארץ, והמשפחה הרגישה שהקשר עם יגב ותחושת ההתעלות באותם רגעים של עשייה, הובילו לזה שיש קשר עם 'רפואת רחוב' ועם 'יזהר', וביחד עם המתנדבים הקבועים מביאים למי שהכי זקוקים".

סיר קציצות שהכינה סבתו של יגב בוכשטב (צילום: יהל פרג')

את הרוח הזאת מנסה משפחת בוכשטב להפיץ, להגביר ולחזק מאז נחטף יגב; הם ארגנו יום אימוץ של כלבים וחתולים בכיכר החטופים ביחד עם 'צער בעלי חיים'; הרימו הופעות עם מיטב האמנים בצוותא; ובחול המועד זו היתה הפעם השלישית שבה אספו מזון וחילקו לעמותות וארגונים. "בפורים ארגנו 100 משלוחי מנות והבאנו ל'תכנית יזהר'. ביום ההולדת שלי הבאתי עוגיות וגרביים ל'רפואת רחוב' הבנו שיש צורך גם באוכל, שיש עלייה במספר חסרי הבית ודרי הרחוב בעקבות המלחמה", אומרת אסתר.

אוכל של בית

ביום חמישי האחרון הצטרפו אסתר ואחיה איציק לסיור השבועי של מתנדבות 'רפואת רחוב' ברחובות נווה-שאנן, הפעם עם 100 מנות אוכל שהוכנו במשך יומיים בידי עשרות מתנדבים. יום קודם תרמו 150 מנות לגגונים, מסגרות בהן יכולים חסרי בית לישון ולאכול, ולפרוייקט יזהר.

משפחתו של יגב בוכשטב החטוף בעזה ומתנדבים נוספים מכינים אוכל, שיחולק לנזקקים בדרום ת"א (צילום: יהל פרג')

רוני-לי סנה, יוזמת 'רפואת רחוב', דר' יעל גילרמן אחת הרופאות המתנדבות בפרוייקט ורקפת צינשינסקי רכזת המתנדבים, צעדו עם איציק ואסתר ברחובות האפלים באחד המקומות הנמוכים בתל-אביב, פגשו את חסרי הבית והנשים בזנות, והציעו להם אוכל חם ובדיקה רפואית. איציק, אדם לא קטן, לבש חולצת תכלת שמוקדשת ליגב ולתחביבים שלו – בעלי חיים ומוזיקה, דוחף עגלת שוק בתוכה המנות, ארוזות לחלוקה, ואסתר עם חולצת מטה החטופים מחזיקה כרזה עליה תמונתו של יגב.

מי שמחוק מסמים, או רעב כל כך שרק מתעניין באוכל, לא רואה את השלט עם הפנים הטובות של יגב, אבל רבים, בעיקר רבות, רואים ומתייחסים. "שהוא יחזור בשלום", זורק גבר עם מבטא ערבי שיושב באחד מגני השעשועים שבשעות האלו הופכים למרבצת סחר בסמים ונשים, "תודה" משיבה אסתר. נשים יותר מגיבות, היא מספרת, וצודקת. לפחות 4 נשים מבקשות לחזק וגם לחבק אותה במהלך סבב החלוקה.

איציק עם העגלה עמוסה באוכל, בדרך לחלוקה ברחובות דרום תל אביב (צילום: יהל פרג')

"אני מאמינה שכולם יחזרו", אומרת אישה שהחבורה פוגשת ברחוב הראשי, ליד מכולת, ומבקשת לחבק את אסתר. "כולם איתך, על אבא שלי שמת לא בכיתי ככה", היא מספרת ומתרגשת. למרות הערפול של החומרים שהיא מצויה תחתם היא יודעת בדיוק מה המצב, ומבקשת לחבק שוב את אסתר. "זה לא מפחיד אותי, היינו פה ב-5 בבוקר ואני ממש לא חוששת. אנחנו במקום הכי נמוך של חיינו, אז להיות פה לא מרתיע אותי".

"אוכל של בית", אומרת אסתר לחבורה שיושבת ברחוב, מגישה להם את השקית. הרוב רוצים משהו מתוק, "יש גם עוגיות". איציק שולף עוד ועוד שקיות, חלק שומרים להמשך הלילה, חלק מבקשים לחבר שלא נמצא. "איפה הוא? בעזה" אומרת אסתר לבחור צעיר יחסית, קטוע רגל, שמתנהל ברחוב עם כיסא גלגלים שראה ימים טובים יותר, והתעניין בתמונה של יגב. "אני אתפלל בשבילו", הוא אומר, "בשביל זה אני פה", היא משיבה, ומספרת שהתפילות שלה עכשיו זה מעשים טובים, "ככה גדלתי".

"מה נשתנה הלילה הזה? שיש אוכל", אומר בשמחה בחור צעיר שמכיר את רוני-לי, מהסיבובים שהיא עורכת מדי שבוע. בחור אחר, שדר' גילרמן חבשה את רגלו, צעק לחבר שלו "אלוהים שמע אותך, רצית לאכול", כשהבין שהפעם יש אוכל ביתי שמגיע לצד העזרה הרפואית.

לא לטבוע בייאוש

מתנדבות 'רפואת רחוב', עם תיק מלא ציוד רפואי שואלות כל אחד ואחת איך הם מרגישים. מאירות בפנס הפלאפון על רגל נפוחה, בודקות פצעים, מחליפות תחבושות, רושמות הפניות, מוזגות מים ומיץ. בישראל לכל אחד יש קופת חולים, אבל כדי שחסרת בית תגיע לקבל טיפול בקופת חולים היא צריכה לעבור כל כך הרבה קירות, לפעמים המרשם וההפניה מסייעים.

"צריך לקבל את זה שאני מסייעת עם מה שיש לי", אומרת דר' גילרמן, שמקפידה לגשת למטופלים בלי כפפות ובלי מסיכה. "אנחנו באוויר הפתוח, ואנחנו יודעים ששימוש בכפפות מסמל למטופל שהרופא נרתע ממנו. אני שומרת על עצמי". בדרך מדברות דר' גילרמן וצינשינסקי, שהיא סטודנטית שנה רביעית לרפואה, על מחקר שמצביע על סיכויי הישרדות גבוהים יותר של מטופלים לרופאות נשים. "זה בעיקר היחס", הן מבהירות.

לחצו לתרומות עבור עמותת 'רפואת רחוב' כדי שיוכלו לרכוש מרפאה ניידת.

"זאת תמיד היתה הביקורת שלו, שאנחנו כקיבוצניקים לא מספיק חשופים ורואים", מספרת נופר על אחיה, ולמה בחרו להתייחס לאוכלוסיות של חסרי הבית והנשים בזנות. "היה לו חשוב לצאת מהבועה שגדלנו בה ולראות את האחר. אנחנו לומדים להכיר אותו עוד קצת בזכות הפרוייקטים, מנסים להתחבר לדברים שהוא אוהב. לא ראינו ודיברנו איתו יותר מחצי שנה, זו הדרך שלנו להרגיש יותר קרובים. זה עוזר לנו לא לטבוע בייאוש, ברגע שמתחילים לחשוב על זה, אין לזה סוף".

יגב בוכשטב ורימון קירשט. היא שוחררה אחרי 53 ימים והוא נשאר בעזה (צילום: באדיבות המשפחה)

הפעם האחרונה שהם קיבלו אות חיים מיגב היתה עם חזרתה של רימון, שעד כה בחרה לא לספר לתקשורת את שעבר עליה, "היא סיפרה שהם דאגו אחד לשני ושמרו אחד על השניה, אבל זה היה לפני 150 ימים. אנחנו מודאגים מאוד גם לפן הפיזי אם הוא אוכל ורעב, וגם נפשית. הלוואי שהם מרגישים שכולם נלחמים למענם, שיוצאים בעצרות בשבילם, אני כל פעם אומרת שכשהוא יצא החוצה הוא יהיה בשוק מזה שאנחנו מדברים בתקשורת, שהשלטים שלו בכל מקום, זה לא טריוויאלי".

להחזיק את התקווה

"אחד הדברים שהכי אהבנו לעשות ביחד זה לבשל", מספרת נופר, "יש לנו מטבח מטורף בבית זה מה שאני הכי מתגעגעת אליו. הבישולים זה יגב ויובל אחי, אני אופה. כשהוא יחזור נשב כולנו לארוחה, הוא יבשל אותה לא אנחנו". "זו הדרך של המשפחה להגיד אני אוהב אותך, בוא למטבח עשיתי לך משהו טעים", מספרת הדודה מורן.

נופר, אחותו של יגב בוכשטב החטוף בעזה ומתנדבים נוספים מכינים אוכל, שיחולק לנזקקים בדרום ת"א (צילום: יהל פרג')

"בעצם הנתינה למישהו אחר, רעב, יש תהליך של תיקון. אולי יש מישהו אחר שרואה את הבן שלהם, האהוב והיקר שלנו. אולי כמו שהם רואים את מי שלא רואים, אולי גם מישהו..", היא עוצרת, לוקחת נשימה, "הרעיון הוא להסתכל על זה אופטימי, במובן שיש תקווה. כל עוד אנחנו עושים יש תקווה, ואסור לנו לאבד אותה עבור יגב וכל החטופים. מעגלי הנתינה הם אין סופיים, והחיבוקים והחיבורים האלו הם מה שבסוף יוכלו לנצח את החושך שאנחנו בתוכו. מקווה שגם המדינה שלנו מחויבת באותה מידה להחזיק את התקווה".

"אני מאמינה שמשהו יגיע אליו", אומרת נופר. "יש אנשים שמאמינים באנרגיות אנשים שמאמינים בתפילה, אמא שלי כאמור מאמינה במעשים טובים, אז הלוואי וזה יחזור, שזה יגיע ליגב ולשאר החטופים. אנחנו מכירים עוד כל כך הרבה חטופים אחרים, ואת מי שלא הכרנו אנחנו מכירים עכשיו. זו קלישאה אבל זה נכון אנחנו משפחה אחת גדולה. אחות של ירדן היא חברה טובה שלי, ואמא של שירי היתה המטפלת שלי בגן. זה חייב להיגמר טוב, זה לא יכול להיגמר אחרת".